מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יג

צ'יפ מרמייד

השמש הליפארית הבוהקת זרחה עלינו והעניקה לנו מחומה, גם ביום הרביעי והאחרון שלי באיים האיאוליים, מסדרת לנו מזג אוויר מושלם לשיט תענוגות ובילוי מימי רטוב.  

יצאנו לדרך בפעם האחרונה על הגוצ'טו הקטנה והנאמנה שלנו, שפילסה את מסלולה בניתורים שמחים על הגלים הכחולים. 

הימים הארוכים תחת אור השמש כבר נתנו את אותיתיהם על עורי הצחור והלבנבן. ישבני, ירכיי ולחיי עטו גוון אדמדם עז ועגבנייתי ואילו השיזוף היה ממני והלאה. 

ישבתי על החרטום והנחתי לרוח לפזר את שיערי על פניי וללטף את איבריי החשופים, בעודי חשה את ההודיה העמוקה לצד הבהילות שבמיצוי הרגעים היקרים האלו שלא ישובו.

מדי פעם הצצתי בקפטן השזוף שלי מנווט במיומנות את הסירה בלב ים, מרוכז במפה החרוטה היטב בזכרונו. כמה מסוקס וגברי נראה כך האיטלקי שלי, הבחור החינני והחייכן שרבים היו טועים וחושבים אותו לצעיר מגילו - כמה הוא מצא חן בעיניי כך.  

עם כל משב רוח ונתז ים הפכתי יותר ויותר מאושרת, אסירת תודה, קלילה ונינוחה.

לאחר כשעה בסירת המנוע הגענו ליעד הראשון שלנו - לוע הר געש כבוי ששקע בים, סמוך לאי פאנריאה.

הייתה זו שמורת טבע מוגנת ואתר עתיקות עם שרידי כפר פרה-היסטורי מתקופת הברונזה. בראש הגבעה שהשקיפה על המכתש הייתה תצפית על האזור ובעיקר על מפרץ קאלה ג'אנקו, חשוף הסלעים והמשובץ סירות לבנות גבוהות תורן ועל לוע הר הגעש - שהיה מכותר בסלעים לבנים מחוספסים, שהאופן שבו נערמו זה על זה הזכיר לי את עורו הגס של הפיל. 

בתוך הלוע שכנה לגונה שניחנה בעומקים משתנים. היה זה קנבס עוצר נשימה למשחקי האור, שריצד על פני המים ויצר תמונה מרהיבה של גוונים - כתמי טורקיז אופאלי מהפנט ומשיכות צבע של כחול מלכותי, זה לצד זה במעגלים. 

אחרי שאני ופבריציו הזענו מכל נקבובית אפשרית, בעלייה המפרכת לתצפית - כעת התחלנו לרדת בריצה לכיוון המים המפתים.

קופצים כיעלים על סלעים גדולים, מתדרדרים כחסרי שיווי משקל על אבנים קטנות, צוחקים בהתלהבות ילדותית ולא יכולים כבר לחכות להיכנס ולצנן את גופינו הלוהט במים. ואכן בהגיעי לקו המים לא המתנתי והטחתי את גופי בספלאש גדול פנימה, כלוויתן המתרסק אל הגלים בחינניות של היפופוטם צמא ומיוזע. פבריציו, שהתמהמה עוד על החוף, הביט עליי - חותרת בהנאה מגושמת לעבר המים עמוקים ונראה היה מעט מזועזע.  

ברגע שהתנער מהלם המחזה "המרנין" הדביק את המרחק בינינו בשחייה, אחז בכפות רגליי וגרר אותי לעברו.

הוא תפס אותי במותניי וקירב אותי אליו עד שהבטתי ישר בעיניו הצוחקות ובגומות החן העמוקות שבלחייו. אז הסיט את שיערי הרטוב מעיניי, חייך משועשע כאילו נזכר במשהו מצחיק ולבסוף פצה פיו ופסק בנימה אוהבת אך מקניטה: "את כמו צ'יפ מרמייד". 

"סליחה?" שאלתי, עוד מחייכת בתמימות, טרם יורדת לסוף דעתו.

"צ'יפ מרמייד, נו", גיחך בחיבה. 

"את כמו בת הים הקטנה, רק הגירסה הסינית והזולה שלה!", פבריציו צחק וגונן על ראשו בכוננות ספיגה. בהתחלה פערתי את פי בשוק למשמע הערתו החצופה ובאמת שכמעט החטפתי לו אחת ישר לפרצוף, אבל אז קרה משהו לא צפוי.

הצחוק שפרץ מתוכי היה לא מוכר לי.

