מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יט

דמעות של מלאכים 

על מטוס ריק בדרך לאיטליה, במחלקת הנוסעים, ישב בחור נמוך קומה, שזוף ונאה במדי טייס. בידיו החזיק ספר שנח ברפיון על ברכיו ומעיניו זלג נהר דמעות שקטות ללא שליטה. 

הוא מחה את הזרם הסורר בגב כף ידו ומשך באפו בלחש, מבוהל מעט מן הקול שחמק מתוכו ועורר את תשומת לב הדיילות, שדיברו בשקט בקבינה הסמוכה למושבו. 

הטייס התבונן בעורו הרטוב והבוהק בסקרנות ובחן וחקר את אצבעותיו הלחות, מחכך אותן זו בזו על מנת להיטיב לחוש את מרקם הנוזל על העור. בעודו מהדק ביד אחת את אחיזתו בספר שלא יישמט מחיקו, קירב את ידו השניה באיטיות לפניו ומישש את לחייו המימיות בתימהון - כאילו לא ראה דמעות מימיו. 

הדיילות בהו בגבר הצעיר והחלו להתלחשש ביתר שאת.

הן היו מודאגות. 

בתחילה היה נדמה להן כי הנוסע האומלל שלהן עובר התמוטטות עצבים קלה והתווכחו בשקט בינן לבין עצמן האם לגשת ולנסות לסייע.

היה נהיר להן כי לא מדובר במקרה הרגיל של נוסע מבוהל שנתקף פאניקה, מהיותו תלוי בין שמיים וארץ. להיפך - ארונותיו הצהובים על מדיו של הבחור, הדומע בשקט במושב שמולן, הצביעו בבירור על כך שמדובר בטייס ותיק, גבוה מהן בשרשרת המזון - והן היו רק דיילות. על כן בלית ברירה החליטו, פה אחד, להימנע ממגע ולהניח לו לנפשו ונשארו נטועות במקומן, בחוסר רצון מופגן ובמשנה זהירות וכבוד. 

העדר היכולת להבין מה הפר את שלוות רוחו של הטייס החמוד שהתלווה לטיסתן - המשיכה להציק לדיילות הסקרניות ולנקר בראשן.

אולם בו בזמן, היו משוכנעות בוודאות גמורה - כי גבר שכמותו, לא כל שכן טייס, וודאי נבוך מהסיטואציה ומעוניין להסתיר את פרץ רגשותיו המביש. 

על כן רק זרקו לעברו מבטים חטופים מלאי חמלה וישר השפילו את עיניהן לרצפה, כאילו אינן רואות ואינן מבחינות בדבר. 

אף על פי כן, לא עבר זמן רב עד שקלטו את הטייס הצעיר מחייך לעצמו.

מתוך שטף הדמעות פתאום הפך קורן משמחה - דומע ומחייך, נוזל ומצחקק - חווה את רגשותיו במלוא העוצמה, בלי להצניע דבר. נדהמות ומבולבלות הן לא יכלו להתעלם ממוזרות הסצנה שמולן, להרהר באיש החידות הזה ולתהות לעצמן בחמלה האם השתבשה עליו דעתו והטייס המסכן איבד את זה סופית. 

הנסיך הקטן 

חצי שעה לפני כן, פבריציו התרווח במושבו באחורי המטוס, הכמעט פרטי, שבו חזר לעירו שבארץ המגף. 

הוא דיפדף בספרו "הנסיך הקטן" -

כמי שמלטף ברכות את עורה של אהובה רחוקה, תוך שהוא נזכר - בחיוך נוסטלגי - בקמטי הצחוק והדמע, בפגמים, בקימורים ובנקודות החן, שפעם הכיר כאילו היו שלו. 

הוא נעצר כשהגיע להקדשה בסוף הספר, שנרשמה בכתב יד מעוקל וצפוף והחל לקרוא באיטיות, גומע כל מילה ומילה בכבוד הראוי לה - מוקיר את העובדה שנכתבה במיוחד עבורו. 

