מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ח

אריזה משפחתית 

בשמונה קבענו ארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם אבא של פבריציו ואחיו. התקלחתי ראשונה, לבשתי את שמלת המקסי הכחולה המרשימה שלי עם הבד הנשפך, נעלתי עקבים והוספתי ליפסטיק אדום. רציתי להיראות יפה בשביל פבריציו ובסתר קיוויתי לעשות רושם של בחורה קלאסית בעיני המשפחה. 

בזמן שפבריציו התקלח - אחותי התקשרה. 

"נו סיס מה קורה?" שאלה בהתרגשות "איך שם?"

"מדהים, אין לי מילים לתאר" הודיתי, בקושי מצליחה להסתיר חיוך רחב שניסה לפרוץ את חומת האיפוק. סיפרתי לה על חוויותיי עד כה, על אירוח המלכים של פבריציו וגם עשיתי לה סיור וירטואלי בבית. עד שסיימתי פבריציו כבר התפרץ לשיחה מבושם, מקולח ומחויך כהרגלו.

"צ'או!" קרא בעליזות ובקול רם לאחותי שנופפה לו מהמסך.

"הלו פבריציו" קראה אחותי בחיוך מסופק "יו האב אן אמייזינג האוס!" החמיאה לו במבטא ישראלי כבד. 

"תודה רבה" הוא השיב לה גאה.

"אגב, שמעתי שאת מתחתנת בקרוב - אז רציתי לאחל המון מזל טוב!" בירך בחום. 

"תודה!" השיבה אחותי זורחת.

"אתה מוזמן! בוא לחתונה!" פלטה לפתע. 

"אשמח אם תגיע" הציעה בנדיבות ובחדווה גלויה. 

"תודה! אני אשמח לבוא!" פבריציו קרן לעומתה, בעוד אני החנקתי השתנקות מההזמנה הפתאומית והלא צפויה. נכון, אמנם התקרבנו וכבר הכרתי לו את אחותי, אבל להביא אותו בתור בן זוגי הרשמי לחתונה, להכיר לו את ההורים, את סבתא, את בני הדודים ובייסיקלי את כל העולם ואשתו לא היה אותו הדבר. גם להיאלץ להתמודד עם מטר השאלות החטטניות הצפוי של כל הנ"ל - עוד לא בדיוק היה בתכנון כרגע. 

"אני מבטיח לבדוק אם אוכל" פבריציו הוסיף בכנות, עדיין נרגש ונפעם מההזמנה. עיוור לחלוטין לחיוך הנבוך שקפא על שפתיי.  

לאחר מכן התנצל בפניה שעליו ללכת לסיים להתארגן, כי אוטוטו אנו צריכים לצאת, נישק אותי חטופות בלחי ונפרד לשלום מאחותי. 

"מה הזמנת אותו?" לחשתי לאחותי מעט נרגזת, תופסת בראשי המסוחרר מהמחשבה על הסמטוחה שהכניסה אותי אליה. 

"שטויות" היא צחקה ונופפה בידה בביטול, "בקרוב הוא יהיה משפחה".

"מה?" פלטתי צחוק היסטרי ומבולבל "למה את מתכוונת?". 

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב סיס, את חייבת להתחתן איתו!" פסקה אחותי ולא יכולתי להחליט אם היא רצינית או מתלוצצת.

"הוא טייס. הוא חמוד. יש לו בית מדהים על אי והוא חי באיטליה!! אני חולה על איטליה!" התמוגגה. 

"הייתי מתחלפת איתך ועוברת לשם בדקה! זה האסבנד מטיריאל! תחטפי לפני שאחרות יחטפו!" קבעה והזהירה, כאילו אני מטורפת עיוורת שלא קולטת שהיא זכתה בפיס ועומדת לאבד את הפרס. 

"טוב" ציחקקתי בחזרה.

"אני אחשוב על זה" הבטחתי.

"תחשבי על זה?!" היא כמעט צווחה וגילגלה עיניים כלא מאמינה למשמע אזניה.

"למה אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים? למההה?" היא נדה בראשה ונאנחה בייאוש משועשע.

"טוב, באמת תחשבי על זה ותחשבי גם - שאני אוכל לבקר אותך שם אם תהיי בודדה - סתם חומר למחשבה" היא צחקה, הוסיפה שאהנה מלא וניתקה את השיחה. 

