מי פנוי ברוטשילד, פרק 10 | האופי של היופי - חלק ב

רוצחת כוכבי ים

"אז מה?" זרק לעברי ברגע שיצאנו מהאוטו שלו לכיוון הבר,

"ראיתי שטיילת קצת בחו"ל".

"כן למזרח" אישרתי וחייכתי אליו בהכרת תודה, במחשבה שהחליט לנסות לשבור את הקרח שהתגבש סביבנו, למן הרגע שנכנסתי אליו למכונית.

"כן שמתי לב שהשווצת קצת באינסטגרם.. באמת רציתי לומר לך כשראיתי את התמונות.."

הוא התחיל להגיד.

"מה רצית לומר?" קטעתי אותו מסמיקה, בציפייה למחמאה.

"רציתי להגיד לך שהרגת את כוכב הים הזה שהחזקת בתמונה" הוא אמר בלי למצמץ.

לסתי נשמטה, אף בחור מעולם לא התחיל איתי דייט בהאשמות לרצח בדם קר.

"בכלל לא הוצאתי אותו מהים" התגוננתי בחזרה, למול דניאל שסירב להשתכנע.

"גם אם רק נגעת, פגעת" התעקש בלהט מגנם של בעלי חמש הזרועות החלקלקים, בעודי תוהה - האם הוא מנסה בכוח לגרום לי להרגיש רע לגבי עצמי או שהוא רק דביל חסר רגישות?

בהערת אגב אספר, שכמה ימים לאחר מכן בן דודתי הראה לי תמונה של בחורה יפה, שהוא מעוניין בה. בתמונה פרט להצגת גופה החטוב בבקיני, הבחורה החזיקה כוכב ים בכל יד ואחד על הראש. באותו הרגע, נזכרתי משועשעת בשיחה שהייתה לי עם מר גומות ועל כן הבטתי בו בהלם מפוברק ואמרתי לו בזעזוע מעושה: "לא ידעתי שיש לך פטיש לרוצחות סדרתיות!" ונאמר קדיש על כוכבי הים, עליהם השלום.

נעל מעצבים

האמת שכבר בחמש דקות הראשונות קלטתי שאנחנו מתאימים בערך כמו שמן ומים והסיכוי שנהיה ביחד דומה לסיכוי שמירי רגב ואחמד טיבי יצאו ביחד ליום כייף של מניקור, פדיקור ומסאז' זוגי.

מר גומות הגיע לדייט מתנשא ושחצן, הסביר לי שהוא יודע מה הוא שווה ולכן הוא אינו נוהג לרדוף אחר בחורות.

בין השורות הוא הבהיר לי שבנות הן משאב שלא חסר לו -

הן עומדות אצלו בתור -

ולכן אם חפצתי בחיזור או מאמץ, כדאי שאתעורר מהסרט ויפה שעה אחת קודם.

ככל שהדייט התקדם הוא לא ניסה להתעניין בי, להצחיק אותי או להקליל את האוירה ואף לא טרח להפגין אינטליגנציה יוצאת דופן.

בהתחשב בכך ובאינסידנט כוכבי הים -

כבר הייתי משוכנעת שכל מה שייצא לו מהפה רק יעצבן אותי.

אבללל - היו לו זרועות שריריות, גב חזק ורחב, עיניים בהירות גדולות וגומות חן שאפשר היה למעוד לתוכן וללכת לאיבוד.

לבסוף כשהבנתי שגם להשתכר אני לא אצליח, נאנחתי בשקט וניחמתי את עצמי שאולי אני יוצאת עם נעל -

אבל לפחות היא נעל מעצבים.

תהיה יפה ותשתוק

למן הרגע שמר גומות הפסיק לדבר והתחיל לנשק, הדייט השתפר פלאים.

הרגשות שלי כלפיו נעו בפראות בקיטוב בלתי אפשרי, מקצה אחד לשני בשבריר שנייה.

מצד אחד היו רגעים שהתחשק לי לטרוק את דלת הבר על פרצופו הזחוח ולעוף הביתה דחוף כל עוד נפשי בי, ומצד שני לא יכולתי להתכחש לרצון הבלתי מוסבר שלי להתנפל עליו בלהט.

עם זאת, לשכב איתו בדייט ראשון דווקא לא רציתי - משלוש סיבות טובות.

הראשונה היא שהאופי שלו לא מצא חן בעיניי מספיק ואין ספק שתשוקה מורכבת גם ממשיכה רגשית ואינטלקטואלית.

השנייה היא כי הכריז, דקה אחרי שהתיישבנו בבר, שהוא לא מחפש קשר רציני.

