מי פנוי ברוטשילד, פרק 9 | אישה בונה, גבר הורס - חלק ב

מלך הכיתה

רוב חיי חיפשתי דוגמנים -

גברים יפים אובייקטיבית, שריריים, חסונים, לסת חזקה, חיוך בוהק, בלורית שופעת.

תמיד רדפתי אחר מי שכולן רצו ואני אף פעם לא יכולתי להשיג - אחר מלך הכיתה.

במשך רוב ילדותי ונערותי, שגיתי בפנטזיות ונסחפתי באהבות אפלטוניות כלפי הבחורים הכי שווים בכיתה. הייתי ילדה ביישנית, לא מקובלת, לא יפה.

הייתי תום חביבת המורים, השקטה והחכמה - אך בסערת ההורמונים, שהתחוללה סביבי בין הבנים לבנות, אף פעם לא לקחתי חלק.

זה לא אומר שלא ניסיתי.

התקשרתי אליהם וניתקתי, הסתובבתי ליד ביתם, רבתי על הכיסא לידם בשיעור כימיה, נאחזתי בכל משפט ובכל מבט שזרקו לעברי. נכון "ריקוד החיזור" שלי דמה יותר לסטולקריות אובססיבית. אבל הייתי ילדה טיפשה ומאוהבת, והם - על אף כל מאמציי הנואשים - אף פעם אפילו לא שמו לב לקיומי.

הייתי שקופה.

שנים בכל לילה חלמתי על היום שבו הגורל יתהפך - שבו הם יהיו אלו שירצו אותי, שימשכו אליי, שיבקשו את מבטי.

נחיתותו של הברווזון

חלפו השנים. בגרתי ויפיתי, השתניתי עד ללא היכר, גם בחיצוניותי ובעיקר בפנימיותי.

אולם, הרצון להוכיח לאותה הילדה הדחויה ההיא שזה אפשרי - שגם אני כמו כל הבחורות היפות, כעת מסוגלת להשיג כל בחור שארצה ואפילו יהיה זה "מלך הכיתה" - הרצון הזה לא השתנה. להיפך, הוא רק התגבר.

כאשר פגשתי, פה ושם, את אותם מושאי אהבה מנערותי - היחס שלהם כלפיי היה שונה. הרגשתי את המבט שלהם נופל עליי ובוחן אותי בהפתעה גלויה.

אמנם זה היה מספק, אך לא הצלחתי לייצר את אותו האפקט שעליו חלמתי -

הפנטזיה לא הושלמה, הוי לא סומן.

גם בבגרותי ניסיונותיי להתחיל איתם נחלו כישלון חרוץ, כלום לא הואיל.

יכולתי לומר לעצמי באותו הרגע: "תום הם לא רוצים אותך, לא מפני שאת לא מספיק יפה, מוצלחת או שווה - אלא מפני שהטעם שלהם בנשים שונה. אולי הם בכלל אוהבים ברונטיות ואולי חולמים בסתר על אישה מלוכסנת עיניים. זו זכותם כפי שזו זכותך".

אולם, להגיד לעצמי דבר כזה היה כמוהו כהודאה - שכל השנים בכיתי לשווא שאיני מספיק עבורם, שאני יכולה להיות יותר. ולפיכך המוטיבציה, שבניתי להשתנות וכך להשיג את אהבתם - אולי הייתה מיותרת מלכתחילה, כמו גם אהבתי אליהם במשך שנים.

בכך לא הייתי מוכנה להודות.

לכן, במקום זאת חיפשתי גברים מרהיבים אחרים שיחליפו אותם.

באופן לא מובן, נוצרה בי בהילות להראות לעצמי ולכל העולם שאני שווה וכמו פולניה מזוכיסטית טובה, בחרתי לעשות זאת דווקא דרך בני הזוג שאשיג ולא דרך מה שאני עצמי.

על הספקטרום

כמובן שבכל הנוגע לפסילה של בני זוג פוטנציאליים על בסיס מראה, אני הייתי הקיצונית מבין חברותיי. באמצע הייתה חברתי ליאן שנמשכה לגברים ממוצעים להפליא - מקרים קלאסיים של הבן של השכן - רק משכונת התקווה.

לא פעם, אמרתי לה בשעשוע: "כמה מזל יש לאותם גברים, שאין בהם שום דבר מיוחד, שיש להם אותך - בחורה ברמה שמשום מה רואה בהם מינימום ג'ורג' קלוני".

בקצה השני של הספקטרום הייתה חברתי שי-לי, שנראה שכל חייה בחרה במכוון גברים מאותגרי מראה. וזאת למרות שהייתה מוצלחת, אסרטיבית, אינטליגנטית ונאה לכל הדעות.

אף פעם לא הצלחתי להבין, כיצד הייתה יכולה להתעלם באופן כה מופגן מצורתו של הקנקן ובאמת ובתמים להתבונן רק בתוכו. בסתר תמיד הערצתי אותה על כך, כי מעטות הנשים כמוה שמסוגלות.