תפילת המזון 

שולחנות עגולים ערוכים מפות לבנות מהודרות ועליהם סידורי פרחים, עמדו בתוך פטיו מוריק באוויר הפתוח - צמודים לבית אבנים עתיק, שבו מוקם המטבח. 

המסעדה הייתה מרוחקת מעט ממרכז העיר, אבל ידועה בקרב כל יושבי האי כפנינה קולינרית, השייכת למשפחה ותיקה. כל מי שחשקה נפשו באוכל סיציליאני מקומי מעולה ובדגים טריים טריים היישר מהים - ידע שזה המקום ללכת אליו. 

בתור מנה ראשונה הזמנו פלטת קרפצ'ו דגים ענקית וכעיקרית לקחנו פסטה תוצרת בית ודגים צלויים על האש. לקינוח פבריציו החליט להכיר לי שני קינוחים מקומיים מסורתיים - הקנולי והקאסטה הסיציליאנית. 

הקנולי או הקנולו הוא צינור בצק מסוכר ממולא בגבינת ריקוטה, שהזכיר לי באופן מחשיד סיגר מרוקאי עם קצפת. הקאסטה, לעומתו, היא עוגת ספוג טבולה במיץ פירות וליקר, מזוגגת בציפוי מרציפן ובפנים הפתעה - עוד גבינת ריקוטה, אם לא היה לי מספיק בקנולי. 

כבר עמדנו לחתום את הערב המשפחתי בהרעלת סוכר נוסח מקס ברנר, כאשר בדיוק באמצע סתימת העורקים הקפדנית הופיע גבר נמוך וקירח בגיל העמידה ובקריאות ברכה רמות נדחף בין פבריציו לאביו והצטרף לשולחן. שמו של הגבר היה ג'ובאני  - הוא היה חבר המשפחה משכבר הימים ותושב ליפארי מבטן ומלידה. 

ג'ובאני

אף אחד לא ידע במה בדיוק ג'ובאני עסק ביומיום - אם בכלל, אבל דבר אחד היה בטוח - אין איש בליפארי שלא הכיר את ג'ובאני.

כולם הכירו אותו והוא הכיר את כולם.

לא היה דבר על האי שנסתר מעיניו או שהתרחש ללא הסכמתו. אפשר להגיד שהוא היה מרכזיית הרכילות הראשית או מושל האי דה פקטו, למרות שאף אחד לא ידע לומר איך הגיע למעמד או מי היה ראש העיר האמיתי - אם כבר מעלים את העניין. 

לא אחת היה ג'ובאני גם מתעל את קשריו הרבים והשפעתו בעירייה למען אנשי שלומו. מה שהיה בטוח הוא שתמיד היה עדיף להיות בצד הטוב של ג'ובאני ולכן פבריציו ומשפחתו תמיד אירחו אותו בחום. כך למשל, מאוחר יותר באותו הערב סיפר לי פבריציו שזמן לא רב לאחר שקנה את הבית, הוא ביקש מעייריית ליפארי לקבל מעמד תושבות - כבעל בית על האי. 

אולם לשם כך, מסתבר שהיה עליו להוכיח שהבית בנוי והוא מתגורר בו לפחות שישה חודשים. את האישור הזה המשטרה הייתה צריכה לנפק לפי החוק. 

תנאים הגיוניים וסבירים לכל הדעות, רק שפבריציו נאלץ להתמודד עם בעיה קטנה וזניחה שאיתגרה אותו בדרך לאישור הנכסף. הבעיה הייתה שהבית לא ממש היה בנוי ופבריציו שהיה טייס לא הכי התגורר בו, בטח שלא במשך חצי שנה כנדרש. לא מופרך להניח כי אילו המשטרה הייתה באה לבדוק, כפי שהיה עליה לעשות, וודאי הייתה רואה בית חצי משופץ, חצי הרוס, ללא נפש חיה.

הפתרון שנמצא לתסבוכת "הקלה" הוא שידיד המשפחה ג'ובאני הלך לעירייה ו"באצילותו הצדיקה" "התנדב לבדוק" במקום המשטרה. כמובן שכשהוא הצהיר בפני העירייה כי הכל תקין ועומד בתנאי החוק - הם קיבלו את האישור מיד, אחרי הכל מי יעז לפקפק בג'ובאני כשהוא נותן את מילתו? 

