מי פנוי ברוטשילד, פרק 10 | האופי של היופי - חלק א

חופש הבחירה

בפרק הקודם יצאתי מהארון.

סיפרתי בו על הנטייה הפרובלמטית והשנויה במחלוקת שלי -

לצאת רק עם גברים שכאילו יצאו מז'ורנל,

שהמראה שלהם הוא הרבה מעל לזה של השימפנז הארצ-ישראלי הממוצע.

בין השאר, פירטתי את הסיבות לכך, ששורשיהן - באינסטינקטים קדומים, בהיסטוריה האישית שלי, באגו האנושי, במרדף של כולנו אחר יופי וברצון במשיכה פיזית אל הפרטנר.

כל "נשאיות התסמונת" כמוני יודעות היטב, כי ההעדפה הזו מציבה לא מעט אתגרים וקשיים וביניהם - אחד ספציפי ומעצבן במיוחד, שלו הפרק הזה יוקדש.

ראשית כל, בארץ בה גברים שווים לא גדלים על העצים, הביקוש רב והתחרות עזה.

אולם, מלבד הקושי לאתר את אותם יהלומים שחורים, לפתות אותם ולנסות להשאירם -

לבחירה יש עוד מחיר.

יפה ולא אופה

גבר חתיך ופנוי הוא כמו דירה להשכרה בתל אביב -

אם היא גם משופצת, גם בפריים לוקשיין וגם במחיר סביר כנראה שיש קאץ'.

משהו בסגנון: עבודות בנייה מול החלון, פינוי בינוי בעוד חודש, דמי תיווך בשווי 3 חודשי עבודה בזנות, עובש עם חדר, מרפסת אה-לה אסון ורסאי או גופה מתחת לבלטות.

ביופי, פעמים רבות -

הקאץ' הוא האופי. הבעיה היא שהוא - או נעדר או לא הכי נהדר (באנדרסטייטמנט).

הסיבה לכך היא שבעולם השטחי שלנו, לוק חינני משמש כמפתח לכל כך הרבה דלתות בחיים - שמי שניחן בו לרוב לא טורח לפתח אישיות כובשת או להרחיב את אופקיו מעבר לגבולות המראה בחדרו או האינסטוש בנייד.

בהתאם לתאוריה הזו, רוב הגברים החתיכים שהכרתי היו בוגרי "האוניברסיטה של החיים",

שאת זמנם הפנוי הקדישו בעיקר לטיפוח גופם החטוב ואהבה עצמית מופרזת - והרבה פחות לפיתוח נוירונים או תחומי עניין.

נכון, ייתכן שאופי זה אוברייטד.

אבל בכל זאת תודו, שנחמד ומעניין יותר לקיים שיחה עם בנאדם חושב

ולא עם ערימת שריר ומבט חלול.

אף על פי כן ולמרות שאנחנו יודעות את כל זה, עדיין קשה לנו לוותר על המשיכה הראשונית ועל הפנטזיה לגבר המושלם - היפה והאופה.

אולם, לא תמיד ניתן לקבל הכל ונראה שכרגע היופי זכה בבכורה.

יתרה מזאת, נדמה כי בשנים האחרונות - זה אף נעשה לגיטימי יותר מתמיד,

שכן העדפת היופי על פני האופי קיבלה חותמת כשרות בד"צ עם הופעת טינדר ומתחריו.

תמונה אחת שווה אלף מילים

אני בטוחה שכשלהקת 'בנות מזג האויר' שרו "איטס ריינינג מן - הללויה" - הן לא שיערו בדמיונן הכי פרוע שהשיר שלהן יהפוך למציאות באפליקציות ההיכרויות.

שם מבחר וכמות הגברים אינו זרזיף, אלא מבול של ממש.

בעולם כזה שבו יש צונאמי של גברים ולכל אחד שניה וחצי לנסות להרשים את הצד השני, באמצעות שלושה סלפיז עקומים - הניסיון להתבלט על ידי אופי הוא לא רק בלתי אפשרי, אלא גם מיותר.

תמו ימי הרומנים המתהווים לאט במסדרונות האוניברסיטה.

בעידן הדפדופים -

אין פנאי להכיר ולהתאהב.

האופי אמנם חשוב לקיום הדייט והמשכיות הקשר, אבל שער הכניסה הוא קודם כל המראה והטעם. לכן בחירה אחת אומללה של תמונה לא מחמיאה, מהפרופיל הלא נכון,

עלולה לעלות לאדם ב-swipe left של נערת חלומותיו.

אהבה מעבר לפינה

האשליה, שתאומת אנג'לינה ג'ולי או השיבוט של מתיו מקונוהי,

מחכים לנו אי שם במרחבי הטינדר האינסופיים - ממש מעבר לדפדוף הבא, יוצרת מצב אירוני.

מחד, לכאורה, היום הרבה יותר קל למצוא בני זוג, כי יש מבחר אינסופי שמתוכו אנו שוללים בקלות ובמהירות - את אלו שהם פיזית לא לטעמנו, בלי לדעת אם יש להם אופי טוב או מזופת.

מאידך, הבעיה היא שבדרך אנו מנפים גם את כל אלו שבאמצע -

שאמנם הם לא קולעים לטעם שלנו בדיוק, אבל אולי הם אנשים טובים שינהגו בנו יפה ובכבוד.

