מי פנוי ברוטשילד, פרק 1 | סינגלרה

אגדת הסינגלרה

להיות רווקה זה מבאס.

זה המסר שהחברה דרך הסרטים בקולנוע והסדרות בטלוויזיה מנסים להחדיר בך, זה מה שההורים שלך "שלא נהיים יותר צעירים לנכד" עאלק רומזים לך, זה מה שהחברות הרווקות שלך בוכות לך ואם נודה באמת - סביר להניח שגם את בעצמך אמרת את זה בקול או בלב לפחות פעם בחייך, אם לא פעם בחודש או שבוע או יום.

אבל זה לא רק הלחץ החברתי, השעון הביולוגי המתקתק או המחסור בגבר שעיר שיחמם אותך בימות החורף הקרים - עמוק בפנים רובנו נשים רומנטיות שבסופו של יום פשוט מחפשות אהבה. אהבה כמו בסרטים, כמו באגדות.

חסידות דיסני

בדת האהבה הנרטיב הרומנטי הוא הדומיננטי.

נשים בכל העולם גדלו והתחנכו במשך דורות על ברכי האגדה הרומנטית, המספרת לנו מנסיכי דיסני ועד מר דארסי, שאהבה לגבר היא המלח לחיינו התפלים והמפתח לפתרון כל הסמטוחות.

כילדות כולנו צפינו בלופים בסרטים בהם הנסיכה הכלואה במגדל, המשועבדת לנבלים או שרויה בתרדמת עולמים ניצלת מחיים משמימים ומלאי סבל על ידי נסיך אמיץ ויפה תואר (יצויין שהגל הפמיניסטי הגיע לדיסני וחבריו רק בעשור האחרון).

ההשתוקקות הזו מגיל צעיר להיות אותה הנסיכה הקסומה נצרבה לנו בתודעה, הועברה בד.נ.א הנשי ונרצה או לא נרצה - ככה אנחנו יוצאות לעולם וזה מה שאנחנו מחפשות - גיבור.

מישהו שיציל אותנו, מישהו שישלים את כל מה שחסר בנו ויעניק לנו כל מה שאנחנו מחפשות - מר מושלם.

אולם, כמו בכל דת - שבה האמונה היא עיוורת ונאיבית ולא מתפשרת, גם פה הדיסוננס בין האגדה למציאות סופו להכניס את חסידות הדיסני לא פעם למשבר אמונה עמוק.

פרינס צ'ארמינג

לפני כשש שנים, באמצע שנות העשרים של חיי, חשבתי שמצאתי את פרינס צ'ארמינג שלי.

הייתי עוד תמימה ובעננים, זו הייתה אהבה ראשונה וקשר רציני ראשון גם כן.

הוא היה רומנטי במידה, שרירי במידה, מוכשר במידה, שרמנטי ומצחיק.

חשתי, ברגע שפגשתי אותו, שהלכלוכית שבתוכי - שכל הזמן רק קירצפה מהלב שלה צלקות מאהבות נכזבות- הפכה בבת אחת לסינדרלה. באמת האמנתי, בכל נימי נפשי, שהוא האחד.

לא היה אכפת לי שהוא הראשון שלי ולא חוויתי הרבה לפניו, גם זה שהוא היה מאבטח שלא הצליח לסיים תואר 7 שנים, עקשן ומאצ'ו בלתי נסבל לא מנע ממני להיות מאוהבת בו עד מעל הראש במשך שנים.

מבחינתי סגרתי את הבסטה וזה היה רק עניין של זמן עד שיציע לי, עד שאני והוא נצהיר על אהבתינו מתחת לחופה לבנה וחלקת שמיים ואחר כך נחיה יחד לנצח, שתי נשיקות במצח.

התפכחות

מתי הכל השתנה?

כאשר נפקחו לי העיניים מאהבה עיוורת ומציפיות שאף פעם לא התממשו.

אחרי כמעט 5 שנות זוגיות, עם מגורים משותפים מעל לשלוש שנים, היפהפיה הנרדמת הקיצה משנתה וגילתה שלא לנסיך הזה פיללה.

עד לאותו רגע שבו בחרתי להסתכל על הדברים כפי שהם ולא כפי שרציתי שהם יהיו, האמנתי שלא עשה דברים שחשובים לי מפני שהיה סטודנט עמוס ואומלל. האמת הייתה שלא עשה אותם פשוט מפני שמעולם לא ממש רצה בכך והיה לו נוח להסתתר מאחורי התירוץ הזה במקום להתאמץ עבורי.