מבין שלושתנו, המשימה שלי הייתה הבלתי אפשרית מכולן -

לאתר את אותו הבחור, שהוא גם חתיך, גם מוצלח, גם רגיש, גם טוב לב וגם יודע להשתמש באותיות אית"ן.

מעבר לכך אותו הבחור, בעל כל התכונות המקסימות הנ"ל, היה צריך להיות - לא נשוי, לא פוליאמורי והכי חשוב - לא גיי.

סטטיסטית, היה לי יותר סיכוי לזכות בלוטו או לראות נימפה רוכבת על חד קרן לבן בשדרות רוטשילד.

הרעלת סוכר

עם זאת, למרות שהשכל מדבר בהיגיון אל הלב, ההוא מסרב להקשיב.

לכן, המשיכה שלי לגברים שהם ממתק לעיניים נותרה כמו המשיכה שלי למתוקים - הרסנית ובלתי נשלטת. כך, בדומה למאפים, נוטפי שוקולד ונעדרי ערך תזונתי וואט סו אבר - גם חתיכים מלאי סקס אפיל ונטולי כוונות רציניות מספקים הנאה רגעית בלבד - שאחריה ימים שלמים של חרטה.

למעגל הזה של משיכה - חרטה, או בקיצור משי-חרטא, נסחפתי לא מזמן עם בחור מאוד נאה, שחזר לחיי בהפתעה. אך כמובן שהוא לא היה היחיד.

נשיקה - סטירה

בסלנג, כשרוצים לומר שגבר הוא חתיך של העולמות, אומרים הורס או הורס את הבריאות.

ואכן מאז הפרידה מהאקס, יצאתי עם מבחר מרשים של גברים הורסים - שליטרלי גם הרסו לי את הבריאות.

מצד אחד, עצם העובדה שיצאתי עם שלמות הבריאה בהתגלמותה העניקה לי את הליטוף לאגו, שכה חיפשתי. מצד שני הסטירה שאחרי - לא איחרה לבוא.

אירוני לחשוב - שבתור ילדה כל כך נרתעתי ממשחקי הבנים-בנות, של שבע דקות בגן עדן או נשיקה-סטירה ואילו היום אני לא פחות משחקנית ברמה אולימפית - רק בחיים האמיתיים.

אין דבר יותר סמלי מהמשחק האחרון - לתאר את חיי הדייטים שלי ובעיקר את ההתמכרות המזיקה לשוברי הלבבות הפוטוגניים האלו, שקיצה אינו נראה באופק.

מקרה אבוד

בינתיים מצעד הדוגמנים שלי נמשך ואני איתם "און דה קאט וולק".

נופלת וקמה, מלקקת פצעים, מאחה שברים ועדיין לא משנה מסלול.

משום מה טרם איבדתי תקווה - למצוא את האחד שיהיה התגשמות חלומותיי הרדודים, אבל גם מאהב וחבר.

בלילות הקרים עטופי הבדידות, אני מדמיינת את אותה סבתא רבתא מסתכלת עליי במבט חמור סבר, אך מלא חיבה ודאגה, לוחשת לי : "הישמרי לך ילדה ואל תלכי שולל אחר מראה. היופי משביע את העין, אך מסמא את השכל ואת הלב. אין בו די להעניק לך את מה שמגיע לך, את מה שאת באמת צריכה".

בגדול ברור לי שסבתא רבתא צודקת, אבל מולה ניצב אגוז קשה לפיצוח.

מהעבר השני עומדת איתנה אותה הילדה, שעודנה נאבקת על חלומה הישן. שמעולם לא ויתרה על הזכייה בנסיך יפה התואר, במלך הכיתה.

הילדה שהיא קמיקזה למול מרי עולם, ז'אן דארק של הגברים הנחשקים - לוחמת מעונה בקרב אבוד מראש. הילדה הזו עוד נטועה חזק בפנים ולמרות חלוף הזמן היא עדיין מסרבת להרפות.

טעם נרכש

הבעיה היא שעם עקשנות ילדותית חסרת פשרות קשה להתווכח.

גם לכוח של סבתא רבתא יש גבול.

לעיתים אין ברירה אלא להניח לילדה העקשנית הצורחת ולתת לה את הסוכריה שהיא רוצה.

עד שהשיניים שלה ייהרסו והיא תלמד בעל כורחה או עד שתתבגר והטעם שלה ישתנה.

ייתכן שעוד כמה שנים הילדה תתעורר ופתאום במקום סוכריה -

יהיה לה קרייבינג מטורף דווקא לסודה ואבוקדו.

בינתיים, ככל הנראה, העת טרם הבשילה ולאבוקדו - זו עוד לא העונה.

אבל מי יודע.. אולי גברים ואהבה, כמו אוכל, הם גם בסופו של דבר -

טעם נרכש.