מי פנוי ברוטשילד, פרק 5 | חבר זה לא קיר - חלק ב

מערכה שנייה

"היי" קפצה לי הודעה באינסטגרם.

"חייב להגיד לך שאת מהממת".

זה היה דניאל, החבר של עוז מהתמונה, שהוספתי לפני כמה שעות - הבחור בעל הגומות ההורסות.

אוי לא, אוי לא.

מה עשיתי?! תפסתי את הראש מסוחררת.

קלטתי באימה שהרגע הפכתי לדוש טיפוסי, תחושה שלא חשבתי שארגיש בחיי.

"תודה רבה" מיהרתי לענות, נסערת ונרגשת באחת ובעיקר לא בטוחה מה עליי לעשות.

בכנות, ההודעה של דניאל הפתיעה אותי.

כבר התרגלתי להוסיף בחורים חתיכים רבים באינסטגרם, שמעולם לא טרחו לכתוב לי בדל הודעה והנה פתאום דווקא בסיטואציה ההזויה הזו - בחור שכותב.

"קצת באסה שאי אפשר להזמין אותך לקפה" ספק התגרה ספק אמר בכנות.

די הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש באותו הרגע. למה הוא לא יכול? כי הוא תפוס? כי זה תזמון לא טוב? ומה אם הוא יושב עם עוז בדיוק עכשיו ועוז סיפר לו עליי או הראה לו תמונה שלי? המחשבה הבעיתה אותי.

מר גומות

"האמת היא שהייתי שמחה" התוודיתי "אבל יש מלכוד מסוים שיקשה על העניין".

"עכשיו סיקרנת אותי" השיב דניאל מרוגש מהאתגר "מה המלכוד?"

לקחתי נשימה ארוכה והחלטתי שאין לי ברירה, אלא להיות כנה ולא לנסות לרמות חברים טובים, כפי שפעם חוויתי על בשרי מהצד השני. זה לא יהיה הוגן כלפי אף אחד מהם ובסופו של יום כשהשקר יתגלה והוא יתגלה - זה רק יהיה חמור יותר.

"תשמע" התחלתי לכתוב תוך כדי כוננות ספיגה, "האמת היא שהוספתי אותך היום, כי נתקלתי בתמונה שלך. יש לך חיוך מקסים והסתקרנתי. אבל נתקלתי בך כי חבר שלך, שאני לא מכירה, התחיל איתי היום בבוקר ונכנסתי לפרופיל שלו, כדי לראות עם מי אני מדברת.. אז קודם כל מניחה שלא תרצה או תוכל לצאת איתי וגם אני ארגיש קצת לא בסדר" כתבתי מבוישת ובאי רצון.

"מי זה החבר?" כתב מר גומות.

"עוז" השבתי.

"אהה" נפל לו האסימון, "הוא חבר טוב מאוד שלי ואחלה גבר שבעולם, עופי עליו ואת צודקת -

כל עוד שניכם בעניין, אני לא מתכוון לעשות כלום" הודה.

"אני קצת פחות בעניין למען האמת" כתבתי בכנות.

"בכל מקרה, מתנצלת שהכנסתי אותך לסיטואציה, לא חשבתי שתכתוב לי.. וקיוויתי שאולי אם יעבור זמן ולא יקרה כלום ביני לבין עוז - אז איזכר בך בשלב מסוים".

"לא הצלחתי להתאפק" כתב דניאל בחיוך, "הייתי חייב לכתוב לך שאת יפהפייה" המשיך להקסים אותי.

"זה דווקא דבר טוב" חייכתי "זה אומר שאתה לא חושש להתחיל עם בחורה".

"אבל הייתי חייבת להיות כנה" הוספתי מבואסת, "הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע במישהו או לסכסך בין חברים".

להפתעתי ובניגוד לציפיותי, בשלב הזה דניאל לא דחה אותי או כעס ואפילו להיפך.

"אין עליך - על היושרה, הכנות והמוסריות" כתב בהערכה גלויה.

"אני אהבתי.. ובכל אופן האמת היא שכרגע אני פשוט לא בארץ.." גילה את הסיבה הכה בנאלית שבגללה אינו יכול להזמין אותי לקפה.

גל הקלה שטף אותי.

הבנתי שהתרחיש שעוז סיפר לו עליי או שדניאל יכעס אם אספר לו את האמת - היה ממש יומרני ורחוק מהמציאות, כמו רבים מהתרחישים שעוברים לנו הנשים בראש לגבי גברים.

"כשאשוב לארץ מבטיח ליצור קשר ולראות אם רלוונטי, כי שוב - את מהממת" כתב וגרם לי לחייך מאוזן לאוזן. לאחר מכן נפרד לשלום, לא לפני שנשבע לשמור את השיחה בינינו.

זה יהיה הסוד שלנו, חשבתי, שלי ושל מר גומות.

LET IT GO

"תגידי, אנחנו בשלב של לבקש את המספר שלך?" גישש עוז בערב.

"אל תדאגי" מיהר לכתוב לפני שאענה, "את לא צריכה לעשות את ההקדמה המפורסמת שלך, שאת לא רוצה להשלות אותי וזה, אני יודע אותה בעל פה" עקץ בחיוך, בניסיון לנטרל את הפצצה המתקתקת.

"אנחנו בשלב שאתה מוותר על העקשנות שלך" השבתי לא פחות עקשנית.