התעוררתי למציאות כואבת שבה התחלתי להפנים שהוא רוצה חיים שונים ממה שאני רוצה ואין בו יכולת או נכונות להתפשר עבור רצונותיי. בעצב הבחנתי שכבר אינו מעריך אותי כמו פעם ובניגוד לעבר החל לנהוג באדישות כאשר מילותיו או מעשיו פגעו בי.

במילים אחרות מתי את יודעת שזה נגמר?

כאשר אותו הגבר שפעם נתן לך פרחים, כעת מביא לך פריחה.

במגמת ההתפכחות העכשווית מהמנטרה "הם חיו באושר ובעושר" גם אני גיליתי שהחיים אינם אגדה של דיסני.

חזרה לשוק

מרגע הפרידה החיים שלי נראו לי כמו סיקוול גרוע במיוחד של דיסני בסגנון שובו של ג'עפר.

הרווקות שחשבתי שאמרתי לה שלום לעד התדפקה על דלתי דרך אפליקציות משונות, שקודם לכן כמעט ולא שמעתי עליהן ומבחר קופיפי-אבו ים תיכוניים הציפו לי את המסך במשפטי פתיחה גרועים.

מסינדרלה הפכתי בגיל 30 לסינגלרה.

האם העולם השתגע?

הייתי מהרהרת לעיתים בתסכול בלילות החשוכים של נדודי שינה ושיטוט חסר טעם ברחבי האפליקציות.

איפה הימים שבחור התחיל עם בחורה בבר כולו מיוזע מהלחץ ומגמגם מהתרגשות? היכן הערסים ששרקו לך מקצה הרחוב בעודם מנחשים מה המקצוע של אבא שלך ולמה הוא גרם לך להיות סחורה חמה?

המאצ'ים בטינדר רק נערמו, הודעות לא היו כלל ואם היו אחדות או שהיו גנריות ומשעממות למות או שכללו הצעות מפורשות, מכעיסות ובוטות שגרמו לי לרגע להתבלבל ולחשוב שנרשמתי בטעות לאתר הבית של הפוסיקט או הדאנג'ן.

נסיך צפרדע

בימי האוניברסיטה ה"עליזים" חברתי טליה הייתה נוהגת להגיד לי בחיוך מעודד: "תום צריך רק אחד" וגם "בדרך לנסיך צריך לנשק הרבה צפרדעים".

היום הניסוח המדויק יותר של המשפט הזה יהיה - "צריך לדפדף מיליון צפרדעים, לנשק כמה מאות, לשכב עם כמה עשרות - כדי להשיג איזה מר קרפד אחד שיהיה מספיק אדיב כדי לשלם את כוס היין שלך בדייט, מספיק רציני להזמין אותך לדייט נוסף ואולי גם מספיק גבר להגיד לך שזה לא זה (אם זה לא מתאים לו) במקום לנתר שוב לביצה ולהיעלם לעד - להוציא סטוקינג אובססיבי וחסר טעם בסטורי שלך כל ראשון לחודש".

להתחיל מחדש

אולם עם הזמן הסתבר לי שלמרות כל הקושי, התסכול והייאוש הנלווה לחיי הרווקות, לפעמים פרק ב' הרבה יותר טוב ומרגש מפרק א'.

הוא הרבה יותר את - כי לראשונה בחייך את בוחרת בעצמך קודם.

קודם כל העובדה שצלחת כמה מהמורות בחייך הפכה אותך לרוקי של עולם הדייטים.

את יותר בוגרת, יותר נועזת, לא שמה קצוץ , פחות תמימה, פחות אוכלת סרטים, מתגברת יותר מהר. את לא נמסה כמו סוכר ולא נשברת כזכוכית.

את המפטי דמפטי משוכלל - נופלת אבל ישר קמה - כי אחרי שהתרסקת לרסיסים מה זה כבר כמה שריטות?

הכל נכנס לפרופורציה - דייט שהבריז, גבר שהבטיח לשווא, אחר שסרח, ההוא שנעלם - האכזבות האלה שהן מנת חלקה של כל רווקה מתחילה וותיקה - עבורך הן רק מכה קלה בכנף, את אוכלת אותן לארוחת בוקר עם הקורנפלקס וחלב הסויה.

כן את מתבאסת, לפעמים אולי אפילו מופתעת אבל אז את נושמת עמוק, זוקפת ראש וממשיכה הלאה.

כמאמר חז"ל ואריאנה גרנדה - "טנקיו נקסט".

את גם עושה ספורט, מרזה ומרגישה מושכת מתמיד.

את מעלה לאינסטגרם המון תמונות ושמה פס.

ולכל מי שמרים גבה, את מסבירה בממזריות: "אני רווקה כפרה, שיווק זה דבר הכרחי".

אז נכון אין לך אהבה, אין לך מי שיחבק ויכרבל אותך בלילות הקרים והבודדים, אבל אם נודה באמת שמיכת הפוך הזו גם ככה חנקה אותך לפעמים.