הוא התרומם ממעמקי ביטני אל גרוני ונסחף אל פי וממנו החוצה, במין שחרור ששכחתי שקיים בי.

קירות המכתש הידהדו את הצחוק הפרוע, כאילו עשרות תום נסתרות צחקקו מכל מדף אבן וכל פינה.

הקול רדף אחרי הדיו הרבים בתופסת אינסופית ושיחק פינג פונג בלתי נגמר בין הקירות - משל הייתי מוקד ססמי שקם לתחיה בלב הר הגעש הכבוי. 

האי נרעד מגלי הצחוק שטלטלו את גופי ואנשים בחוף בהו במשוגעת הקולנית שהפריעה את שלוותם. צחקתי כל כך חזק שכאב לי, אך זה היה כאב נעים שלא רציתי שייגמר. 

כשמעט נרגעתי הטחתי את ידיי בחזה החשוף של פבריציו וניסיתי לדחוף אותו לתוך המים - מחווה שהייתה בין עונש לפלרטוט. משלא הצלחתי קיערתי את כף ידי וכיוונתי אותה לפני המים, באיום להתיז על פניו. 

"צ'יפ מרמייד מה??!", אמרתי לו לאט בטון של 'חכה, חכה' וכיווצתי את עיניי באזהרה היתולית.

"מזלך שיש לי חוש הומור!" פלטתי לעברו בהתרסה ממזרית, בזמן ששילחתי שפריץ מדויק לפרצופו הזחוח.

ידעתי שמאותו רגע והלאה אין דרך חזור - תמיד אהיה הצ'יפ מרמייד שלו. ואכן לא רק שהביטוי הזה נכנס ללקסיקון שלנו, הוא גם נבחר כשם של הסירה החדשה והמשופרת שפבריציו יקנה, כעבור כמה חודשים מאותו יום.  

קפד ראשו

לאחר ששנינו נרגענו מסערת הצחוק ומלחמת ההקנטות ההדדיות, השתכשכנו במי הלגונה הקרירים ונהננו מרגעים רומנטיים, מחובקים בתוך המים בחסות קירות המכתש הגבוהים. 

פבריציו, שבניגוד אליי יכול היה לצלול עם עיניים פקוחות, הבחין שישנם לא מעט קיפודי ים בקרקעית המים וציין זאת בפניי בחדווה.

אני שהכרתי את היצורים הקוצניים מאילת וגם שמעתי סיפורי זוועה על רוחצים שיצאו עם כפות רגליים פצועות ומדממות, חשבתי שבכך פבריציו מתכוון להזהיר אותי. אולם, הסתבר כי כוונתו הייתה שונה לחלוטין - מסתבר שבעיניו קיפודי ים היו לא מטרד מסוכן, אלא מעדן נדיר.

הוא מיד שב לסירה - עטה על כפות ידיו כפפות עבות וצלל לחפש קיפודי ים כדי שאוכל לטעום ולהיווכח בעצמי. בעיניי זה היה מוזר כמעט כמו האהבה של צרפתים לרגלי צפרדע, אבל מאחר והייתי במוד זרימה הנחתי לו לצאת למסע ציד הקיפודים הקטן שלו. 

כשפבריציו חזר לפני המים כמנצח - אוחז בידו כדור קטן קוצני ושחור, נזכרתי במשחק האהוב עליי בילדותי, שמרבית ההפסקות היינו נוהגים לשחק בו בחצר בית הספר - חממות.  

קיפוד הים הזכיר במראהו את הקיפודור שהיינו משחקים עמו - רק שהיה הרבה יותר קוצני וקשיח במקום צבעוני ורך. תוך כדי שפבריציו סיפר לי שרק נקבות הקיפוד הן טובות לאכילה, הוא פירק את הקיפוד עם מברג ובתוכו נגלה חומר צמיגי וכתום. 

לאחר ששידל אותי לטעום, התברר לי שלקיפוד יש טעם של צדפה - בדומה למאכלי ים אחרים. הטעם היה עדין ומעניין, אך לא גרם לרמת ההתלהבות הרצויה שפבריציו קיווה לה. 

לא כל שכן, הסתבר כי מסע הצלב הנועז למציאת הקיפוד הקדוש היה רווי סכנות שאינן רק דקירותיו של הקיפוד, אלא גם צריבתם של אלמוגים. אי לכך, פבריציו המסכן נאלץ להתמודד במשך כמה שעות עם שפה כואבת ונפוחה - הגיבור שהשיג את הזהב השחור במחיר פעוט של בוטוקס טבעי לשפתיים. 