כשסיים לקרוא שם לב כי לא נשם כל העת. אצבעותיו רעדו מהתרגשות והמתח החשמלי שנצבר בגופו חיפש נואשות דרך להתפרק, כסערת ברקים כלואים. כשגופו סוף סוף התרוקן מהאוויר שאצר בריאותיו, משהו אחר שהיה כלוא בפנים השתחרר גם כן.

פבריציו בכה. 

הוא נגע קלות בעיניו ולחייו הרטובות רק כדי לוודא שהוא לא טועה - 

אבל הוא לא טעה - 

היו אלו דמעות. 

האם היו אלו דמעות של אושר, עצב, התרגשות, נוסטלגיה, געגוע? מי יודע.

למען האמת הוא לא היה בטוח כי אינן מכילות את הכל ביחד במעין ערבוביה משונה. 

מה שכן ידע, מעל כל צל של ספק, זה שהוא הרגיש חי - חי יותר מאי פעם, פגיע יותר מתמיד - אבל אנושי.

סוף כל סוף בשר ודם. 

באותה נקודה תחושת דה ז'ה וו חזקה תפסה וטלטלה אותו.

לפתע נזכר בסיטואציה כמעט זהה, בה מצא את עצמו רק לפני כשנתיים.  

נדהם לנוכח הדימיון המחשיד, לא יכול היה שלא להרהר בלבו באשר לתעתועי הגורל - המהתל בנו בדרכים שונות ומשונות שאין להן הסבר. 

אולם מאחר שמעולם לא התיימר לחפש תשובה במקום שאינה קיימת, פשוט הניח לדמעות לשטוף אותו בהשלמה מתמסרת, צחקק לעצמו במעין מודעות עצמית אירונית וחייך. 

סכר הרגשות 

כשפבריציו נחת בשדה התעופה במילאנו והדליק את הנייד שלו חיכתה לו הודעה, שלפתה את ליבו מרוב רגש. הודעה מהנערה שהשאיר מאחור, אך נותרה נטועה עמוק בנפשו.  

"הבוקר התעוררתי קצת עצובה", קרא בדממה, אך שמע את קולה בדמיונו.  

"קצת עצובה להיות במיטה הגדולה הזו לבד. קצת עצובה שלא הצלחתי להישאר ערה רק כדי לבלות איתך עוד קצת - לנצל כל רגע שגופך נמצא במרחק קצות אצבעותיי. קצת עצובה שאינני יודעת מתי והאם אראה אותך עוד".

פבריציו נעצב.

הוא הכיר את התחושות הללו היטב - הרי שניהם חלקו את אותו הכאב. 

גוש מציק חנק את גרונו ודבר מה לא נעים דגדג לו במעלה הלוע.

הדמעות שאך סיים למחות, איימו לפלס שוב דרך לאוויר העולם.

פבריציו ריסן את רוחו.

הוא הזכיר לעצמו שהוא גבר איטלקי גאה ולא נמושה. כן, הוא נשבר - אך פעם אחת מספיקה, בוודאי לתקופה הקרובה. הוא נשם באיטיות, התעשת והמשיך לקרוא את ההודעה. 

"קמתי מיואשת, אך כשהבחנתי בפתק שהשארת לי, הצלחת להחדיר בלבי העצוב - כל כך הרבה אור ותקווה ושמחה. זה הרגיש לי כאילו השארת משהו ממך, במיוחד בשבילי  - 

חלק מהנשמה שלך עבורי, בחדר הזה שהפך כל כך ריק בלעדיך. 

רק רציתי לומר לך תודה וכמה אני מעריכה את זה ולהגיד לך שאתגעגע להכל - למגע שלך, לנשיקות, לחיבוקים, לדרך בה הנחתי את ידי על הלחי שלך כשרכנת לנשק אותי, לישון איתך, לצחוק איתך והכי הכי לחיוך".

הוא קרא את ההודעה עוד פעם או פעמיים וליבו פעם בחוזקה. תמיד הוא חשב לעצמו שידעה להתנסח באופן שהותיר אותו חסר מילים.

