מי פנוי ברוטשילד, פרק 11 | חלף עם הרוח - חלק ב

שידוך משמיים

עמית היה מתופף חתיך וגולש שהכרתי בטינדר.

בזמנו הפנוי הוא ניגן בלהקה, תפס גלים, חרט קעקועים מוזרים על גופו ובילה בהפגנות על מתווה הגז. לעמית היה סיפור חיים יוצא דופן ואני שהייתי מהופנטת מדבריו, שמחתי שלראשונה איני זו שצריכה למלא את החלל בדיבורי סרק ופטפוטים.

בגדול עמית היה דתל"ש, אבל לא אחד טיפוסי שנטש את אורח החיים הדתי של משפחתו בגיל עשרים לטובת תל אביב וחטאיה, אלא כזה שבא ממשפחה חילונית גמורה והחליט על דעת עצמו בגיל עשר - אלוהים יודע למה - להתחרד.

עוד לפני גיל הטיפש עשרה הוא טס לישיבה בארצות הברית, להתפלפל על דברי תורה ולהגשים את חלומו של כל "ילד נורמלי" (במאה שערים) - להיות רב. הוא נהנה מהלימודים ומחיי הקהילה, עד שבגיל 16 כשרצו לשדך אותו עם בת ישראל כשרה וענווה - הוא נזכר שבנוסף להיותו דתי הוא גם גבר. לכן הוא עשה מה שכל גבר רגיל עם חרדת מחויבות קלה יעשה בסיטואציה - לקח את הרגליים וברח.

כששב ארצה כבר חזר בשאלה וזנח את הדת לאנחות, אך זו סירבה לעזוב אותו.

לדבריו, חסידים התדפקו על דלתו יום ולילה, כדי להשיב אותו לחיק הישיבה ואולי גם לזרועות כלתו הנטושה.

אך הוא חמק גם מהם רחוק ככל האפשר - לאירופה. הוא המשיך לחיות כנווד עוד כמה שנים וגם גר במרכז אמריקה לתקופה. שם התאהב בשקט ובגלים והמיר דת אחת בדת אחרת, הזויה אף יותר מקודמתה.

טרייסי צ'פמן הקדושה

כשעמית החל לספר לי על האופנופונו, או איך שאני קראתי לזה - "אפונופונופו", הייתי משוכנעת שהוא חושב שעשו אותי באצבע. הבלוף הזה נשמע לי יותר מופרך מסיינטולוגיה וזו דת שמאמינה שהעולם נשלט על ידי חייזרים.

"אני אוהב אותך, אני מצטער, אנא סלח לי, תודה" - זו הייתה תמצית התורה של האופנופונו - שעמית הצהיר בפניי שבחר לאמץ כדרך חיים. מסר שהוא גם טרח לקעקע על גופו, פן יקום בוקר בהיר אחד, יחטוף דמנציה וישכח. מה שנקרא כל התורה על זרוע אחת.

בעודי מחזיקה את עצמי שלא לגחך למשמע השם המוזר, הרב לענייני "אפונו-שקר-כלשהו" סיפר לי שזוהי שיטה שפותחה על ידי הקאהונות בהוואי. מטרתה, לדבריו, היא להניח למשקעי העבר ולרפא את הנפש הפצועה, על ידי חזרה על מנטרות חיוביות, שבראשן זו שקעקע על זרועו. מעין אקונה מטטה פולינזי.

מכיוון שמימיי לא שמעתי על האפונופונופו הזה ולא האמנתי שייתכן שדבר כזה חמק לי מתחת לרדאר בלי לשים לב, באמת האמנתי שמדובר במתיחה פרי מוחו הקודח. שהוא פשוט המציא דת מתוך השיר של טרייסי צ'פמן (baby can i hold you), שאומר את אותן מילים בדיוק. בקיצור חיכיתי לרגע שבו עמית יפרוץ בצחוק ויגיד לי "סתאאם, יא סתומה - עבדתי עליך".

אבל מה אתן יודעות?

עמית לא צחק - מסתבר שהאופנופונו חי קיים ובועט, אדון גוגל אישר זאת. עכשיו - לפקפק בעמית, שהיה קצת גזור עם קבלות היה דבר אחד, דבר אחר לגמרי היה להטיל ספק בגוגל - שזה כבר בגדר חילול הקודש. לפיכך נאלצתי לבלוע את גאוותי, להפנים שאיני יודעת הכל ולהודות בטעות.

גבר מחפש משמעות

בסיום הסיפור הבנתי שעמית לא ממש איתנו. אבל סיקרן אותי מה שרט אותו עד כדי כך, שהלך לרעות בשדות זרים - והחליף בין מדינות, דתות ותרבויות, כאילו הן גרביים.

האמת שחיבבתי את עמית, אפילו נמשכתי אליו. הבנאדם היה חידה והדייט הזה היה בלי ספק אחד מהמרתקים שהיו לי. לכן, למרות האינטואיציה שאיננו מתאימים ניסיתי להיפגש עמו שוב.

עמית, שהיה כנה מההתחלה, אמר לי שהוא מחפש בחורה שתהיה "בתדר שלו". ההצהרה הזו בילבלה אותי ושיעשעה אותי כאחת. אישית, לא ניחנתי בחושיו החדים של כלב או בשמיעתו של עטלף ולא הייתי ערה לתדרים, שהם מעבר לטווח השמיעה האנושי.

לכן תהיתי איך אני אצליח לקלוט את התדר של עמית ולמה לכל הרוחות התכוון המשורר.