מפונפ-נאריאה

בצהריים הגענו לאי האיאולי הרביעי שבו זכיתי לבקר בחופשתי -

אי העשירים והמסיבות - פנאריאה.

הדבר הראשון שבלט לי באי כאשר שייטנו קרוב לחופיו - היו הבתים. 

היו אלו וילות אדירות ממדים, שהתפרסו בנדיבות על אדמת האי. 

החל מקו הים ובמעלה ההר הירוק, הן נצצו באור - בצבעי פסטל רכים או לבן בוהק, מעוצבות בקפידה ועתירות עמודים וקשתות. לא הרחק מהן, טיילת רחבת ידיים ועמוסת תיירים הקיפה את מרכז האי עד לנמל - וההמולה ששררה בה הייתה כה שונה מהשקט הפסטורלי שהתרגלתי אליו עד כה באיים. 

עגנו במרחק מה מהחוף ולקחנו טקסי בואט לנמל. לכבוד המאורע לבשתי את שמלת החוף הלבנה העדינה שלי, כובע הקש רחב השוליים ועטיתי על פניי חיוך רחב ובוהק, על מנת להשתלב בבוהמה הנופשת בסטייל. 

במרכז האי, בסמוך לטיילת, היו בתים צנועים יותר, אך מטופחים עם תריסים כחולים ונציאניים. ביניהם שכנו ברים מפונפנים הצופים לים ומלא צמחים ירוקים מטפסים שפרחו בסגול וורוד בכל מקום, שקישטו את האי והעניקו לסמטאות אווירה אביבית וקסומה.

אני ופבריציו טיילנו לנו בנעימים בין הסמטאות הצרות והמוארות, שמכל פינה ניבט מהן צבעו התכול של הים וסרקנו את העיר כתיירים סקרניים ומלאי פליאה.

לאחר סיור קצר במיקונוס של דרום איטליה - התיישבנו במסעדה על המזח, מול הנמל ההומה והחוף סלעי והזמנו גרניטות קפואות וסנדוויץ' חם. 

הבטנו באנשים, בזוגות ובמשפחות הנופשים, ההולכים בעצלתיים, מחויכים ונטולי דאגות וחשנו ביתר שאת - את תחושת החופש האינסופית והאדירה שמילאה את חזינו.

באותו צהריים שמשי וחמים, באי מול הים, ליבנו חישב להתפקע מרוב שמחה כשל ילד תמים, קופצני ומאושר. 

לא הרחק מפנאריאה שכן אי בודד קטן ולא מיושב בשם בזילוצו. 

בזילוצו היה אי קירח ומחודד, שמורכב ממצוקים של סלעי פנקייק.

הכוונה היא לסלעים שבמשך שנות שחיקה רבות על ידי הרוח והים, התעצבו בצורה של ערימות פנקייק. דבר שיצר מעין בלינצ'ס דקים דקים מאבן, שנערמו זה על גבי זה - שכבות על שכבות על שכבות.

המים מסביב לבזילוצו היו צלולים להפליא - מי קריסטל נוצצים, שהיה ניתן לראות דרכם עד לקרקעית הים ואת רגלי המצוקים ליחכו אדוות טורקיז שקטות ומלוחות.

אני ופבריציו קפצנו מהסירה ושחינו עד לסלעי הפנקייק היפים.

דקה ארוכה התחממנו כחרדונים תאבי שמש למרגלותם וישר חזרנו למים הצוננים לעוד שחייה מרוות נפש.

לאחר שששבנו לסירה והתייבשנו מעט על הסיפון, הקפנו את בזילוצו היפה בגוצ'טו שלנו והשקפנו על סלעים רחוקים שהיו בצורת שלד של כריש או דג - האחד סנפיר משונן והשני ארוך זנב. 

הרחק משם באופק - הציץ גם האי סטרומבולי, שהיה כמקטרת המעשנת תמיד. גם באור השמש ניתן היה להבחין בעשן המיתמר בקו ישר מפסגתו של סטרומבולי, היישר השמימה.

הוא משך את תשומת ליבי ככישוף. 

היה משהו מיסתורי באי, משהו שריתק אותי. 

סטורמ-בולי

סטרומובולי - אחד משבעת האיים האיאוליים - הוא עד היום אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר על פני כדור הארץ. אם היינו מתקרבים אליו ומחכים לחשיכה, כך פבריציו סיפר, היינו זוכים במופע זיקוקים של לבה אדומה המבעבעת בזרנוקים דקים מלועו השחור של ההר. 

