מי פנוי ברוטשילד, פרק 3 | דייט מחליף

ברירת מחדל

האמת היא שלא ממש רציתי לצאת איתו.

פשוט האצבעות עקצצו לי כמו מכורה וכמעט ששוב סימסתי לרוני.

פעם אחרונה שניסיתי להציע שניפגש הוא שוב זרק לעברי תירוץ עלוב. אמר שהיה שמח, אבל לצערו הוא עסוק מדי ולי כבר נמאס להציע את עצמי על מגש של כסף.

הייתי מוכרחה להסיח את דעתי בכל מחיר ולעצור בעד עצמי מלרמוס את טיפת כבודי האחרונה.

הוא היה ברירת המחדל והאופציה הזמינה היחידה.

בעודי מחכה לבדי ליד המזרקה, המוארת קלושות בכיכר רבין - מנסה להתחבר לסבלנות שבי ולרוגע של הלילה עם ספר - שכנעתי את עצמי שדווקא יכול להיות מעניין.

נכון - התמונות שלו בטינדר נראו הרבה יותר טוב מהתמונות "האמיתיות" שלו באינסטגרם. אבל הבחור אמר שהוא התנדב בקיבוץ ורוצה לעשות עלייה - וודאי מדובר בבחור ערכי ותהיה לנו שיחה מעניינת.

חוץ מזה - הייתה לי חיבה יתרה לתיירים. הם תמיד היוו בעיניי איזו הבטחה אקזוטית לדייט לוהט עם מישהו שלא נראה או נשמע כמו בבון ים תיכוני.

מו-זר

היום, כשאני נזכרת בלילה ההוא - אני מנסה לחשוב האם פספסתי רמזים מטרימים.

אולי עצם העובדה שקיומו של הדייט היה מוטל בספק 3 פעמים בפחות משעתיים (הבחור טען שסחבו לו את הארנק בשוק, ביטל את הדייט, התחרט, לא מצא את האוטובוס הנכון, כמעט ביטל שוב ובסוף הגיע) - הייתה אמורה לתת לי סימן, שיעיד על הבאות.

אולם אני, שאיני חשדניסטית מטבעי, פשוט הנחתי שמדובר ביובל המבולבל גרסת ארה"ב ונתתי לו "הנחת תייר".

אך, גם לו הסירנות שלי פעלו ופשוט שמתי אותן על השתק, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לאחד הדייטים ההזויים ביותר שהיו לי בחיי.

אלכוהוליסט לא אנונימי

מהמונית יצא מארק - בחור בלונדיני, גבעולי ונאה. הוא חייך אליי בעיניים טרוטות והתיישב לצידי על סף המזרקה.

התכוננתי לקום וללכת לאחד הברים בכיכר, אך למורת רוחי ישר הבנתי שלבחור אין שום כוונות להקים את ישבנו האמריקאי לשום מקום מלבד המזרקה הזו.

בלית ברירה החנקתי את הרעב והצמא ועמם את אכזבתי. אמרתי לעצמי שייתכן שזה קשור לארנק הגנוב ולא רציתי להלבין את פניו, אז לא הזכרתי את העניין.

מארק שכנראה חש במבוכה שלי, מיהר להתנצל שהוא לא שותה.

"זה בסדר" הגבתי "גם אני לא שותה הרבה".

"לא לא" תיקן אותי "אני לא שותה, כי יש לי בעיית אלכוהול. הפסקתי לשתות" הסביר.

הכנות הישירה שלו על עניין כזה רגיש הפתיעה אותי מעט, הרי רק לפני דקה נפגשנו.

"אוקיי, זו לא בעיה. הכל בסדר" אמרתי בהבנה ואמפתיה לבחור המשתף וזרקתי לעברו חיוך מעודד.

בוליווד

אז פיכחים לגמרי ישבנו שם, זה מול זו בחסות חשכת הכיכר, שהסתירה את מבוכתינו ההדדית, בזמן שניסינו להכיר ולפתח שיחה מעניינת.

מארק סיפר שהוא מזה זמן מה חי בישראל, עובד בהוסטל בתל אביב. לפני כן הוא התנדב בקיבוץ בצפון, בלימוד אנגלית של ילדים מהמגזר, יחד עם עוד כמה אירופאים לבנבנים שנקלעו לביצה הקטנה והמיוזעת שלנו.

"אני רוצה לעשות עלייה ולהיות מורה לאנגלית" הכריז מארק בחיוך ציוני בוהק.

"למה?" שאלתי טיפה מזועזעת. תמיד נראה לי טיפה תמוה שאנשים שלא נולדו פה ואין להם קשר אמיתי לארץ ירצו לעשות עלייה.

"החיים פה לא קלים, בטח לא למורים" הזהרתי "היום חינוך לא מספיק מוערך".

"גם החיים בלוס אנג'לס לא קלים" נאנח מארק.

"מה עשית שם?" התעניינתי "גם היית מורה?"

"לא.." אמר וחייך "הייתי שחקן".