מה שהיה קצת בעייתי כאשר רצה להשיב לה, אבל זה היה רק עוד אחד מהדברים שהוא אהב בה כל כך. 

"פרינסיפסה שלי", כתב חזרה באצבעות רועדות. "אמש ריגשת אותי יותר ממה שהצליחו לרגש אותי בכל חיי.. עד כדי כך שבמהלך הסרטון המדהים שהכנת לי, התאפקתי שלא לבכות ומצאתי את עצמי ממש נאבק לרסן את הדמעות", חשף במבוכת מה. 

"דעי שהיה לי כל כך קשה לומר שלום ולא לדעת מתי נתראה שוב, אבל כמו שכתבתי - אני מבטיח לך שזה יקרה בקרוב. אני נותן לך את מילתי", אמר בשכנוע עצמי עמוק. 

"אני שמחה שהצלחתי לגעת בליבך", השבתי לו, בשניה שנחת והודעתו התקבלה, עדיין רוטטת ומוצפת ברגש. "כי אתה נגעת בשלי ומגיע לך הכל. אני גם מודה לך שאתה כן איתי וחולק איתי את רגשותיך", כתבתי לו אסירת תודה על ששיחרר אותי מספקותיי. 

"אתמול באמת חשבתי שהבחנתי בדמעות שעומדות בעיניך - אך מכיוון שפניך נותרו יבשות - חשבתי שבטח טעיתי ושאולי ראיתי רק את מה שרציתי לראות", הסברתי לו.

"אני עצמי הופתעתי שהצלחתי לא לבכות מולך, במיוחד כשעזבת לפנות בוקר", גיליתי לו בכנות.

"אבל רצית שזו לא תהיה פרידה עצובה ועשיתי את המיטב עבורך", אמרתי, גאה במאמציי. עם זאת, רמזתי בעדינות מלנכולית שאני בטוחה שהגעגועים יעשו את שלהם בקרוב. 

"אתה יודע.." הוספתי מהורהרת לרגע, "זה טוב לפעמים לשחרר את הרגשות, טייס שלי.. אבל מי יודע אולי ההקדשה שרשמתי לך תשחרר את הדמעות מכלאן", כתבתי.

מבלי לדעת כלל שזה כבר קרה. 

בנים אינם בוכים

פבריציו פכר את אצבעותיו בחוסר מנוחה. הוא חכך בדעתו אם לחלוק איתי דבר מה רגיש. הגבריות שלו זעקה להותיר את הסוד קבור עמוק בבטנו, אך קירוב הלבבות שבינינו ביקש אחרת.

"תומינה" פתח בחיבה, "אני אספר לך משהו שהוא לא קל בשבילי להגיד..

את מבינה? בחיי תמיד היה לי מחסום בכי", חשף בפניי נבוך.

"הרהרתי בכך זמן רב. במיוחד אחרי שאמי נפטרה, כשהבנתי שאני היחיד שלא יכולתי לבכות. הרגשתי פגום - שמשהו לא בסדר איתי וזה הטריד אותי מאוד. התביישתי בעצמי, כי איך ייתכן שאמי - האישה שהכי אהבתי והערכתי בחיי עזבה את עולמינו ואני לא מסוגל להזיל ולו דמעה אחת על לכתה?" סיפר לי שבור לב. 

"הפעם הראשונה בה בכיתי הייתה יותר משנה לאחר מות אמי ואני בחיים לא אשכח את הפעם הזו", כך כתב לי, בשעה שדמיינתי את פניו היפות עצובות ואת קולו מהדהד בדרמטיות בין קירות ליבי. 

"המטוס שהיה בדרך מונציה לקאטניה אך סיים להתייצב באוויר. ישבתי בשורת המושבים הריקה האחרונה באחורי המטוס, כנוסע. הוצאתי מהתיק את ספר 'הנסיך הקטן' שלי, שכבר קראתי בעבר פעמים רבות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לקרוא בו מאז שאמי אינה בחיים. קראתי עד שהגעתי לעמוד מסוים, שבו הנסיך הקטן נפרד מהטייס ומעניק לו כמתנת פרידה דבר מה מיוחד שתמיד יזכיר לו אותו - כוכבים צוחקים - ופתאום הבכי פרץ מתוכי בלי מעצור.