למען האמת גם אני לא ממש חיפשתי חבר ואולי אף הייתי צריכה להעריך את הכנות והישירות באמירה הזו. אבל אני מוכרחה להודות, שאין דבר בעולם שיכול להוריד לי יותר מבחור שמצהיר קבל עם ועדה - שלא אהיה עבורו יותר מסטוץ, או יזיזה במקסימום - ולא מוכן אפילו לשקול אחרת.

אתה לא רוצה?

לא צריך! אל תזמין לדייט ואל תבוא!

אתה לא בטוח? חושש ממחויבות?

יופי גם אני! אז תסתום, תן צ'אנס ותניח לי ליהנות מהספק, גאד דמיט!

הסיבה השלישית היא כי טרח לציין בפניי שהוא מוכן להשקיע עבור דייט איכותי וכשהתעניינתי מה תו האיכות בעיניו לדייטים ענה בפשטות - סקס.

אחרי כל זה הייתי נחושה שלא להיגרר לסיטואציה אינטימית מדי עם מר גומות ולא לתת לו להשיג את מבוקשו בקלות.

אבל אז נכנסנו לרכב ומה שכמעט תמיד קורה קרה -

הפיזיקה והכימיה ניצחו ואני נכנעתי לחוקי המשיכה.

מינוס בדחיית סיפוקים

זה לא שהרמתי ידיים על ההתחלה.

אמרתי לדניאל חד משמעית שסקס לא יהיה פה - שישכח מזה.

אולם למרבה הבושה, למדתי שב-90 אחוז מהמקרים שבהם אני מגיעה למצב שבו אני מכריזה דבר כזה - מה קורה?

בדיוק ההיפך.

יש לציין שזה קורה בעיקר לבחורות עם כוח רצון של דג, כשל אמתכן הנאמנה.

בניגוד לשאר התחומים,

באמנות הפיתוי מר גומות הפגין תחכום גברי עתיק - או שמא נאמר תחמנות חלקלקה.

בכל הנוגע לשכנוע אישה הססנית להיכנס למיטה - גבר חכם לא מתעקש ולא מכריח -

הוא נותן ספייס, הוא זורם. הוא מבטיח לה שלא יקרה מה שהיא אינה רוצה.

ורק אז, אחרי שהיא נרגעה והתרצתה -

הוא מתחיל לאט לשלוח את ידיו לכל עבר, עושה מסאז' קטן, מדליק מדורה ונושף ובסוף מקבל את מבוקשו.

כך הוא עשה ואני מודה - לפעמים אני יצור חלש.

קצת מגע ואני ישר מתמסרת -

החומות שלי נופלות וההחלטות מתעופפות, כמו קירות בית הקש של החזירונים,

אחרי שנשף עליהם הזאב הממזר הרע.

מעשה בקורנפלקס

בכלל פעמים רבות החשקים הפשוטים, החומריים גורמים לנו לעשות טעויות טיפשיות, תוך ויתור על העקרונות שלנו או על החלטות מושכלות שקיבלנו.

לדוגמה פעם, כשהייתי בסופ"ש בבית של ההורים - פתאום נפל עליי רעב אימתני, כזה שגורם לרצות לשאוב את המקרר על כל תכולתו, כמו דב נמלים בהתקף אמוק.

תמיד כשזה קורה אני פונה לידידי האהוב לעת צרה - הקורנפלקס, שהוא הפתרון הכי מהיר ועצלני שאני מכירה.

אולם הפעם, למרבה האימה, החלב נגמר!

בעודי סורקת את המקרר באומללות, מנסה לחשב תאריכים של סלטים שפג תוקפם, קלטתי בזוית העין מילקי בודד, שפתאום נראה לי כמו רעיון ממש טוב כתחליף חלב.

חיש מהר רוקנתי מילקי לקערת הקורנפלקס - מבסוטה על אלתור הפתרון היצירתי.

אממה שבדמיון זה היה הרבה יותר טעים מבמציאות. השוקולד והקצפת קרסו זה לתוך זו בשילוב טעמים לא מוצלח והכל היה מתוק מדי.

אני זוכרת שבעודי מנסה להשתלט על הפרנקנשטיין שיצרתי -

אבא שלי הסתכל עליי במבט מלא רחמים, הניד את ראשו כמיואש וקבע :

"אם לא תמצאי מישהו שיודע לבשל - את אבודה".

הצדק היה עמו.

אפילו אני הסכמתי שהעצלנות וחוסר היכולת שלי להתאפק הביאו אותי לשיאים חדשים של עולב.

בדומה לכך, המשיכה הפיזית לדניאל שיבשה את דעתי להסכים לזרום איתו ברכב.

