מי פנוי ברוטשילד, פרק 12 | פיתה עם שוקולד - חלק ב

סיפור הפיתה

בעת שיטוטיי המשמימים בערבות הטינדר הצחיחות נוצר לי מאץ' עם אחד - ג'וני קאש.

מלבד השימוש בשם בדוי ומעט מוזר, ג'וני השרירי והמצודד התהדר בתמונה אחת בלבד.

השם והתמונה הסגירו את העובדה שג'וני לא היה סחורה רגילה משוק הכרמל - יעני לא מקומי, לא מכאן - בקיצור מקרה קלאסי לפרופיל מזויף.

בתור שועלת קרבות ותיקה, שנתקלה ברבים כמותו, לרוב הייתי מוחקת ישר ללא שמץ היסוס. אולם היו אותם מקרים בודדים, שמשעמום או מכעס, הייתי מחליטה לחשוף את אותו הקאטפיש החצוף ומקרים עוד יותר נדירים שנותר בי ספק או שביב תקווה שאתבדה.

"היי, האם זו באמת את בתמונות?" גישש מר קאש בתקווה.

"היי ג'וני זו אכן אני. אך האם זה אתה?" איתגרתי בחזרה, משועשעת לנוכח האירוניה ששנינו חושדים שהאחר מזויף.

"כן בוודאי שזה אני" השיב בסמיילי מחייך והוסיף בהתפעלות "וואו, את נראית נפלא".

הודיתי למר קאש וללא דיחוי נוסף הצבתי בפניו את המכשול הראשון לזיהוי שקרני טינדר - הצעתי לו לעבור לפייסבוק או לאינסטגרם.

כצפוי מר קאש השובב דחה את הצעתי ואמר שאם אני מעוניינת לראות ממנו עוד, פשוט אצטרך לפגוש אותו בריל לייף.

התשובה הזו לא סיפקה אותי, היא רק הציפה סימני שאלה ואזהרה נוספים לאלו שכבר היו לי.

"מדוע לא?" התעקשתי.

"אתה בטח לא אומר לי שאין לך.. קאם און דווד אין היום בנאדם שפוי בגילנו בלי שום מדיה חברתית".

"הו לא, לא אמרתי שאין לי" התפתל מר קאש "רק שאיני יכול לתת לך אותו.. פשוט החברה שלי גם שם" הודה בכנות תוך הוספת אימוג'י נבוך ומיוזע.

תפסתי את ראשי בין ידיי - אני לא מאמינה! עוד דוש!

והפעם מהסוג הגרוע ביותר - ממזר בוגדני.

איך כל ההזויים נופלים עלי? ייללתי בלב וגילגלתי את עיניי לתקרה בייאוש, בעודי מכינה את אצבעי ללחוץ אנמאץ' ולסיים עם הסיפור.

ציטי ציטי בנג בנג

אין לי מושג מה גרם לי לא למחוק אותו און דה ספוט.

אולי קיבלתי פרץ השראה של תוכחה - מעין רצון להעמידו במקום על גישתו הקלילה והמעצבנת כלפי בגידה.

ואולי משהו בו בכל זאת מצא חן בעיניי - משהו שאוכל להגדירו רק בשלב מאוחר יותר וכרגע רק מנע ממני להיות זו שאומרת שלום. אולם ההחלטה הזו - היא זו שכמעט הפילה אותי למלכודת מילותיו החלקלקות.

"אני מעריכה את אובר כנותך, אבל לא אעזור לך לבגוד" השבתי נחרצות.

"אבל למה?" שאל מיתמם "ברור ששנינו מחבבים זה את זו וזו הבעיה שלי, לא שלך - אז מדוע שלא ניפגש?". אובייסלי הקונספט שיש מישהי שנמשכת אליו, אבל לא מעוניינת להיות עם בחור תפוס - לא נקלט בשכלו.

"את מחפשת קשר רציני?" שאל מודאג.

"לא, אני לא מחפשת חבר" עניתי בכנות.

"נהדר! אז אנחנו פרפקט מאץ'!" יצא מר קאש בצהלולי שמחה, לפני שהספקתי לסיים משפט. "אבל.." המשכתי "מבחינה מוסרית זה מרגיש לי לא נכון. תאמין לי שיש מספיק גברים שם בחוץ, שגם מחפשים קשר לא רציני ובניגוד אליך הם רווקים" לעגתי לו.