דקות ארוכות הדמעות שטפו וטלטלו את כולי, אפילו כשכל צוות המטוס בהה בי בתמיהה, משתומם על הבחור המוזר עם מדי הטייס שלא חדל מלבכות בשקט.  למעשה, זו הייתה הפעם היחידה שבכיתי. אני לא יכול לזכור פעם נוספת שבכיתי אחרי זה - עד היום..", כתב לי, עוד בהלם מהסיטואציה.

"זה היה משוגע תום.. מצאתי את עצמי יושב - עם דמעות זולגות מעיניי ללא הרף, בלי דרך לגרום להן להיפסק, כמו אז, אך בו זמנית מחייך בגאווה. הדמיון בין המקרים הימם אותי", שיתף נרגש. "הבנתי שהנה אני שוב בדיוק באותו המצב - על מטוס, עם מדים, שוב חושב על מישהי שכה יקרה לי ומעלעל באותו הספר שבו קראתי אינספור פעמים. רק שהפעם חלק חדש לחלוטין של הספר הביא אותי לידי דמעות. חלק שלא פורסם מעולם - החלק שלי", סיפר לי מלא גאווה.   

כוכבים צוחקים

"אין לי מספיק מילים להמחיש לך כמה משמעותי זה עבורי", הודה פבריציו.  

"את יודעת שאני תמיד נוטה לחפש את הדברים שהם מיוחדים ומותאמים רק לי - בגדים, מקומות, הקדשות בספרים. דברים שילוו אותי לשארית חיי - אבל אני היחיד שיודע שהם שם. לכן, לא אוכל לבטא את השמחה והגאווה העצומה שחשתי שכעת יש לי עותק של הספר האהוב עליי - שאינו דומה לאף עותק אחר. עותק שהוא רק שלי, שמעכשיו תהיה לו משמעות אחרת לחלוטין בעיניי - כמו הכוכבים לטייס, אחרי שהוא פגש את הנסיך הקטן". 

"לך ורק לך יהיו כוכבים צוחקים..",

ציטט פבריציו המתמוגג את דברי הנסיך הקטן לטייס, שהיו גם מתנת פרידה וגם תעלול יחיד במינו. תעלול לפיו, בכל פעם שהטייס יביט בכוכבים חבריו לא יבינו מדוע לפתע יצחק - ואילו רק הוא יידע שבעשותו כן אינו רואה כוכבים כלל, אלא רק אלף פעמונים המהדהדים את צחוקו המדבק של הנסיך הקטן. 

"כך עשית מכשפה מדהימה שלי", הסביר לי פבריציו.

"הפעלת עליי תכסיס מתוחכם מאוד", התנשף לעצמו ברושם.

"ועכשיו לנו ורק לנו יהיו זכרונות שיגרמו לנו לצחוק ולחייך סתם כך באמצע יום - כל אימת שניזכר זה בזו". 

קראתי את מה שכתב לי בגילוי לב כל כך מכמיר בנשימה עצורה. 

כמותו נדהמתי כי מכל הספרים הגורל הוביל אותי להביא לו דווקא את הספר הזה. את אותו הספר שהוא נשא עמו שנים, שסימל עבורו יותר מהכל את הרגש, את האהבה לאמו, שנחרט בליבו עוד מילדות ובשל מה שאירע לו איתו אחר כך - גם למשך כל חייו. 

כמה כוח יש למילים, תמהתי בפליאה. 

הנה בזכותן - למרות שפבריציו מרוחק ממני עשרות אלפי מיילים מעבר לים, הלבבות שלנו קרובים זה לזה, בחיבוק הדוק - יותר מתמיד. 

"כשקראתי את ההקדשה שלך על האלכימאי, אני מודה שגם אני בכיתי", המשכתי את גילוי הלב העמוק וההדדי. 