"אתה בחור איכותי - לך על מישהי פחות מתוסבכת. מבטיחה לך שאם אהיה פתוחה לקשר, נדבר" ניסיתי לרכך את הדחייה.

"אני יותר מתוסבך ממך!" הצהיר עוז בלי למצמץ.

"מינוס ועוד מינוס שווה פלוס!" גייס לטובתו גם את המתמטיקה.

"אני לא מרגישה שזה מתאים" כתבתי בקצרה, כשתחושת הכלוב הנסגר עליי מתגברת - למה אני פשוט לא מסוגלת לומר לא?

"את לא מחויבת לכלום" כמעט התחנן.

"גם אני לא רוצה משהו רציני ואני שמח ומעריך את העובדה שאת כנה, כשימאס לך תסבירי לי בנימוס ואתנדף".

התחנונים שלו נגעו לליבי.

מצד אחד ההחלטה התקבלה ולא התכוונתי להתקפל עכשיו, בטח לא עם החלון שנפתח עם החבר שלו, שמוצא חן בעיניי יותר ומצד שני - כאב לי על עוז , שכל כך משתדל ומחזר ורוצה ועוד כשאני "מושא תחנוניו וחלומותיו". הרגשתי שהאדיבות שלו לא מגיעה לי ויותר מהכל שלא מגיעה לעוז הדחייה הזו.

היה בי משהו שרצה באותו הרגע להגיד לעוז המתוק כן, אבל אז נזכרתי שהמשמעות היא שאוותר על עצמי - כמו שעשיתי פעמים רבות כל כך בעבר, במטרה לרצות אחרים.

נאנחתי, העולם לא הוגן ואני רק כלי, שלפעמים אוכל ולפעמים נאכל, במשחק השחמט המעוות שנקרא החיים.

ככל שהשיחה התמשכה רק הרגשתי יותר יותר רע עם עצמי.

לכן פשוט הסברתי לו, שוב, שמסיבות אישיות אני מרגישה שזה לא יהיה נכון שניפגש ואני מבקשת שהוא לא יקשה עליי יותר להגיד לא לבחור נחמד.

"אני לא מקבל את גזירתך" אמר בעצב מילים אחרונות, למראה פסיקתי הסופית.

"הבנתי מההתחלה את הוייב שאת משדרת ובכל זאת החלטתי להתעקש על העניין. נראה לי שהרווחתי את הזכות שניפגש פעם אחת - ואז תחליטי בלב שלם, בלי תחושת פספוס" ביקש חנינה.

בהיתי במילותיו בעייפות ותהיתי אם גם גברים מקבלים ייסורי מצפון, כשהם מתנהגים כמו דושבגס,

בערך כמו שאני הרגשתי עכשיו.

הייתה לי תחושה שלא.

"ברור שמגיע לך והיה לי ממש כייף ונחמד לדבר איתך..

אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת כרגע, מצטערת". ובזה סיימתי.

מחשבות שלאחר מעשה

לבסוף לאחר יום שלם של דחייה, עוז הבין ושיחרר.

לא יכולתי שלא להעריך אותו על ההתמדה ועל התשובה שמצא לכל מהמורה, שהצבתי בדרך ועוד בוייב טוב ומקסים.

עם זאת חשתי גם הקלה, שסוף סוף הייתי נאמנה וקשובה לרצונותיי.

לא התפשרתי בגלל חוסר נעימות ולא התקפלתי בשל החשש לפגוע במישהו -

כאמור לא תמיד זה היה כך.

הרי יכולתי לעשות הרבה דברים במקום - יכולתי לא לעשות שום צעד עם דניאל ובחיים לא לדעת אם היה מוצא בי עניין - בין אם מחשש מדחייה או בין אם ממחשבה שלעוז חברו הטוב זכות ראשונים, כי התחיל איתי קודם ולא נעים לסכן חברות.

לחילופין יכולתי להסכים לצאת עם עוז ואז לחסום לעצמי את הדרך לחברו או לא להסכים בכלל לצאת עם שניהם ולהיות יותר חסודה מאמא תרזה.

הזדמנויות לא מגיעות הרבה בחיים, גם לא בחורים שפתאום מוצאים חן בעינייך - ואם אני לא אנצל את המומנטום, מי ינצל אותו עבורי?

מי חי את חיי אם לא אני?

מי עלול להתחרט על צעדים שלא עשיתי או על דברים שעשיתי שלא ממש רציתי בהם - אם לא אני?

- התשובה לכל היא אני. רק אני.

הגיע הזמן להיות קשובה לעצמי for once and for all.

אולם, בעוד שאני מצדיקה את עצמי ואת המהלך המפוקפק שעשיתי - להתחיל עם חבר של גבר שהתחיל איתי (אפילו שבאמת ניסיתי למזער נזקים) - מחשבה מפתיעה התגנבה לראשי.

אולי בכלל הבחירות שלי אינן טובות לי והרצונות שלי לא נכונים לי?

ואלו רק ירחיקו ממני גברים מחזרים וטובים כמו עוז ויורידו אותי שאולה לעוד גברים פליירים דושים שישברו את ליבי?

המחשבה הסתחררה סביבי כמו זבוב מעצבן, דורשת שלא אתעלם ממנה ומצדקתה.

אולם בזמן שהפכתי בה בכובד ראש, רטט קל בנייד הסיח את תשומת ליבי.

"היי מה קורה?"

קפצה לי הודעה באינסטגרם.

זה היה מר גומות :)

וכל שאר המחשבות ישר התאיידו לאוויר.