"מוסר זה לא תירוץ" טען החצוף, "בין כה וכה אני חי בחו"ל ואמור לעזוב בקרוב, לכן גם אם הייתי רווק והיינו רוצים קשר רציני זה לא היה יכול לקרות. אז מה זה משנה אם אני תפוס או לא?!" הקשה הפילוסוף בגרוש.

"אני לא אוהבת שגברים מסתירים אותי" קיבלתי לרגע פלאשבק לבריטי התחמן.

"ואם היה לי חבר לא הייתי רוצה שיבגוד בי כמוך" הטחתי בו מעוצבנת.

"אבל אין לך חבר" צחק ג'וני, "ואני לא אסתיר אותך כי החברה שלי בכלל לא פה. נוכל לעשות חיים כמה שרק נרצה. רק תני לי צ'אנס" התחנן.

נטל ההוכחה

חוסר היכולת שלי להגיד לא ולסיים בעצמי משהו שקצת רציתי, אבל לא היה בשבילי, הוביל אותי לנסות טקטיקה שונה לנפנופו -

התש את האויב.

לכן התעקשתי שייתן לי את הפייסבוק שלו או שיוכיח לי בדרך אחרת שאינו מזויף.

מלבד העובדה שלא באמת ידעתי אם הוא באמת מי שהוא טוען שהוא, גם הייתי משוכנעת שבשל מצבו יסרב ולא יסתכן לתת לי את פרטיו ולספק לי חומר מפליל.

"אני לא יוצאת עם גברים שלא פגשתי במציאות או שלא ראיתי פרופיל מדיה חברתית שלהם. אני אפילו לא יודעת את שמך האמיתי" התזתי לעברו.

"אבל אני אמיתי" התעקש מר קאש, עדיין משועשע למדי מכל הסיטואציה.

"אני אספר לך הכל כשניפגש, מה שתרצי" הבטיח, "תראי שאני אותו הבחור מהתמונה".

בנקודה מסוימת, הוא אף הציע שאתן לו את המספר שלי כדי שישלח לי עוד תמונות.

"מה זה יעזור לי?" צחקתי במרירות, "הרי אם אתה מזויף אין לך עוד תמונות של אותו הבחור?! אם אתה באמת רוצה להוכיח לי שאתה אמיתי תן לי את הפייסבוק שלך או שלח לי תמונה שלך מחזיק שלט ששמי כתוב עליו או התאריך של היום" דרשתי.

"אני לא יכול לעשות את זה" התנצל כצפוי, "רק תני לי הזדמנות, קפה אחד בבוקר. אין לך מה להפסיד" ביקש.

"אני לא יכולה" אמרתי בהחלטיות ואיחלתי לו לילה טוב.

מים גנובים ימתקו

"את משגעת אותי.. כל הבוקר אני רק חושב עליך. תוהה לעצמי - לכתוב לה או לא? היא בלי ספק לא ממש רוצה לראות אותי - אבל לא יכולתי להתאפק הייתי חייב".

זו ההודעה שקיבלתי למחרת בבוקר.

אשקר אם אגיד שלא חייכתי קצת למראה הוידוי הנואש של מר קאש, שמלבד היותו טיפה אובססיבי היה גם רומנטי למדי. הרגשתי כמו גיבורה מחוזרת ונחשקת מהיפים והאמיצים, כשמר קאש בתפקיד הצעיר חסר המנוח, המאהב המיוסר.

"אתה משוגע רק מפני שאתה רוצה מה שאתה לא יכול להשיג" התגריתי בו.

"לא" תיקן אותי, "אני משוגע כי אני אוהב את דרך החשיבה שלך ואת המראה שלך ואני חושב שתהיה לנו כימיה טובה ביחד".

"יכול להיות שאתה צודק, אלמלא היה הדבר הקטן הזה שעומד בינינו.. מה זה היה? תן לי להיזכר רגע.. אה כן, החברה שלך!" הזכרתי לו את חומת ברלין החוצצת בינינו.

"אולי פשוט תשכחי שיש לי חברה?" הציע בתקווה ומשם המשיך להלקות את עצמו מולי.