אה, אז אני בדייט עם שחקן מלוס אנג'לס - חשבתי לעצמי מסוקרנת - עם כזה עוד לא יצא לי לצאת .. סקרתי אותו במבט בוחן נוסף, תוהה אם נפלתי על תיבת אוצר או תיבת פנדורה.

"וואו, מעניין!" ניסיתי להישמע מתרשמת "ממש שיחקת או שבעיקר למדת והלכת לאודישנים"?

"ממש שיחקתי" אמר בגאווה לא מבוטלת " אפילו השתתפתי בפרסומת לטלפון נייד" הוא ניפח את חזהו הרזה.

"פרסומת לטלפון נייד?" חזרתי על דבריו לאט, מנסה להבין אם הוא רציני או מסתלבט עליי.

"כן כן" התלהב "הבמאי חיפש שחקן שיתחיל עם בחורה ובאודישן הוא ממש אהב את הדרך, שבה אחזתי את ידיי בתפילה שהבחורה תיענה לחיזוריי. עד כדי כך שישר הוא הודיע באולפן "אותו אני רוצה"". כך אמר תוך כדי הדגמת הדרך בה אחז את ידיו וזכה בתפקיד הנחשק.

ממש תפקיד אופי, גלגלתי את עיניי כלא מאמינה.

אם זו פסגת ההצלחה שלו קשה לומר שהופתעתי למה הוא ארז את דבריו, עשה הסבה וברח מעדר המעריצות. החלום האמריקאי הוא אשליה אכזרית, אמרתי לעצמי, בסופו של יום מארק שלנו פה לא ממש מארק וולברג ובטח לא טום הנקס.

על רגישות ללא תבונה

אז נכון שמעולם לא יצאתי עם שחקן קודם ומדובר היה בסימון וי משמעותי. אבל מה שלא לקחתי בחשבון זה את נפש האומן וחוסר היכולת שלי להתמודד עם הבולשיט המתייפייף הזה.

שחקן או wannabe שחקן הרואה את עצמו אומן מוכרח כל הזמן להוכיח שהוא שונה, מיוחד, יוצא דופן.

אם יש משהו שאומן מתעב זה להיות כמו כולם. הוא חרד מהמחשבה שמישהו יראה בו כסתם אדם סטנדרטי ולכן לא יבחל בשום אמצעי כדי לבלוט בהמון.

"אני מוזר" הכריז מארק בלי למצמץ.

"מוזר? שאלתי בטיפה חשש "באיזו דרך?"

"אני אובר רגיש" הסביר בקול נמוך.

"אהה".. נשמתי לרווחה וחייכתי באהדה "יש הרבה בחורים רגישים, זה דבר יפה - לא משהו שצריך להתבייש בו. פה רוב הבחורים הישראלים הם דושים ולא מתנהגים יפה לבחורות. אז בחור רגיש זה שינוי מרענן".

"לא, את לא מבינה!" התעקש "אני יכול לבכות מכל דבר" אמר, כמעט כועס שאני לא מתייחסת אליו ברצינות.

תא וידויים

זה היה רק קצה הקרחון.

לפני ששמתי לב וטרם הספקתי להתכונן נפשית, הוכנסתי לתא וידויים מאולתר כשאני בתפקיד הכומר.

הבחור חשף בפניי את כל הקלפים ושפך את כל המוזרויות שלו. כאילו ניסה להוכיח לי בכוח שהוא טיפוס הזוי ושכל התנהגותו ומעשיו נובעים ישירות ממערכת ההפעלה התקולה שלו - וירדוס 2010.

"יש לי מאמי אישיוז" טען מארק, בהמשך לגילוי שהוא מאומץ ושבעצם הוריו היהודים העשירים מ-LA אינם הוריו הביולוגיים, אלא אם ממוצא דני שילדה אותו בגיל צעיר ולא הייתה מסוגלת לגדלו.

"זו הסיבה שיצאתי עם אישה שמבוגרת ממני ב-20 שנה" זרק לעברי עוד פאן פאקט.

"טוב לכולנו יש עניינים עם ההורים שלנו, לא?" ניסיתי להתלוצץ ולהקליל את האוירה ללא הצלחה.

"אני מפחד להתחיל עם בחורות" המשיך בדרמטיות, כאילו עצם העובדה שאני פוטרת את המוזרות שלו רק מדרבנת אותו להגזים יותר.

"בחורות רואות בי את הבחור הרגיש והביישן ולא רוצות אותי" התקרבן.

"לא נכון" ניסיתי לעודד אותו "יש המון בחורות שיעריכו מאוד בחור רגיש, בעיקר כאלה שמחפשות קשר רציני".

"את טועה" הוא המשיך להתעקש "אני בחור של ספרניות, אני יכול להשיג רק מספרי 6 ואף פעם לא 10" התמסכן מארק, תוך החפצת נשים וצימצומן המעצבן לכדי מספר.

הוד ווירדיותו

בשלב זה, אני שמלכתחילה באתי בראש שסביר להניח שלא אמשך אליו ושזה יהיה יותר ערב מעניין וחברי, ישר הכנסתי אותו לפרנד זון.