על אף הסכנה הטמונה בדבר, הופתעתי מאוד לגלות כי סטרומבולי הוא אי מיושב. אמנם התגוררו בו רק מעט תושבים, אך אחת לכמה שנים הם זכו לחוות את זעמו הרותח ונחת זרועו של סטרומבולי הזועף ובשל טופוגרפיית האי ניצלו - ולמזלם לא באש. 

האחרונה בהתפרצויות הספונטניות האלה הייתה חודש וחצי בלבד טרם הגעתי. בתקרית ההיא, סטרומובלי האדיר התפרץ בטבעת עשן גדולה. גשם של אש ונהר לבה אדומה זרמו במורד ההר לעבר הכפר הקטן גינוסטרה וגרמו לשריפות רבות, פינוי ימי של תושבים ואף למותו של אדם אחד אומלל - תייר, שלרוע מזלו נקלע לאזור ונהרג ממפולת סלעים, עקב ההתפרצות הגעשית. 

כעת חזיתי בפלא המעשן - בהר המסטול עם התפרצויות הזעם, ממרחק בטוח ולאור העובדה שההתפרצות האחרונה הייתה כה טריה - בוא נאמר שלא 'בער' לי לנסות להתקרב. 

אחר הצהריים המאוחרים, בדרך הארוכה חזרה לליפארי, הייתי עסוקה בחיפוש עקר אחר צבי ים בין הגלים.

הייתה זו ההזדמנות האחרונה שלי לחזות בצבי ים או דולפינים כמובטח. בנוסף פבריציו אישר לי שמדובר באזור טוב לתצפיות כאלה, שכן זה האזור בו שחה לאחרונה עם צבת הים שהציל מהסרטן המפורסם שנתקע בישבנה. 

לצערי לא מצאתי דבר בין קצף הגלים הלבן, מלבד בבאותה של ילדה טיפשה התוקעת מבטה בתקווה נואשת במים. לכן כשליפארי החלה להיראות באופק החלטתי שגם כך היה לי מספיק מזל לחופשה אחת ובין כה וכה שנה לפני כן כבר הגשמתי את חלומי ושחיתי עם צבי ים באקומל שבמקסיקו - לא צריך להיות גרידיים. 

שקיעה אחת אחרונה ודי

חזרה בנמל פבריציו עגן את הגוצ'טו בזהירות. הוא סובב את החבל שקשר אותה למזח, שטף את הסיפון וסידר את הסירה בפעם האחרונה. 

לאחר מכן מיהרנו במעלה ההר באופנוע - בניסיון להספיק להגיע בזמן לשקיעה האחרונה שלי באיים האיאוליים.

כשחנינו בחצר הבית, השמש כבר נתלתה נמוך באופק. 

סילביו, אביו של פבריציו, ששב אחר הצהריים מסיציליה לליפארי ואנטוניו אחיו ישבו ושוחחו בשקט במרפסת. המשפחה התאחדה שנית. 

על מנת לציין את הערב המיוחד פבריציו הוציא בקבוק יין מבעבע משובח והרמנו כולנו לחיים - ברקע השקיעה צבעה את הרקיע בגוונים בוערים דקים של אדום וכתום. 

כשהשמש נבלעה בין הגלים ונעלמה בים לא יכולתי שלא להצטער על כך שזה נגמר.

שוב נדהמתי עד כמה חשתי בנוח בקרב שלושת הגברים האלה - שלשבוע היו לא רק מארחיי האדיבים, אלא אף משפחה. לפיכך שמחתי כי בערב האחרון הוחלט שנלך כולנו יחד לפיצירייה הטובה ביותר בליפארי.

שם נוכל לחגוג את תום החופשה המדהימה שלי ושל פבריציו על האי בדרך הכי איטלקית שהכרתי - התנפלות רעבתנית על כמה מגשים מהמאכל הלאומי האהוב. 

בפיצרייה המהודרת, שלא הזכירה במאומה פיצרייה שכונתית של דומינוס, שמש או שניים פלוס אחד - אלא הרבה יותר מסעדה יוקרתית, התיישבנו בשולחנות שניצבו בחוץ. הערב היה נעים מאוד ואנחנו היינו מורעבים ובמצב רוח טוב. 

כאשר הזמנו פיצות עם כל מיני גבינות ונקניקים פבריציו הסגיר אותי מול אחיו שפעם רציתי לחלל את קודש הקודשים ולהזמין פיצה עם אננס. כמו פבריציו בזמנו - אנטוניו הזדעזע עד עמקתי נשמתו והדגיש בפניי, בסבלנות אך בחשיבות יתרה, שתוספות כמו אננס זה קלקול אמריקאי מתועב - שפשוט הורס את יצירת המופת הקולינרית השורשית האיטלקית שלהם.