"אלוהים, למה פשוט לא שיקרתי?! כבר היינו נפגשים בטוח ואת לא היית שמה לב לדבר.. אבל לא! משום מה הייתי חייב להגיד את האמת" כתב מלא חרטה.

"לא יכולת לעבוד עליי כי הייתי מבקשת את הפייסבוק שלך ואז הייתי רואה שאתה תפוס" העמדתי אותו על טעותו.

"קפה אחד לא יהרוג אותך, אני מבטיח לך שזמנך לא יבוזבז לשווא" ניסה שנית.

"אני חושבת שבכך שאתה כותב לי וסתם מתעקש - אתה זה שמבזבז פה זמן. כי גם אם נגיד ואסכים להיפגש איתך ונאמר שאפילו אחבב אותך, שום דבר לא יכול לקרות בינינו" הבהרתי.

"נדבר על זה פנים מול פנים" אמר בעודו מתמלא תקווה מחודשת מעצם העובדה שהעליתי את האפשרות שניפגש.

מהלך על חבל דק

"מזכירה לך שטרם הוכחת שאתה לא נשוי, זקן או רוצח פסיכופת. אני אפילו לא יודעת את השם האמיתי שלך ואני לא יוצאת עם גברים תפוסים" הדגשתי, בניסיון להוציא את הרוח ממפרשיו.

"קוראים לי דיוויד" סוף סוף נאות לגלות.

"בבקשה תום, בואי ניפגש רק פעם אחת ואז תחליטי. יותר מזה אני לא מבקש".

רגזתי, הבחור עשה ממני צחוק. נותן לי שם פרטי כאילו שזה מוכיח משהו או משנה את העובדות. ידעתי שאם אהיה איתו זה יהיה מקרה הבריטי, אול אובר אגן, רק שהפעם הבנתי בדיוק לאיזו צרה אני נכנסת.

"לא" חזרתי ואמרתי, "אני לא אצא עם גבר שאחרי שנפסיק להתראות, בכלל לא אדע מיהו ולא נוכל עוד לדבר לעולם. זה מרגיש לי זול".

"אבל אני תייר" הזכיר לי דיוויד.

"גם ככה לא אשאר, אז מה זה משנה?" חזר ואמר בבלבול, ממאן להבין.

"זה קטע של אגו, כבוד וערך עצמי, אני לא רוצה לצאת עם גבר שצריך להסתיר אותי ולשקר לגביי, עד כדי כך שלא מוכן להגיד לי את הדבר הבסיסי ביותר - שזה מיהו, לכל הרוחות" התחלתי לאבד את סבלנותי וקור רוחי.

"אני לא אתן לך את הפייסבוק שלי, כי אני לא רוצה שיום אחד תכתבי לחברה שלי מה אני מעולל" הודה בכנות.

"אהההה אז אתה גם מסתיר אותי וגם מפחד ממני!" הכרזתי בתחושת ניצחון מרה של מי שצדקה לכל אורך הדרך.

"יאללה דיוויד תעשה טובה, עזוב אותי.. אם אי פעם תהיה פנוי תכתוב לי ואז נוכל להינות בלי לפגוע באחרים. אם לא אני לא הבחורה בשבילך. בטוחה שתמצא בנות אחרות שלא יהיה להן אכפת".

בקיצור שחרר אחי, שחרר.

קשר שתיקה

"שטויות" מחה דיוויד, "אף אחד לא ייפגע. החברה שלי לעולם לא תדע ואיתך הייתי כנה מההתחלה" אמר בשכנוע עצמי עמוק.

"החברה שלך תיפגע וגם אני!" ניסיתי להסביר בפעם המיליון לאגוז הקשה הזה שמתכתב איתי, מסרב להבין ולא מרים ידיים.

"לא רק שאני ארגיש אשמה כי אני בוגדת בערכים שלי, אני כבר פגועה שאתה מסתיר ממני את הזהות שלך" כתבתי נסערת. "אני כבר סקונד קלאס מבחינתך ואני לא רוצה בזה. אני באמת צריכה לעשות לך אנמאץ', אני מצטערת" כתבתי.