"תשמע" עצרתי אותו רגע משטף הוידויים וה-אוי אוי אוי , "אני לא מחפשת קשר רציני, אבל אני בטוחה שכל מי שכן - תשמח לבחור רגיש כמוך שגם נראה טוב" אמרתי בכנות.

נכון, אולי בכך הוכחתי לו שהתאוריה שלו לגבי עצמו נכונה. אבל אם לומר את האמת, זו ההתעקשות שלו להתמסכן שהחניקה כל סקס אפיל וסתמה את הגולל על כל אפשרות שתהיה כאן יותר משיחה ידידותית.

אולם, ברגע שקלט שאני לא בעניין, בבירור נעלב והתחיל להתווכח איתי בעוצמה גדולה יותר.

"אני פשוט מוזר" הוא חזר על טענתו בלהט.

"אתה לא מוזר" התווכחתי בחזרה "אנשים מוזרים הם ללא מודעות עצמית. אדם מוזר לא יגיד על עצמו שהוא מוזר" ניסיתי לטעון בהיגיון.

כלומר, Dude come on, כל אחד הוא קצת מוזר בדרכו - למה אתה ממשיך להתעקש שאתה מוזר? תהיתי ביני לביני, מתחילה קצת לאבד את סבלנותי.

אם להודות באמת, כל הסיטואציה הייתה יותר מוזרה ממנו. הנה אני יושבת בכיכר רבין עם בחור שאני לא מכירה, הטוען לכתר הזוי ההזויים ואני עוד מנסה בטיעונים רציונליים לשכנע אותו שהוא בעצם נורמלי.

ואז פתאום כאילו פגעתי בו באיזו צורה, הוא פשוט בהה בי והטיח בי בטון נעלב : "טוב, אני לא רוצה לדבר על זה!"

ברוגז ברוגז לעולם

הייתי בשוק, הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה מצלצלת.

הנה אני מנסה לעודד אותו, לשכנע אותו שהוא בסדר, שהוא גבר נאה שנשים רבות ישמחו לצאת איתו והוא מתנהג כמו ילד בברוגז.

"מה אמרת?" פערתי את עיניי קצת בהלם.

"אני לא רוצה לדבר על זה יותר" פסק בהחלטיות.

השתררה שתיקה מאוד מביכה, הרגשתי שאין לי יותר מה לומר.

"את לא צריכה להספיק לאוטובוס?" פתאום הוא הפר את הדממה, שולח רמז עבה לרצונו לסיים את הערב ועל הדרך מסלק אותי.

"כן" גמגמתי בשוק מתגבר, בלעתי את הרוק יחד עם העלבון וקמתי ללכת.

להפתעתי, כנראה שהג'נטלמניות האמריקאית הייתה טמועה בו עמוק מדי ולכן הוא חיכה איתי לאוטובוס.

זה היה אוקוורד מומנט. שנינו עומדים בתחנה מנהלים סמול טוק מאולץ, בבירור מתים שהאחר כבר יילך, אבל תקועים אחד עם השני בשם כללי הנימוס.

תחליף זול עולה ביוקר

כשהאוטובוס הגיע, חשתי הקלה גדולה. הפטרתי לעברו שלום מהיר וברחתי משם כל עוד נפשי בי. תוך כדי שהאוטובוס נסע ברחובות החשוכים, חשבתי לעצמי שיש דברים ששווה להתעקש עליהם ויש דברים שצריך לדעת לשחרר. לא רק העקשנות של מארק להיחשב מוזר היא כזו, גם העקשנות שלי - למצוא תחליף לדייט עם רוני בכל מחיר.

זה כמו לחפש אוכל שאת מורעבת, את לא חושבת מה יהיה הכי מזין או בריא או טעים ואת רק מחפשת באמוק את הדבר הכי קרוב, מהיר ונגיש.

במקרה תמיד צץ לו איזה קופיקס שבור מעבר לפינה ואז שוב את מזמינה את הבייגלה, שישב לו בכייף 3 ימים על המדף וכמעט שבר לך שן בפעם הקודמת. בלית ברירה את נזכרת שרק לפני חודש נשבעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאת עושה את אותה הטעות. אבל הזיכרון הוא דבר חמקמק והרעב משבש את השכל - גם חרמנות וגאווה.

וכמו שחוכמת הבייגלה היבש צריכה ללמד אותך שעדיף לפעמים להמתין למשהו טוב ולהישאר קצת רעבה, כך גם בעולם הדייטים. תחליף זול וזמין לעיתים עולה ביוקר.

כבר היה עדיף להישאר עם הספר, אמרתי לעצמי בלב ונאנחתי בקול. ישבתי מהורהרת, לבד באוטובוס והבטתי אל מחוץ לחלון, עמוק לתוך הלילה הדומם. סוף כל סוף הערכתי את השקט והלבד, נזכרת שגם אויב ותיק יכול לפעמים - להפוך לידיד קרוב.