"הייתי עצובה ומאושרת באותו הזמן", ניסיתי לבאר את רגשותיי לעצמי ולו.

"כמוך, גם אני קנאית מאוד למילים ומעריכה עד אין קץ כאלו שנכתבו עבורי", הודיתי בקווי הדמיון המשיקים בינינו.

אם כי, בינינו, העדפתי להצניע את העובדה כי בניגוד אליו, הסנטימנטליות המוגזמת שלי למילה הכתובה גובלת באגרנות כפייתית - היות ואני שומרת ברכות מגיל 6 בערך ולא מסוגלת לזרוק ולו אחת. 

"אני כה אסירת תודה על מה שהיה לנו", המשכתי, מתפקעת מרגש.

"לא המרחק ולא הזמן ישכיחו אותך מליבי או את מה שחלקנו ביחד", הבטחתי לו. 

"כל שנותר לי לקוות הוא שזו אינה פרידה אמיתית ושאזכה לראותך עוד פעם, כי אתה חשוב לי. לא רק שנוח וטבעי לי איתך, אלא גם תמיד אתה גורם לי לצחוק וזה כל כך פשוט לדבר איתך על הכל ואף פעם לא משעמם או רדוד", שיתפתי בהערכה. 

"אני מרגישה שאכפת לך ממני, שאתה חושב עליי ודואג לי וזו תחושה שכבר הספקתי לשכוח. מה גם שהחיוך שלך מצליח להפוך יום רע ליום טוב ולגרום גם לי להאיר", המשכתי להשתפך בפניו, מעט מסמיקה, מודעת לכך שזה קיטשי ואובר רומנטי - אך הכל אמת לאמיתה. 

"תודה על כל זה פבריציו יקר שלי", אמרתי, מתכוונת לכך מעומק הלב.

"את מה שעשית והיית עבורי לא ניתן לכמת או להסביר במילים". 

דקה לפני שכובו האורות, שניה בטרם הרומן האיטלקי שלי הסתיים ומצא את מקומו על מדף הזכרונות -

פבריציו שלח לי שיר באיטלקית, שהקדיש לפני כן רק לאמו. 

בסרטון היה גבר איטלקי מסוקס עם קול מחוספס ונוגע, שתהה האם אהובתו הנשכחת חושבת עליו.

הוא שר לה שהגעגועים הופכים את הכל לחסר טעם - את השמיים הכחולים, את הצחוק ואת השקיעות. 

כמה הזדהיתי עם הבחור העצוב הזה.

כמה כמהתי לעוד רגע אחד עם פבריציו. 

לפעמים, שבועות אחר כך בלילות בדידות קרים, הייתי מקשיבה לשיר הזה וכמו הזמר שבור הלב שואלת את החלל הריק  - איפה האהוב הרחוק שלי?

מה הוא עושה היום? 

האם גם הוא חושב עליי?

האם הוא נזכר בי גם?

כהרגלם, הלילה והחלל, לא השיבו אף פעם, אך לא היה בכך צורך -

כבר הייתה לי את התשובה. 

"בכל פעם שתתהי אם אני חושב עליך, דעי שהתשובה היא כן", הבטיח לי פבריציו בשלחו את השיר, כמו חוזה את תהיות ליבי ונדודי נפשי, מראש. 

"יש לך חלק בליבי שיישאר תמיד שלך, כי את ורק את - עשית אותו למיוחד", הסביר הטייס.

נותן לי את מילתו - מילה של גבר מאוהב. רגע אחד בטרם נגמרו כל המילים ומה שלא נאמר, כבר לא יאמר לעולם.

ייתכן שזה טיפה נאיבי מצידי -

אבל מאז אני מאמינה.

בכל זאת הבטחה זו הבטחה. 

לכן בכל פעם שדמותו עולה בעיני רוחי ובתוכי חולף משב פתאומי של געגוע - 

אני מדמיינת אותו, מאזין לשיר כמוני, מניח למנגינה לעטוף אותו באהבה, בזיכרון וברגש - ויודעת.

יודעת שגם הוא חושב עליי.