"אל תעשי זאת" הפציר בפניי,

"אני אצלם לך מחר את התמונה שרצית ואז תחליטי".

"כבר החלטתי" הודעתי לדיוויד.

"דבר איתי כשתהיה רווק, כשלא ישקשקו לך הביצים שמא אהרוס לך את החיים. ואם לא שא ברכה - לך תתחתן עם החברה שלך ותמצא מישהי אחרת לבגוד איתה".

"את סתם מסבכת עניינים" ניסה בעדינות לרכך את התנגדותי. "רק פגישה אחת, נשב ונדבר - זה כל מה שאני מבקש".

"אני מוכרחה להיות נאמנה לעצמי ולא לתת לך הזדמנות" פסקתי נחרצות.

"זה לא מצב אידיאלי מבחינתי בשום צורה, אתה מבין? עכשיו כשאעשה לך אנמאץ' אף פעם לא אדע מי אתה ולא אוכל למצוא אותך לעולם. אם ניפגש זה בעצם יהיה אותו הדבר אחרי שתעזוב. אתה תדע מי אני, אבל החיים שלך תמיד יהיו תעלומה בעיניי.

מגיע לי מישהו שיהיה גאה לצאת איתי, להיראות לצידי, לבלות איתי - אפילו לזמן קצר. אתה לא יכול לתת לי את כל זה".

הבחור שהייתה לו תשובה לכל דבר השתתק.

הוא חשב שדבריי מעידים על כך שהחלטתי שאני מחפשת חבר ועל כן היסס לרגע ולא ידע כיצד להגיב.

"ברור שמגיע לך את כל זה.. אבל הייתי גלוי איתך מההתחלה שלא אוכל לתת לך את זה. בשורה התחתונה אנחנו לא רוצים אותו הדבר ואני מבין את זה, כנראה שזה רק חוסר המזל שלי" כתב מבואס.

לא הסכמתי עם האבחנה שלו כי הבחנתי בין קשר ארוך ומחייב לבין רומן אינטנסיבי וקצר, אבל זיהיתי הזדמנות 'לעשות ויברח' ולכן השבתי לו שכנראה שהוא צודק ואולי פשוט לא יכולתי להודות בכך בפני עצמי.

"להתראות דיוויד מקווה שתהיה מאושר עם בת זוגך, אבל כל כך מאושר שלא יהיה לך צורך באחרות" ובאלו מילות הפרידה הייתי בטוחה שדיוויד יתאדה סופית ויחפש לו פרטנרית אחרת למאנקי ביזנס שלו. ברוך שפטרנו, אמרתי לעצמי ונשמתי לרווחה.

ספר לי שקרים, שקרים קטנים ומתוקים

בזאת חשבתי שהצלחתי לעמוד בפיתויו של השטן, אך בוא נאמר שהמעטתי בערכו ובדבקותו של גבר נחוש.

למחרת בערב הנייד שלי רטט.

על הצג הופיע דיוויד, חתיך כמו בתמונה, לא מגולח ומחזיק שלט עם שמי.

"שאני אמות" צחקתי בקול, "אשכרה עשית את זה" כתבתי בהלם.

"אמרתי לך שאעשה את זה" השיב משועשע.

"אתה בהחלט חמוד" הודיתי, "אבל עדיין מאוד תפוס".

"נפרדנו אתמול" כתב הפינוקיו.

"שקרן" הטחתי בו, עדיין קצת משועשעת "מצאת את הפתרון המושלם, מה?!"

"המטרה מקדשת את האמצעים" הודה בחיוך.

"אז קפה מחר בערב?" ניסה שוב את מזלו.

ה"לא" עמד לי על קצה הלשון, אך בפעם הראשונה משהו בחומת ההגנה והסירוב העיקש שלי החל להיסדק. ידעתי שהוא משקר, לא היה לי ספק בכך. אבל עד כמה שהיה לי קשה להודות - האמת היא שהתחלתי לחבב את דון קישוט הבלתי נלאה הזה, הפרד העקשן שלא מוותר.

כי הנה ישנו בחור שאני נמשכת אליו, שמלבד חוש המוסר הלקוי שלו הוא לא יצור ואפילו די צ'ארמר. גבר שאני אומרת לו בעקביות לא - ובניגוד לגברים המתפיידים האחרים, הוא עדיין רודף, מתחנן ומתרפס שאתן לו צ'אנס. הוא היה הסטיב ארקל ללורה שלי.