בגדול, סקס ברכב נשמע הרבה יותר לוהט ממה שהוא - הוא לא נוח, הוא מיוזע ובכללי קשה ליהנות ולהשתחרר בשל הלחץ התמידי להיתפס על חם בחנייה.

בגיל שלושים הרגשתי כמו בת ה-16 שמעולם לא הייתי - משלימה פערים שלא חשתי בחסרונם.

החטא ועונשו

לאחר אותו לילה מר גומות לא כתב מיוזמתו ועשה טובה שבקושי הגיב להודעה ששלחתי.

"רק מלהסתכל עליו את רואה שהוא דוש של העולמות" איבחנה ורד, חברתי, כאשר שמעה את הסיפור והציצה בתמונותיו המרשימות.

"אבל.." סייגה את דבריה "הוא חתיך ואני מבינה למה מעדת" חייכה באמפתיה.

בגדול דניאל אכן היה דוש-מוק רציני - שזה רמה מעל דוש רגיל ושתי רמות מעל נחמ-דוש.

עם זאת, לפטור את העניין בהכתרתו של עוד דפוק כשמוק - יעשה לצדדים עוול.

האמת היא שממש לא עניין אותי לצאת שוב עם מר גומות.

מלבד כימיה פיזית לא היה בינינו דבר. עם זאת, משהו בי רצה שיפרגן או יפגין כלפיי חיבה, לאחר שהיינו יחד.

ניסיתי להשתיק את הרצון הזה, כי לא היה בו היגיון, אך ללא הצלחה.

פעם קראתי שכאשר נשים שוכבות עם גבר הן מפתחות אוטומטית גם רגשות אליו, ואילו אצל גברים המנגנון הזה - סרפרייז סרפרייז - לא רק שאינו קיים אלא אפילו מייצר אפקט הפוך לחלוטין.

ייתכן שהמקור לתופעה הוא דחף הורמונלי הישרדותי מימי קדם.

שכן בעוד הגבר נוצר להפיץ את זרעו כממטרה אחוזת טירוף היורה לכל עבר, האישה מתוכנתת לחתור להקמת בית יציב ומציאת גבר מגן אחד לצאצאיה העתידיים.

אפשר שזה מה שקרה גם לי עם מר גומות.

מאידך, יותר סביר להניח שלא היו פה רגשות ולא נעליים - אלא סתם עניין של אגו חבוט.

מעין מבוכה על שחילקתי פרס יקר בקלות רבה מדי. כאילו אראלה ממפעל הפיס קמה מהמיטה, במצב רוח נדיב במיוחד והחליטה לפזר מתנות בחינם - ואפילו ללא משחק מקדים.

חברתי יולי הסבירה את הגיחוך שבציפייה ליחס ולפרגון ממר גומות בשאלה ממצה אחת: "למה ציפית ממי שדייט ראשון שכבת איתו ועוד באוטו?"

"תכלס" מלמלתי בהסכמה, בחיוך נבוך והתכווצתי לתוך הכיסא מעט מושפלת.

ברור שהיא צדקה.. גברים לא מעריכים דברים שמגיעים להם ללא דם, יזע ודמעות.

הם לעולם לא יסרבו לסקס בדייט ראשון, אבל אם יש אתגר או מכשול בדרך לשם - זה מדליק אותם יותר.

על כן, גם אם את כלל לא חסודה ואף ציצ'ולינה בנפשך, אם ברצונך להשאיר גבר בסביבה - כדאי שתאווררי את חגורת הצניעות מהבוידעם, לפחות עד שהבחור ימצה את המרדף וירגיש שהרוויח את לחמו.

תסביך מסובך

מר גומות היה מקרה קלאסי של התפשרות על האופי לטובת היופי, מקרה אחד מבין רבים - סימפטום למחלה.

זהו חלק מתסביך שבו אני ממשיכה לבחור בכוונה גברים אטרקטיביים - פרפרים, שברור שזמן חיי המדף שלהם הוא לא יותר מלילה.

גברים שקובעים איתי טנטטיבית ואז מבריזים, שלא מעדכנים, לא מתנצלים, לא מכבדים את הזמן שלי ובעיקר לא רוצים להשקיע. מכיוון שהם נחשקים יש להם אופציות רבות ומכאן הזלזול והעדר המאמץ. עד כה על מזבח התשוקה הקרבתי כמעט הכל, אך בתמורה קיבלתי רק וואן נייט סטנדס והרבה הבטחות שווא.

איינשטיין אמר "אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות".

אני מוכרחה להודות שתמיד החשבתי את עצמי כבחורה די רציונלית, אך לפי איינשטיין כנראה שבנושא הזה אני הקוקו הכי גדולה מחוץ למחלקה הסגורה. כי רק אלוהים יודע למה תמיד אני הולכת על אותו טייפקאסט, בתקווה אובר אופטימית וחסרת כל ביסוס - שהחתיך התורן הבא יתגלה כד"ר מקדרימי במקום עוד יפיוף דגנרט.

