מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יח

זכרונות מתוקים

בחזרה בחדרו של פבריציו במלון הייתה לי עוד הפתעה אחת אחרונה. 

לילות ישבתי להכין לפבריציו מתנה אישית ממני - סרטון תמונות של הטיול שלנו יחדיו. צירפתי זו לזו תמונות שבחרתי בקפידה, סרטונים מצחיקים ופסקול כייפי ורומנטי - שחלקו אפילו היה באיטלקית, כמחווה לפטריוט המוגזם שהיה. הסרטון היה חגיגה אמיתית לעיניים וללב. הוא העניק תחושה משחררת של חופש מסחרר ומשכר ומעל הכל אהבתי להביט בו ולראות כמה שנינו נראינו מאושרים ומאוהבים. 

כשהתחלתי להקרין את הסרטון במחשב, כששנינו שעונים על גב המיטה נינוחים וצמודים זה לזה - אורו עיניו של פבריציו ורותקו למסך. 

ניכר היה שהתרגש עד עמקי נשמתו. תוך כדי שצפה בפליאה - צחק בחום והגיב מדי פעם למה שראה, כשנזכר ברגע כזה או אחר.  דמעות נצצו בזוית עיניו ורגע אחד הרגשתי שהוא עומד לבכות, אך כשליטפתי בעדינות את עיניו - הן היו יבשות.

אף דמעה סוררת לא נמלטה מעיניו. 

הסרטון הסתיים. 

על המסך הוקרנו המילים:

"לו הייתי יכולה לעשות שוב הכל מההתחלה - לא הייתי משנה דבר". 

אלו המילים בהן בחרתי לסיים, אך למעשה חשתי כאילו הן בחרו אותי. 

ידעתי שאתגעגע אליו.

ידעתי שזה יכאב.

אך בו בזמן ידעתי שאני לא מצטערת ולו על שניה אחת ממה שחווינו ביחד ולעולם לא אתחרט על דבר. 

"אין לי מילים..", גמגם פבריציו ההמום.

"אין לי מילים.." שב ואמר, "אף אחד מעולם לא עשה דבר כזה בשבילי, אף פעם", מלמל בהתרגשות ואחז אותי קרוב אל ליבו. לחשתי לו שלא יכולתי לתת לו ללכת בלי שיידע כמה משמעותי הוא עבורי, עד כמה אכפת לי ממנו ומהי עוצמת הרגש האדירה שחשתי כלפיו. 

אמרתי לו שכל מה שנתתי מגיע לו והרבה יותר. הוא שתק ורק הוסיף לחבק אותי חזק חזק, כמו מפחד שכבר עכשיו השעון יצלצל חצות ושנינו נתפוגג כחלום. 

באותו לילה נפלנו לשינה מחובקים. 

לפני שנרדמתי, במצב נים לא נים, כשפבריציו כבר עצם את עיניו - לחשתי לו בקול חרישי כמעט בלתי נשמע: "אני אוהבת אותך". 

לא ידעתי לשם מה אני אומרת את זה דווקא עכשיו ובשביל מי מאיתנו. 

רציתי לומר לו את זה, אבל מאז אדר הרגיש לי שאם אגיד את זה לגבר אחר - אשקר. לכן לחשתי חצי מבוישת מעצמי וחצי מפניו, שמא ישמע באמת, כי בזמן כה קצר לא הייתי בטוחה שזו אכן אהבה. הוא לא זע ולא השיב דבר.

עד היום אני תוהה אם בכלל שמע או שפשוט לא ידע מה להגיד.

"ידידות תמימה"

בשקט שהשתחרר בחדר החשוך חשבתי על השיחה שהייתה לנו בערב.

שיחה בה הזכרתי לראשונה את ביאטריצה - הבחורה הידועה לשמצה מהנייד של פבריציו.

עשיתי זאת בטון סלחני, כאילו רציתי לפנות ולנקות את השולחן בינינו, רגע לפני הסוף. שעשע אותי שפבריציו לא נרתע כשהעליתי את שמה וחשפתי שראיתי בטעות את התמונה של שמה על מחשב הטיסה. הייתי בטוחה שלכל הפחות יתכווץ באי נוחות.

הרגשתי שאני מוכרחה לפתוח את הנושא אחת ולתמיד, אבל בצורה ידידותית וכנה ולא מאיימת.