שאלת מיליון הדולר

אני מודה שלמרות ששנאתי את המחשבה שאני עלולה למצוא את עצמי לוקחת חלק במעשה בגידה, כבר שכחתי מה זה בחור שרוצה ורודף. התרגלתי כל כך לכל אותם בחורי רפאים, שנעלמים שניה לאחר שפתחו איתי בשיחה ואפילו לא עונים אחרי שאמרתי להם שלום. כל כך התגעגעתי לחוש שוב כאישה מחוזרת ולא כאחת מאלף, כברירת מחדל.

"אבל למה?" זרקתי לחלל האוויר.

"מה למה?" שאל מבולבל.

"למה אני?" התעקשתי לדעת, "למה אתה רוצה אותי כל כך?"

"כי אני מחבב אותך.. לא יודע.." כתב במבוכה וניסה לסדר את מחשבותיו "את אישה יפה וחכמה, דוברת אנגלית, מאוד מאוד מושכת ואיכשהו את כל כך מיסתורית בעיניי. יש לך קסם מיסטי עליי ואני אפילו לא מבין למה.. אם יש מישהי שאני רוצה לפגוש פה - זו רק את".

אוף אוף אוף, גאד דמיט!

דפקתי את הראש בקיר מטאפורי.

איך אני אמורה להגיד לא לזה עכשיו?!

הייתי בצרות צרורות וידעתי את זה, לכן שיכנעתי את עצמי שכמו שהוא אמר - זה רק קפה.

קפה קטן

בערב פברואר קר דיוויד חיכה לי מעט לחוץ מחוץ למכוניתו, בזמן שיצאתי מהעבודה.

הוא לבש טי שירט וג'ינס קרוע וכשהגעתי נתן לי נשיקה אחת על כל לחי ואמר בהתרגשות "סוף סוף אנחנו נפגשים".

"כן" ציחקתתי במבוכה "לא האמנתי שזה יקרה" מלמלתי.

יותר נכון קיוויתי שזה לא יקרה, אמרתי לעצמי בלב, מעט קודרת.

ישבנו בבית קפה חמים והזמנו קפוצ'ינו, דייטים אחרים שהיו לי היו מתקוממים שזה זקן, אבל דיוויד העדיף לא לשתות אלכוהול - בגלל עבודתו.

"מה באמת העבודה שלך?" שאלתי "בכלל לא אמרת לי מה אתה עושה בישראל" הבטתי בו בתוכחה.

סמול טוק של בהמות

"אני חוטף נערות" ענה בהומור, לא מתרגש ממבטיי החשדניים.

"אה, אז אתה הולך למכור אותי לאיזה שייח' סעודי?" גיחכתי בחיוך מתגרה.

"לא, לא" צחק, "כמו שאת רואה זה רק אני ואת. אבל אם במקרה אקבל עליך הצעה - מבטיח להתחלק איתך חצי חצי" קרץ.

"מבטיחה שאעשה אותו הדבר אם אמכור אותך" יריתי בחזרה בחיוך ציני.

"אין בעיה" הסכים בצחוק, "רק שתקבלי עליי 2 דולר ככל הנראה".

"אממ.. אולי פני" סקרתי אותו בכאילו והערכתי.

"אם את בת מזל" פרץ בצחוק.

"אגב סחר בבני אדם.." התחלתי לומר תוך שנזכרתי בסיפור מצחיק, "אתה יודע שפעם בירדן הציעו לשלם עבורי 100 גמלים?!" התפארתי בערכי הרב.

"אבא שלי כמעט הסכים להצעה הנדיבה, אבל אז נזכר שאין לו מספיק מקום להכניס 100 בהמות בגינה.. למזלי!" צחקתי תוך זיוף נשיפת הקלה.

"כן, הם מתחילים ב-100" הנהן דיוויד כמומחה בנושא, "אבל אם הם באמת אוהבים אותך הם נותנים 700" הקניט.

"חחחח יא חצוף!" פערתי את פי בהלם על שהעז לרמוז שאיני שווה סכום זה.