פשע שמצדיק מינימום מוות בסקילה, לדעתם המלומדת. 

נכנסה פיצה, יצא סוד

כך בזמן שהתענגנו על הפיצות הענקיות, החמות והתוספות האיכותיות פבריציו התחיל ללהג כהרגלו על עניינים שברומו של עולם, כמו פוליטיקה ופילוסופיה. 

"היה טוב לו היו מגבילים את זכות הבחירה", פלט בפה מלא בפיצה, בין ביס לביס. 

"מה זאת אומרת?" שאלתי  בבלבול.

"הרי  זו זכות יסוד בסיסית של כל אדם באשר הוא", ציינתי את המובן מאליו.

"כן..", פבריציו הנהן ובלס עוד חתיכה, "אבל לא כל בני האדם מוכשרים מספיק להחלטות כאלה חשובות", הוא סייג וקבע בנחישות יהירה. 

"למעשה היה נחמד לו היו מחסלים את מרבית האוכלוסיה או לכל הפחות לא מעניקים להם זכות בחירה בלי שעברו מבחן או קיבלו רישיון לכך. אחרי הכל, רוב העם, אם נודה באמת - מטומטם", פרש בפנינו את משנתו מרחיקת הלכת והאליטיסטית. 

התבוננתי בפבריציו בספקנות המומה.

ידעתי שלפעמים הוא היה כל כך בטוח שהוא טוב בהכל ויותר מכולם, אך לא יכולתי להחליט אם הוא מתכוון לכך ברצינות או בצחוק. 

למשמע הצעתו מרחיקת הלכת אני ואנטוניו החלפנו מבטים מלאי הבנה הדדית וצחקנו כשהשווינו את פבריציו לנבל העל תאנוס מסרטי מארוול.

בסרט ה"נוקמים" תאנוס, שאחז מסתבר בדעה דומה להפליא לפבריציו פה - תיכנן לחסל מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ, במניע הומני לכאורה וזאת על מנת שהמחצית הנותרת תוכל לפרוח ולשגשג. 

בשלב זה פבריציו עמד לצטט את דננוציו, טייס משורר ומדינאי איטלקי שהעריץ וכולנו - אנטוניו, סילביו ואני - גלגלנו מיד עיניים השמיימה למשמע השם ונאנחנו : "הו לא! הנה הוא מתחיל!", התיאום המושלם שלנו הדהים אותי ובידר אותי מאוד. 

אולם מעבר לכך, זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהכרתי את פבריציו היטב - כמעט כמו בני משפחתו ושהצלחתי להשתלב במרקם המיוחד הזה. 

הרגשתי כאילו אני מכירה אותו ואת משפחתו כבר שנים, עד כדי כך - שידעתי לזהות בחוש אף את בדיחותיהם הפנימיות. הרגע הזה היה כה פשוט וזניח, אך הוא חימם את ליבי מעבר לצפוי - הרגשתי שייכת. 

לאחר תום הארוחה סילביו ואנטוניו פרשו לישון ואני ופבריציו נשארנו לבדנו להסתובב מעט בעיר העתיקה המוארת בחשכה. 

פבריציו קנה לי ג'לאטו - גלידת שמנת עשירה בטעם רום צימוקים, כחובתו הפטריוטית האחרונה.

שכן מי שביקר באיטליה ולא ליקק גלידה הרי כאילו לא היה באיטליה כלל. 

הסמטאות הצרות, גרמי המדרגות שהובילו מרחוב לרחוב, הבתים הבנויים בסגנון אירופאי עתיק בגוון כתום בהיר - עם תריסים צבעוניים ומרפסות קטנות ומחלידות, שהקיפו חלונות רחבים גדולים - כל אלה הזכירו לי את ורונה היפה. בעודי מהלכת שם עם פבריציו וידי בידו באוויר הלילה החמים, השתעשעתי בדמיוני שעל אחת המרפסות עומדת לה יוליה ומפנטזת על רומיאו - כשם שאני ייחלתי לאחד ופבריציו הגיע. 

לפתע פבריציו עזב את ידי ומיהר לעבר חנות כלי קרמיקה בפינת הרחוב.

לאחר כדקה הוא חזר עם צלוחית וקערה ועליהן מאויירים אי וגלים.

הן היו העתק מדויק לכלים בהם אכלנו בביתו. הוא העניק לי את הקערה בביישנות, חייך ואמר: 

"זה לקורנפלקס שלך בבוקר, שגם בישראל אף פעם לא תשכחי איפה היית".