מי פנוי ברוטשילד, פרק 11 | חלף עם הרוח - חלק א

גאוות הסאחית

בגיל 30, בלי הרבה תכנון מראש, מצאתי את עצמי בפסטיבל לראשונה בחיי.

עד אז, כף רגלי הענוגה לא דרכה באף פסטיבל - לא של מוסיקה, לא של יוגה, לא של מדיטציה ובטח שלא בשום מסיבת טבע, שבה הירוק היחיד שנחשב הוא זה שאותו העדיפו הבליינים לשאוף.

חברתי ורד היטיבה לתאר זאת, כאשר הדביקה לי בחיבה את הכינוי: סאחילנד.

כזו הייתי - חננה בננה, מלכת הסאחים הבלתי מעורערת, כזו החיה בבועה המוגנת והסטרילית שלה.

יש הרואים בכך עלבון.

לי, בכל אופן, מעולם לא הפריע להיות יצור נדיר בים הלבובסקים חובבי הצינגלה, אפילו להיפך. ענדתי את תג הסאחית שלי בגאווה גלויה, כקצינה צהובה המתפארת בארונות שעל כתפיה.

אף פעם אל תאמרי אף פעם

תמיד הייתי טיפוס יותר פרגמטי, כזו עם רגליים על הקרקע - down to earth.

פסטיבלים של רוחניקים - המהלכים להם בשאנטי עם מכנסי אלאדין צבעוניים שקנו בהודו בטיול אחרי צבא, המצחינים מגראס והתקועים עם חיוך מעופף ומבט מזוגג בעיניים - אף פעם לא דיברו אליי.

יותר מכך, לרוב דמיינתי את האירועים האלה כסדום ועמורה מודרני, מעין וודסטוק ישראלי עם סקס, סמים וברי סחרוף. הואיל ואף אחד מהשלושה לא קרץ לי, לא דגדג לי לבחון את הסצנה בשום שלב בחיי.

עם זאת, כחלק ממשבר גיל העמידה המוקדם שפקד אותי ומתחושת ה"אין עוד יום, אין עוד דקה" שהחלה לחלחל עמוק לתוך עצמותיי, עשיתי חושבין.

פתאום בעשור הרביעי לחיי, הפריע לי שמעולם לא הייתי באחד כזה - שלא התנסיתי, שאני אפילו לא יודעת מה זה. המסקנה שאליה הגעתי הייתה שהגיע הזמן להתנסות בדברים שהם לא - "קלאסי תום".

לראשונה בחיי הכנסתי לטו דו ליסט שלי מסתננים בלתי חוקיים.

כעת, במקום לדחות שיטתית רק את הגשמתם של דברים שאני רוצה שנים, אזכה גם לדחות דברים שמעולם לא רציתי בהם ולא עלו על דעתי - כמו פסטיבל סטלנים.

בכך, גמרתי אומר בליבי להיפתח לחוויות חדשות, לשנס מתניים ובעיקר לסתום נחיריים - בתקווה שאצליח לשרוד שם יותר משישים שניות, בטרם אחנק מעננת הג'וינטים הסמיכה, המהולה בריח זיעה חמצמץ.

כוחו של הדווקא

מלבד השעון המתקתק היה עוד משהו שדחף אותי למתוח גבולות.

היה זה הרצון להעמיד אדם על טעותו.

לקראת סוף הקשר שלי עם האקס המיתולוגי, כשמסך העשן של אהבתי אליו החל להתפוגג, התחלתי לראות דברים בבהירות רבה יותר ממה שראיתי במשך כחמש שנים.

בעיקר שמתי לב לאופיו העיקש, המצ'ואיסטי ונטייתו להכללה על בסיס סטריאוטיפים מיושנים. האבחנה הזו עיצבנה אותי, הן בגלל ההבנה שהייתי עיוורת והן בשל אי רצוני לחיות עם בן זוג שזה אופיו ולכן ניסיתי להעמידו במבחן כמה פעמים.

באחת הפעמים הללו שאלתי אותו "כבדרך אגב" אם הוא מוכן שנלך לאשראם במדבר.

תשובתו הייתה חד משמעית וחותכת, הוא הסתכל עליי המום וחמור סבר ופסק : "תום, רק אנשים עם בעיות הולכים לדבר כזה".

כשהזכרתי לו שהוריו הלכו לפני שנה וככל הידוע לי הם אנשים נורמליים לגמרי, הוא פטר אותי כלאחר יד באומרו שהזקנים במשבר גיל החמישים.

זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון - הרגע שהבנתי שאני רוצה לחיות עם בן זוג שהוא ליברל, פתוח לדברים חדשים, נטול דעות קדומות ובעיקר כזה שמבין שהעולם צבוע במיליון גוונים ולא רק בשחור או לבן.

בה בעת הפנמתי שזה גם המבחן שלי - ונאה דורש, נאה מקיים.

בתולת פסטיבלים

כך לפני שנה, מצאתי את עצמי, עם צ'ימידן ענק על הגב ושק שינה, מתגלגלת דרומה עם ליאן ברכבת ושני אוטובוסים לפסטיבל אינדי-נגב.

לעיר האוהלים המאולתרת הזו, בטיז-אל-נבי במדבר, הגיעו בעיקר משפחות צעירות סטלניות ורוב מוחלט של בני נוער וחיילים שהסתובבו עירומים למחצה, למעט בגדי ים וציורי גוף.

זה היה סופ"ש לוהט בתחילת אוקטובר. החום היה דביק ומחניק ולכן חלק מהמבלות אף הגדילו לעשות ואיווררו גם את הציצים, שייהנו גם הם קצת מהאוויר הפתוח.