משום מה אני מתעקשת להמשיך להאמין - בניגוד לסטטיסטיקה, לחוקי הטבע ולכל התחזיות - שהפעם הגולם יבחר מעצמו שלא להתפרפר או שסוף סוף אוכל ליישם שנים של ניסיון בדושילנד ולאלף את הגברים הסוררים האלו, להתיישב ולרדת מהאולימפוס ארצה.

אולם, האמת הכואבת היא שזה אף פעם לא קורה - ישנן חיות שפשוט לא ניתן לביית. הזאב הפראי לא יהפוך לפודל חמוד והמאלפת (עאלק) תגמור רק כטרף קל - חטיף בין הארוחות.

יהלום לא מלוטש

אם כך מה ניתן לעשות?

התשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא לארוז את הפקלאות, להתעופף למדינה כמו הולנד או קנדה ולפתוח שם טינדר.

רק במדינה כזו ניתן למצוא גבר שהוא גם נאה, גם מקסים וגם פנוי. ראשית, מפני שבמדינות כאלה חתיכים ניתן למצוא כמו זבל ושנית מפני שגבר שמוקף בגברים הדומים לו - אינו ער ליתרונותיו הפיזיים ולכן לא "יתפוס תחת", משום שבחיים הכל יחסי.

בארץ הבבונים, לעומת זאת, בלתי אפשרי לאתר יהלום לא מלוטש שכזה.

מאחר שפה כל בחור חינני פלוס - בולט בערך כמו נודיסט בחוף של נשות טליבאן.

בחור כזה נהיה מודע היטב למעלותיו מגיל צעיר ומבין שביכולתו להשיג כמעט כל בחורה שירצה, בנקישת אצבע וללא תחרות אמיתית.

אי לכך, עם השנים, הוא מסגל לעצמו ניואנסים של מלך קופים פריבלג, עצלן וזחוח, הרוצה שהבננות יוגשו לו על מגש כסף - ואם אפשר אז כרום סרוויס עד הבית. מהשאריות הוא נפטר עוד לפני עלות השחר, עד להזמנה הבאה.

בהינתן המצב אין אלא להצטער -

שאין לי תכניות לרילוקשיין באופק ושגברים עוד אי אפשר להזמין באמאזון.

חלף עם הרוח

"היופי הוא עריצות קצרת ימים" כתב סוקרטס בחוכמתו הרבה.

בכך הוא התכוון שהיופי הוא אך מתנה שמוענקת לבני ובנות מזל אחדים, אך היא אינה לנצח.

אף אחד אינו חסין בפני פגעי הזמן - גם לא מלך הכיתה עם השיער המשגע.

אף הוא עלול למצוא את עצמו יום אחד - מגדל כרס ותסרוקת בן גוריון, בעודו מתכחש למצבו החדש על ידי דיאטות כושלות, השאלת שיער והתרפקות על ימי עבר.

על כן, לצאת עם מישהו מצודד, אך בעל אופי רדוד או בעייתי, זה כמו להתמוגג מנייר פצפצים העוטף מתנה. מדובר בהנאה קמאית, ילדותית, טיפשית ורגעית שאין בה ממש, בדומה לגבר שמתפעל מכל חזה גדול שנקרה בדרכו.

אמנם אין בכך רע, אך לאחר שנסיים לפוצץ את כל הפצפצים ולקרוע את העטיפה, אנו עלולים לגלות שנתקענו עם חתיכת פלסטיק מכוערת מאיקאה או נעל טו גו זולה.

רב הנסתר על הנגלה

אם נהיה חזקים מספיק ונשכיל לא לבחור אך ורק לפי היופי החיצוני, ייתכן ונגלה את היופי הנסתר. אחרי הכל אומרים "פנים יפות יזדקנו וגוף מושלם ישתנה, אך נשמה יפה תמיד תישאר נשמה יפה".

המדובר ביופי הפנימי, היופי שבעין המתבונן. לעומת מקבילו, הוא אינו מסובב ראשים, אין לו הילה, יוקרה או זוהר - אבל הוא נאמן, הוא לא בוגדני ואינו בן חלוף.

זהו היופי שביכולתו לעורר לא רק משיכה ותשוקה, אלא לבנות קשר אמיתי ואהבה.

אנטואן דה סנט-אכזופרי, מחבר הנסיך הקטן, היטיב לראות את היופי הזה הייחודי לכל אדם ובאחד הציטוטים הכי יפים בספרו רשם: "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".