כך אנו שופכים את המים עם התינוק ונשארים עוד לילה מגולגלים בשמיכת הפוך לבד.

זה אמנם לא רע לזאבים הבודדים מבינינו - המקדשים שינה באלכסון והאוהבים לנחור בקולי קולות בלי שאף אחד יתקע להם מרפק לצלעות בשלוש בלילה - אבל פחות טוב לכל היתר, לאלו שאשכרה מחפשים זוגיות.

גם אני, כמו רבות כמוני, התחלתי לדבר עם לא מעט גברים באפליקציות -

רק בגלל תמונותיהם המעלפות, או כי הזכירו יותר את פטריק הברמן החתיך משבדיה, מאשר את שמעון המוסכניק מיהוד. אולם, רוב הפעמים השיחות האלה התאיידו עוד לפני בכלל שהחלו או שהסתיימו - בהברזה, במפח נפש, בחסימה או במקרה "הכי טוב" בסטוץ.

זאת משום שחיי המדף של הממתקים האלה הם קצרים במיוחד.

בדומה לעוגת גבינה עשירה וקטיפתית - בהתחלה הם נהדרים ומענגים, אבל אם אחרי שלושה ימים לא סיימת את העסק - הכל כבר מסריח ורקוב.

אולם, לא את כל החתיכים הסוררים מצאתי בטינדר, את חלקם מצאתי בדרכים הזויות יותר.

האם הסוף היה דומה?

האם התגלו כדושבגס או כקיפרס?

זאת תגלו בסיפור הבא.

שובו של מר גומות

זוכרות את מר גומות?

דניאל, הידוע גם כמר גומות, היה חתיך הורס קלאסי, מסוג הגברים שהייתי נופלת ברשתם עוד לפני שהוציאו מילה אחת מהפה.

באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על הדרך המוזרה והלקויה מוסרית שבה הכרנו.

לכל מי שחפצה באמ;לק, מדובר בבחור שנתקלתי בתמונתו, בזמן שהחבר שלו ניסה להתחיל איתי. למרות הסיטואציה הבעייתית, לא יכולתי לעמוד בפני החיוך הכובש עם הגומות, עיניו הירוקות וגופו החטוב ולכן בחרתי לנפנף את החבר ולהתחיל איתו במקום.

מר גומות שישר קפץ על ההזדמנות לא נסוג, גם כשסיפרתי לו איך הגעתי אליו ולהפתעתי אף העריך את הכנות שהפגנתי. הוא לא הזמין אותי לצאת באותו זמן, למרות שלדבריו רצה, כי עבד כמאבטח בחו"ל -אך הבטיח שכשישוב ארצה ניפגש.

עם זאת, לאחר תקופה קצרה של התכתבות, הוא חטף התקף מצפון וביקש שנפסיק לדבר בשל נאמנותו לחברו. לצד ההבנה שלי כלפיו והצער שלי על הפספוס, חזרתי והדגשתי שביני לבין חברו לא יקרה דבר, כי איני מעוניינת ובסופו של דבר נפרדנו כידידים.

אפקט הבומרנג

האמת שהאמנתי שזה היה סוף פסוק ושממר גומות לא אשמע עוד לעולם.

אבל חודשיים לאחר אותה הודעה אחרונה פתאום הבליח אות חיים.

"היי תום, מה קורה? חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה וחשבתי אם בא לך לצאת לשתות משהו?" כתב דניאל ישר ולעניין, כהרגלו.

את ההודעה הזו קיבלתי בזמן ששהיתי באיטליה, בעיצומו של רומן קיץ סוער ומבלבל ומודה שהופתעתי מאוד לקבלה.

זו הייתה רק עוד הוכחה שאצל גברים אף פעם אין סוף מוחלט ואין ערובה שלא יצוצו שוב משום מקום, גם לאחר חודשים של דממת אלחוט, רק בשל - שעמום, סקרנות או סתם חרמנות.

כך, בכל פעם שאיזה דוש מנסה לחזור שוב לחיי, זה גורם לי לחייך באירוניה ולחשוב שזה הגיוני - אחרי הכל גם חרא צף.

אך באותו הזמן לדניאל עוד הייתה חזקת החפות.

על כן בחרתי להודות לו בחום על ההזמנה, אך לדחות אותה בנימוס ולהסביר שאני כרגע מעורבת בקשר, שעתידו לא ברור ולכן עד שזה יתבהר אני מעדיפה שלא לסבך את המצב.

"הבנתי אותך.." השיב ובדרכו הקלילה של גבר האוהב להשאיר אופציות פתוחות הוסיף:

"תרגישי חופשי לדבר מתי שבא לך".

לפיתיון שהותיר לי על החכה, למרות חלוף הזמן, היה לי קשה לסרב.

לכן, כשיום אחד החלטתי לכתוב לו - הוא מצידו לא התמהמה והציע לי לצאת עוד באותו הערב. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל.

בכנות לא האמנתי שאי פעם אפגש איתו או עם אף בחור שהתחלתי איתו באינסטגרם- לצורך העניין.

אך ההפתעה הטובה הסתיימה עוד לפני שהחלה.

- המשך בפרק ב -