לעומתן, אני - עם לבוש הקיבוצניקית שלי, סנדלי השורש וההבעה השוקיסטית - נראיתי כמי שברחה היישר מחומה ומגדל ונחתה בטעות בקומונת היפים מהסבנטיז.

עכבר העיר בא לכפר

לאחר ההלם הראשוני ועל מנת להכניס קצת סדר בבלאגן קודם כל רצינו להתמקם.

אך בהיותינו שתי בנות עירוניות עם ידיים שמאליות, נאבקנו כחצי שעה עם הקמת האוהל המצ'וקמק שלנו, כאילו מינימום מדובר בפיצוח גרעין האטום.

רק לאחר שנוכחנו, שוב, כי כישורי חיים לא קונים במכולת וגם לא באוניברסיטה, סוף סוף התפנינו לחקור את המתחם המאובק שסביבנו.

מלבד האוהל העצוב והקטן שלנו, הפסיליטיז היו לוקים בחסר.

המארגנים העמידו שורות שירותים כימיים, שהם תמיד דוחים ככלל, וברזים חלודים נתלו על עמוד בתור מקלחת שדה. מלבד הזעזוע הנפשי שלי, כילדה מפונקת הרגילה לכנסים של אבאל'ה בבתי מלון מפונפנים, גם חטפתי חולירע פיזית - בדמות אלרגיה אימתנית מכל החול והאבק.

דבר זה גרר מתקפת התעטשויות שבע בסולם ריכטר, שהרעידה את גופי כחולת טורט על סטרואידים כל שתי שניות - עד כדי כך שהשיר "השפן הקטן" היה צריך להתקצר מ"לה לה לה אפצ'י" רק ל"לה אפצ'י". על המקלחת כבר חתמתי ויתור לטובת מקלחת צרפתית עם מגבונים וטונות בושם.

רוח וצילצולים

איכות המוסיקה בפסטיבל עצמו הייתה שנויה במחלוקת.

קודם כל לא ידעתי שיש כל כך הרבה להקות שוליים ואמנים הזויים בארץ.

שנית, אמנם לא ציפיתי לשלמה ארצי או עידן רייכל, אבל חלק מהשירים אפילו גרמו למוסיקה של סטטיק ובן אל להישמע כמו סוגת עילית, כמוצרט והבטהובן של המוסיקה הים תיכונית.

השירים אולי התאימו למקום ודנו בעניינים הבוערים שעל סדר יומו של הסטלן המצוי ובבעיות הכואבות שהטרידו את קהל מאזיניהם הפלופ והנאמן , כגון: "חרא דילר-חרא וויד" או "הל קפה שחור סותם את הכיור" - אבל יצירות מופת לא היו שם, בלשון המעטה.

גם אמירה חברתית נוקבת לא הייתה, למעט שיר שטען ש"מנהיג חייב יחסי מין פעילים", מה שגרם לי לדמיין את ביבי אומר לשרה'לה "בואי" ולהתעוות בחלחלה.

אם לא די בכך - הדובדבן שבקצפת היה שנסון צרפתי, שמכל הדברים בחר להלל - דווקא את חומר הניקוי סנו ז'וואל. למרות האבסורד וההפתעה, אני חייבת להודות כי מעולם לא תיארתי לעצמי שאקונומיקה תוכל לעשות אותי כל כך חרמנית, אבל פתאום נהיה לי חשק בלתי מוסבר לאיזו ספונג'ה טובה "רייט און דה פלור".

בתום יומיים עמוסי מוסיקה, זבובים, זיעה, חול ואהבת חינם דביקה, חזרנו הביתה בשוק תרבותי אך עמוסות סיפורים וחוויות. אי אפשר לומר שהתאהבתי בסצנת הפסטיבלים, שהצטערתי שנגמר או שאתגעגע לאינדי-נגב, אבל בהחלט נוכחתי לגלות שזה לא כזה נורא כמו שחשבתי ועצם זה נתן לי פתח להתנסויות רוחניות חדשות.

רק בגלל הרוח

בכל הנוגע לעולם הדייטים, עבורי, רוחניקים סטלנים היו ביג נו נו.

בייחוד הודות ללוטן הסטלן, עמו יצאתי בצעירותי - שבמקום לבלות איתי העדיף להיזרק עם חבריו הבטלנים ולעשן גראס כל היום - ואחריו נשבעתי שיותר לא עוד.

כלקח מהמקרה אישרתי מאז רק גברים עם התמכרויות יותר פוטוגניות ומשתלמות, כמו : קרוספיט, טריאתלון או הרמת משקולות.

בכללי כל גבר שהיה נראה לי דתי או רוחני מדי , פסקתי מיד - שמאלה השליכוהו.

כל אימת שגבר העלה תמונות שלו דופק שפגאט בסשן יוגה, מודט בתנוחת הלוטוס או מצטלם במידברן כמו איש המערות או הכובען מארץ הפלאות - ישר לא.

כנ"ל אם איתרתי רמז דק שבדקים לכיפה, תפילין, כשרות או שמירת שבת.

אמנם אני יהודיה ואוהבת את חגי ישראל, אבל אם אאלץ להיתקע בבית בשבתות ולוותר על הקלאמרי שלי והג'יזבורגר. איך אנסח זאת בעדינות? אעדיף לתקוע לעצמי כדור בראש.

אולם, כחלק מתהליך קבלת השונה וההיפתחות שלי לעולם המיינדפולנס, היוגה והמדיטציה, החלטתי גם למתוח את גבולות טייפקאסט הגבר המועדף עליי ולנסות לצאת גם עם בחורים יותר רוחניים, המחוברים לצד הרגשי שלהם - למשל מוסיקאים.

ככה הכרתי את עמית.

-המשך בפרק ב-