על כן בזמן שהזכרתי את האינסידנט הזה והתוודיתי בפניו שאמנם הייתי מופתעת וזה לא היה לי נעים, הדגשתי שלמרות זאת זה לא שינה את רגשותיי כלפיו ואת הערכתי כלפי הזמן שבילינו ביחד. פבריציו, שהופתע מעט מהגילוי הלא צפוי, הגיב במהירות בזק מחשידה. הוא גיחך בחביבות וצחק, הניף את ידו בביטול והתעקש שהיא 'רק ידידה ולא מעבר לכך'. 

לא רציתי לגלות לו שראיתי תמונות בווטסאפ שלו - של ה"רק ידידה" שלו בתחתוניה, לבושה 'רק' תחרה עדינה. אם הייתי מציינת את זה וודאי הייתי שואלת אותו בתוכחה - 'ממתי בנות שולחות תמונות חצי עירום לידידים שלהן?!' אבל לא ראיתי טעם לפתח את הנושא ולהודות שחיטטתי לו בנייד בכוונה. היינו בגוד וייבס עכשיו וגם דקה לפני הסוף. 

ביאטריצה הייתה סתם אנקדוטה לא רלוונטית ומשהו שאולי הייתי צריכה לפרוק ולהוריד מהחזה - לתת לפבריציו להבין שאני יודעת לגבי מה שזה לא יהיה ושתמימה אני לא. 

לכן, למשמע תגובתו - זייפתי קולות הבנה, הנהנתי לעברו בחיוך עקום וגלגלתי עיניים בלי שישים לב על טענת ה"ידידה" - עאלק. 

בלב אמרתי לעצמי שזה בדם שלהם - גברים איטלקים יונקים אהבה ובגידה זו לצד זו, עוד משד אמותיהם. מחוות רומנטיות, פלרטוט דון ז'ואני, חוסר נאמנות ושקרים לבנים זה כנראה טבע שני של כל בן ארץ המגף ואולי זה המחיר של לצאת עם גבר איטלקי מקסים. 

הגם שביאטריצה היפה הייתה לטענתו כלום ושום דבר - פבריציו טרח לאחוז בידי בחרדת קודש, להביט לתוך עיניי במבט 'נשבע לך לא בוגד' ולהדגיש בפניי כמה מיוחדת ויחידה אני בעיניו. בטון מתחנחן ומתוק הזכיר לי שאני הבחורה השניה בכל חייו שהביא לביתו הקסום על האי, פרט לאקסית המיתולוגית שהיה איתה שנים וכן שאני האישה הראשונה שהכיר לאביו לאחר מות אמו. 

הוא גם הגדיל לעשות וגילה לי בחיבה שרק לפני מספר ימים הוא ואנטוניו דיברו עליי ושאחיו כתב לו שאני בנאדם מקסים, שהוא שמח מאוד על ההיכרות בינינו ושאני הבחורה הראויה הראשונה שפבריציו יצא איתה מזה זמן רב. 

דבריו נגעו לליבי, חיוך רחב התפשט על שפתיי וסומק קל עלה על לחיי וחימם את חזי. אמנם פקפקתי בכל סיפור הידידה המצוץ מהאצבע, אבל ידעתי בליבי שכל מה שאמר כעת היה אמת לאמיתה. בסופו של יום, גיליתי שבעיניי דבר זה משמעותי יותר מכל סיפור צדדי על איטלקיה מצודדת, שהיה או לא היה - ואת זה בחרתי לזכור ולנצור לנצח בלב. 

בבוקר למחרת בשעה שש פבריציו קם, לבש את מדי הטייס שלו והתארגן בזריזות. מתוך קורי השינה פעימות ליבי האיצו בבהלה ועיניי נפקחו בפחד פתאומי מצמית. 

שרק לא יעזוב בלי להגיד שלום, שלא יברח לפני שאספיק להיפרד. 

הוא ניגש אליי בשקט, רכן אליי וחיבק אותי בחוזקה. עדיין רדומה, התנשקנו ברכות והוא לחש באזני שזו לא פרידה - הוא עוד יחזור, הוא מבטיח. 

הוא לקח את מזוודת הטרולי השחורה שלו, חייך אליי ופתח את דלת חדר המלון. שנייה לפני שיצא, רצתי אליו בבהילות לחבק אותו עוד פעם אחת אחרונה והוא שב אליי מהדלת ואימץ אותי אל חזהו בחום. ניתקנו האחד מהשניה בלי רצון. הוא היה חייב לצאת. 