רכבת הרים

כן, זו רכבת הרים - רגע את למעלה ומרגישה שמי יכול עליך בכלל?!

ורגע את למטה מורידה בייאוש עוד אפליקציה עם בדיוק

אותם פרצופים שראית בשתיים האחרונות שכבר הורדת, מחקת בזעם והורדת שוב.

אבל את חיה, את מופתעת, את מתרגשת, העתיד הוא לא צפוי וכל רגע עלול להופיע מאהב או אהוב. אין לדעת.

סוף סוף אחרי שנים של תרדמת את נזכרת מה זה להיות מחוזרת.

נכון יש לא מעט תפוחים רקובים שגורמים לך לרצות לחזור לישון לעד, אבל יש לך גם שבעה יזיזים שמוכנים לעמוד דום בזמן פקודה.

את שלגיה שסוף סוף מנצלת את כל הגמדים שמסביבה ולא רק מבשלת, מנקה ושרה לציפורים ולקירות.

מה עוד יש לך שלתפוסות ולנשואות אין?

יש לך סיפורי הרפתקאות בסטוקים - ארסנל שלם של חוויות מצחיקות, הזויות, מרגשות, מעצבנות. יש לך מספיק לכתוב רומן מהרומן או לפחות להיות מסמר הערב במפגש הקפה השבועי עם הבנות.

הן מצידן רק יכולות להתלונן שוב על הבעל שלא עשה כלים ורק מתבטט על הספה וצופה בסדרות כל הלילה.

רווקה מבחירה

מעל הכל את חופשיה. את לא כבולה למקום או לאדם.

את הכי עצמך ואת יכולה לפתוח דף חדש וטוב יותר.

את יוצאת יותר מתמיד ולא מתיישרת לפי התחביב האהוב ביותר על הגבר העצלן הישראלי המצוי - להירקב בבית במיטה מול נטפליקס.

את משלימה פערים, את פורקת עול, את רוקדת, את חוגגת את החיים.

זה לא אומר שויתרת לגמרי על זוגיות, ממש לא.

עדיין יש בך תקווה אמיתית וכנה וציפייה למשהו טוב אבל את לא רוצה להתפשר יותר, את מוכנה לחכות.

את ממשיכה להאמין שברגע הנכון זה יקרה.. ועד אז אקונה מטטה, חתולים תמיד יהיו.

גבר תתקדם

בעיקר נופל לך האסימון שמי שאומר לך שאת צריכה להיפטר מהרווקות כמה שיותר מהר, כאילו מטרת חייך היחידה היא למצוא גבר ולהשריץ ילדים - ראשית אינו חי את חייך ושנית הוא בעצמו תקוע בעולם כה מיושן, שבו אסימונים עוד משמשים לטלפון ציבורי ושיחות גוביינא הן בשורה חדשה מסעירה.

אחרי הכל לא לעולם חוסן - גם הזוגיות הכי חזקה לא תמיד עמידה בפני פגעי הזמן ובסוף לפעמים מי שנותר לך זו את עצמך, המשפחה והחברות הקרובות.

לכן אל לך לוותר על עצמך אף פעם עבור אף גבר - לא על התחביבים שלך, לא על האופי שלך, לא על הערכים שלך או העדפותיך.

אישה צריכה לדעת לחיות עם עצמה, לעשות חיים ולמצות עד תום כל מצב נתון - רווקה, תפוסה, נשואה או גרושה.

מסיבת רווקות

נכון, גם את בדומה לכל הבנות, תמיד חלמת להיות כמו בת הים הקטנה - להתאהב בסערה, לאבד את ראשך ואת קולך בגללו, ללכת אחריו למדבר ולאחר מסע להפוך את הלבד שלך לזוג (גם רגליים במקרה של בת הים)..

אבל אם עוד לא מצאת בן זוג ראוי או אם הנסיך שלך טמבל ובחר מכשפופה ביצ'ית על פניך למה את צריכה לסבול? יש הרבה דגים בים.. מי אמר שצריך להסתפק באחד?!

אחרי הכל מסיבת רווקות לא צריכה להיות שנייה לפני שאת נכנסת מתחת לחופה.

מסיבת הרווקות האמיתית היא עכשיו, כשאת באמת רווקה ויכולה להנות מזה -

לא כשאת תפוסה עם טבעת על האצבע, משכנתא בבנק וצוציקים מייללים באופק.

אז אחותי הרווקה- זוהי תזכורת לכך שאת חיה - אולי יותר מכל אחת אחרת.

מסיבת הרווקות שלך היא עכשיו, צאי לחגוג!

אני כבר יצאתי.. ואת?