"אני שווה אלף גמלים, אוקיי?!"

"מקסימום 200" המשיך לעשות לי טיזינג.

"לא ידעתי שלאוסטרים יש חוש הומור" גיחכתי.

"חשבתי שאתם רק מפתחים שרירים ואומרים "אסטה לה ויסטה בייבי" התגריתי בחזרה, מראה לו שסחבקית לא פראיירית.

צחקנו בחופשיות מהפינג פונג השנון והמתיחות שבינינו החלה להתפוגג בהדרגה.

גול עצמי

"רגע אבל.. עכשיו ברצינות.. מה אתה עושה פה?" שאלתי שוב.

"אני לא יכול להגיד לך.." דיוויד השפיל מבט ופכר אצבעותיו.

"מה זאת אומרת אתה לא יכול לומר לי?" נעצתי בו מבט המומה.

"אתה בטח מתבדח.. אתה לא אומר לי את השם שלך, אתה לא אומר לי את העבודה שלך או למה אתה כאן?.. על מה אנחנו הולכים בכלל לדבר בדייט הזה?!" התחלתי לכעוס.

"אוקיי אוקיי" דיוויד נכנע מפחד שאתרגז ואשפוך עליו קפה רותח, "אני כדורגלן, אני משחק בארץ".

"אוקיי" נרגעתי "אז למה לא אמרת?! חששת שאחפש אותך? אני בכלל לא מבינה בכדורגל וזה לא מעניין אותי" הצהרתי.

"יופי, יופי, זה טוב" הוא חייך ונרגע גם כן.

בתכלס לו הייתי יודעת מלכתחילה שדיוויד כדורגלן, בכלל לא הייתי יוצאת איתו. למרות השתדלותי לא ליפול לסטריאוטיפים, לפעמים לדאבוני, אני מגלה שגם אני נגועה.

לגבי כדורגלנים למשל, תמיד חשבתי שהם אוכלי חינם מטומטמים, נפוחים ומלאים באוויר כמו הכדור שהם בועטים בו.

גם שמעתי שהם בוגדניים, אבל פה הכדור לא התגלגל רחוק מהרשת.

לגבי השאר שגיתי בגדול - דיוויד היה אינטליגנטי, נעים הליכות ומנומס. משכך הוא לא חיבב במיוחד את האופי הישראלי הוולגרי והצעקני וכן את הנוהג המגונה של רובינו לפזר זבל וחד פעמי בכל מקום ולזהם את הסביבה.

בנוסף, בניגוד לרוב הכדורגלנים הישראלים, הוא גם היה מאוד מקצועי ולקח את עבודתו ברצינות. לכן בשנתיים שגר ועבד פה לא היה יוצא לברים ולא שתה וזו הסיבה שגם לו התאים שנצא לבית קפה. אם היה כדורגלן יוצא דופן או פשוט אירופאי לא אדע, מה שכן זה גרם לי להרהר כמה מהר אני פוסלת על בסיס דעות קדומות ולהחליט להבא לתת צ'אנס.

מאותו רגע היה לנו דייט מאוד נעים, דיברנו והכרנו קצת אחד את השניה.

לקראת סוף הערב דיוויד נראה כמתלבט אם להגיד משהו, הוא כיווץ את מצחו לעברי פתח את פיו ואז התחרט ושתק.

"מה?" הבטתי אליו בסקרנות, "נו, מה אתה רוצה לומר?" חייכתי.

דיוויד צמצם את עיניו בשובבות ונפנה אליי "תרצי לראות אותי שוב?" גישש בזהירות.

"אמממ.. אולייי" השבתי מסמיקה. בלב ידעתי שכן, אבל חששתי מההשלכות של הרצון הזה.

"אתה?" הצצתי בו, מעמידה פנים שלא אכפת לי.

"אני ארצה לראות אותך שוב" אמר חד משמעית, "אני חושב שיש לנו דינמיקה טובה ביחד".

כשנפרדנו הוא נשק לי בלחי ושפתיו רפרפו על שפתיי בטעות.

אולי זה לא כזה נורא, הרהרתי לעצמי בעודי הולכת הביתה.

אולי לבגוד זו מילה קשה מדי, חשבתי סהרורית ומלאת לבטים.