הוא ליטף את לחיי וסנטרי באצבעו והורה לי ברכות לשוב לישון. הוא הזכיר לי שאני יכולה להישאר במלון עד מתי שארצה וליהנות מארוחת הבוקר המפנקת שלהם - ושלא אדאג ולא אמהר, הוא סידר הכל. הוא נשק ללחיי בעדינות, פסע כמה צעדים לאחור שאוכל לסגור אחריו את הדלת וכך הלך ויותר לא שב.  

להקיץ מחלום

בבוקר קמתי באיטיות, מתחתי איברים בחתוליות והתגלגלתי בין סדיני המיטה הגדולה והרכה. בעודי מתמהמהת במיטה ובוהה במראה הגדולה שמולי, התאמצתי לתפוס אחיזה במציאות - להיזכר במה שהתרחש לפנות בוקר, לקלוט את מה שקורה עכשיו. 

פסעתי לכיוון המיני בר.

על המקרר הקטן נחה אריזה קטנה של השוקולד האהוב עליי - כדורי פררו רושה, עטופים בנייר מוזהב. כשהתקרבתי שמתי לב שלידה מונח פתק קטן בכתב יד מסודר ועגול. 

נטלתי את הפתק בידיים מעט רועדות והתיישבתי על קצה המיטה לקרוא:

"תודה לך אהובה,

זה היה כמעט בלתי אפשרי, אבל איכשהו הצלחת להפוך מה שיש בינינו לחד פעמי ובלתי נשכח, אפילו יותר. המטוס, הספרים ובייחוד הסרטון הם דברים שאשמור בקנאות עד סוף ימיי. אני לא מסוגל לחכות עד שאזכה לחבק אותך שוב.

תודה על שאת אחד האנשים המיוחדים ביותר שהכרתי בכל חיי.

שלך, באהבה

פבריציו".

הצמדתי את הפתק ללוח ליבי ונאנחתי עמוקות. געגועים עזים הציפו אותי כבר. האם באמת נזכה להתחבק שוב?

תהיתי בערגה מלנכולית, בעוד ידיי צנחו ברפיון לצידי גופי ועיניי סרקו שוב בשקיקה את הפתק השמוט בין אצבעותיי. מחד, לא היה לי ספק לגבי רצינות כוונותיו וכנות מילותיו. 

מאידך, ידעתי שלחיים נתיב משלהם והרצון לא תמיד מכתיב או מפלס את הדרך. 

עם זאת, משהו עמוק בתוכי אמר לי שזה לא סוף פסוק. 

אולי מדובר היה באחת מאותן תחושות בלתי מוסברות של ראיית הנולד ואולי הרגשתי כך משום שפבריציו עצמו היה כה בטוח ומשוכנע שכך יהא. 

מה שזה לא היה, גם אני האמנתי שיום יבוא ועוד נזכה להתאחד מחדש ועל כן לא נפלתי למרה שחורה.

במקום זאת בחרתי לחיות את הרגע - להתענג על ארוחת הבוקר העשירה ועל המקלחת המפנקת בחדר המהודר, המרווח והמבריק מניקיון והסתובבתי כגברת מגונדרת ברחבי המלון המפואר. בפעם האחרונה התרשמתי מהמותרות שזכיתי להן לזמן קצר, שואפת לקרבי את חלקיקיה האחרונים של החוויה המטורפת שלי עם הטייס. 

ביציאה מהמלון, ממש בדלת, הבטתי לאחור בתקווה למשוך את המומנט - 

מחווה אותה נהגתי לעשות באינספור פרקים בחיי שהגיעו לסיומם וטרם רציתי שיגמרו. 

העברתי את מבטי על הלובי המפונפן וחשבתי על פבריציו - על לבושו המוקפד והאלגנטי, על פניו המחייכות, על האיטנגלית (איטלקית-אנגלית) המצחיקה שלו ועל עיניו המתלכסנות לקראתי בממזריות עולצת. 

חזי עלה וירד בנשיפת אנחה גדולה של עצב וגעגוע, אך בעיקר של השלמה והכרת הטוב.

יצאתי משער המלון כמי שחוצה לעבר מציאות שונה מתוך מטריקס, מנבכי עולם החלום. 

חום סוף הקיץ היכה בפניי, מנער אותי ומפשיר את איבריי מקור המזגן הצונן והנעים. הפניתי את ראשי קדימה והתרחקתי משם בהחלטיות - הגיעה העת להמשיך הלאה. 

בין אם אזכה לראות את פבריציו שוב ובין אם לא, הייתי מלאת תודה על מה שהיה, על מה שיש.

פי התעקל לכדי חיוך קטן ונסתר. 

כל שנותר לי - היה לקוות.