לאחר מחשבה הסקתי שסרפר-בוי פה דיבר על וייב. יחד עם זאת, התגבשה בי ההבנה ששנינו לא מקשיבים לאותה תחנה, לא נמצאים באותו עולם מושגים ואולי אף לא מתקיימים באותו קוסמוס.

ידעתי שאיני מספיק רוחנית בשביל עמית ושאף פעם לא אהיה.

אולי אני מסוגלת לקבל שישנו אורח חיים שונה משלי ואף לבחור מה לאמץ מתוכו. אך להפוך להיפית, שמטיפה לטבעונות ואהבת חינם ומחלקת פרחים וחיבוקים ברחוב - לא אוכל.

חוץ מזה עמית היה תיק ולאחר שנים שנהגתי לאסוף גברים משוטטים אל ביתי, משל הייתי אמא תרזה, סיימתי לחפש מקרים טיפוליים או להתאים את עצמי לצרכי האחר.

רציתי קשר קל, טבעי, זורם - לא לצאת במסע "צופית גרנטי" הירואי אחר שלוותו האבודה של עמית. לפיכך, לאחר הדייט השני, שיחררתי את ווילי לחופשי בסגנון אפונופונופו ואמרתי לעמית:

סלח לי, אני מצטערת, תודה.

נערת הגלגל

האופנופונו לא היה לבד. פרט לדת ושיטות המיינדפולנס ישנו כל עולם המיסטיקה - קלפי טארוט, נומרולוגיה ואסטרולוגיה. תחומים שהם מדעיים ו"מוכחים", בערך כמו ניבוי העתיד על פי כתמי הסחלה שנותרו בכוס הקפה.

עם זאת, במרוצת השנים נוכחתי לדעת שיש אנשים שלוקחים את המזל שלהם מאוד מאוד ברצינות. לדוגמה אבא שלי - הקורא הנאמן ביותר של מדור ההורוסקופ השבועי, שבכל פעם נפעם מחדש איך הדבר שנכתב שם קרה לו - בול; או דימה, הברמן החמוד, שטרח להסביר לי בסבלנות כמה חשוב המזל להתאמה בין בני זוג ולתאומים ואריה חזה לילה סוער (מה שהתברר כנכון - אם התכוון לסערה - בכוס תה).

לשניהם לא היה לי לב לספר, כי פעם גילו לי שכל אימת שמכשפת ההורסקופ חולה - בדרך כלל כשהירח ברוגז עם מאדים - זורקים את המלאכה על איזה כתב תורן מסכן ומורים לו לחרטט משהו על כך : שמזל Y (מה שייצא באנ-דנ-דינו) באנרגיות נמוכות השבוע בשל נסיגת שבתאי, צדק או פלוטו (אלוהים יודע ממה או ממי הם נסוגים והאם עסקינן בפינוי פיצוי, תמ"א 38 או בכלל בנסיגת שיער), על כך שטרם מומלץ לקבל החלטות כספיות רציניות (אלא אם מדובר על מנוי למגזין שלנו, שזה כידוע קארמה טובה) ולא לשכוח לציין שזה זמן טוב להיכרויות - אם התמזל מזלכם ואתה רווקים, פוליאמורים או בוגדים (בכל זאת אהבה וסקס מוכרים).

הרי סטטיסטית משהו חייב לקלוע, מכל מה שלא - גם ככה הקוראים מתעלמים.

איזון עדין

בסיכומו של עניין, כל דרך רוחנית - בין אם זה דת, אפנופונו, מיינדפולנס או אסטרולוגיה - היא חלק מאותו החיפוש אחר משהו גדול מאיתנו. אותו המשהו - שיוכל לנווט אותנו לעבר חיים עם משמעות, לנחם ברגעים קשים, להעניק תקווה לעתיד ואור בקצה המנהרה.

הצורך להאמין במשהו על אנושי הוא זה שדווקא מדגיש את היותנו אנושיים כל כך. זו ההשתוקקות הנואשת לאתר בדל של וודאות, בים הלא נודע המפחיד והסוער. בגלל זה יצרנו אמונות ודתות ובשל כך אנו גם קוראים הורוסקופ.

דרך ניסיונותיי להתחבר לצד הרוחני שבי, גיליתי שאני צריכה איזון.

למרות שאיני אתאיסטית ותירגלתי מיינדפולנס ומדיטציה לא פעם ולא פעמיים, אורח חיים דתי אדוק או רוחני מדי תמיד הרגיש לי טו מאץ'.

לא מזיק להתנסות או לקבל השראה, אבל בגדול טוב לי ככה - בלי שביס, מכנסי שרוואל משמינים או חיג'אב - אנה מבסוטה אלחמדולילה.

נכון, לאינדי-נגב סביר להניח שלא אחזור.

גם לא ברור אם אצא בקרוב עם עוד רוחניק הארד קור.

אבל וזו הנקודה - הייתי גאה עד בלי די שניסיתי - שנתתי צ'אנס, שהייתי פתוחה לחוויה.

כך למדתי מה מתאים לי ומה פחות - ללא שום גורם מתווך או דעה קדומה.

ייתכן שהסוד, כמו תמיד - הוא במינונים,

וגבר מעשי אך פתוח - יהיה לי הרבה יותר מתאים.

אחד עם נגיעות רוחניות - שבמשבר גיל החמישים,

לאיזה אשראם במדבר עם מקלחת נורמלית - יזמין כרטיסים,

יחייך ויגיד לי - יאללה הולכים?