הדיאלקט הגברי

הגברים דיברו בקול רם והתבדחו באיטלקית, כנראה משלימים פערים. מדי פעם ג'ובאני שלח מבט מסוקרן לעברי, אך שתק. הייתי יכולה להתערב על כך שגם כעת ייתכן מאוד כי אחד ממרגליו דיווח לו שבאה לשכונה בחורה חדשה וג'ובאני הלך לרחרח מי מה מו במסווה של היתקלות תמימה. אחרי הכל אין סיכוי שיקרה משהו בטריטוריה הקטנה שלו מבלי שהוא יידע, דבר כזה לא יעלה על הדעת. אולם, כנראה אחרי שראה שאין פה פוטנציאל רכילותי משמעותי על הטייס - נחה עליו דעתו והוא נפרד מאיתנו שבע רצון ומסופק עד לפעם הבאה. 

היה לי נוח בחברת משפחתו של פבריציו. באופן מוזר לא חשתי כאילו פגשתי אותם רק היום. 

פבריציו, מצידו, היה אסיר תודה כשראה שאני מתחברת במהירות ומתחבבת עליהם בקלות והם עליי. אמנם לא ביליתי עמם זמן רב, אך זה היה מסקרן לראות את הדינמיקה בין הגברים - את הדיבור הפתוח, את העקיצות ההדדיות את המבטים מלאי המשמעות.

מלבד העובדה שהשתעשעתי מזה עד מאוד, ידעתי כי ניתן ללמוד הרבה מהתבוננות על גבר בחיק משפחתו וחבריו והבנתי כי זכיתי להצצה נדירה. לא פעם, שהבטתי באביו של פבריציו תהיתי אם אני מבינה טוב יותר את עברו של פבריציו ואם אני מסוגלת במידה מסוימת לחזות את העתיד. 

עוד תהיתי לעצמי האם פבריציו ידמה לאביו כאשר יתבגר, באופיו או במראהו, כפי שילדים נהיים דומים להוריהם עם השנים. פיזית יכולתי להישבע שהיו ביניהם קווי דמיון.

אולם לא יכולתי לשים את האצבע היכן בדיוק. אולי היה זה - האופן שבו הילכו בעולם, המבט הממזרי, הפאסון האיטלקי הגאה.

סילביו היה גבר נאה ושמור, לכל הדעות. 

למרות מקצועו התובעני ומעמדו הרציני כשופט נראה כי לא היה צנון יבש, אלא אפילו אהב להתבדח וליהנות מהחיים. הייתי בטוחה שחלק מתכונותיו פבריציו ירש מאביו ועם זאת היה גם שונה ממנו מאוד. יותר דעתן, עיקש וגאוותן, אך גם הרבה יותר רומנטי ורגיש. 

אנטוניו היה השונה מכולם.

העדינות שלו ניכרה בכל - בתווי פניו, בדיבורו, בתנועותיו - ניחשתי שוודאי היה דומה מאוד לאמו, לאדריאנה - שאליה פבריציו כה התגעגע ואותה אהב. 

לאחר הארוחה הנהדרת נפרדנו לשלום מסילביו, שלמחרת בבוקר עמד לקחת מעבורת לסיציליה. ברוב אדיבותו הוא הסכים לפנות לנו את הבית לכמה ימים ולבקר את אמו, סבתו של פבריציו, אשר גרה בפלרמו.

אחרי שנפרדנו אני ופבריציו הלכנו להסתובב קצת בעיר העתיקה - ברחוב הראשי בין הברים, החנויות והסמטאות. אולם, לאחר שעה קלה ומוקדם מן הצפוי פרשנו במהרה הביתה ונפלנו למיטה הרוגים - היישר לזרועותיה של שינה עמוקה ומתוקה.

בונז'ורנו פרינסיפסה

"בונז'ורנו פרינסיפסה" שפתיו של פבריציו רפרפו על שפתיי, בזמן שהעיר אותי מתרדמתי בדרך האיטלקית -

עם כוס אספרסו למיטה. 

לקחתי את הכוס המהבילה מידיו ושיפשפתי את עיניי בישנוניות. 

הייתי בתווך של בין שינה לעוררות וטרם מיקמתי את עצמי במרחב. 

הסתכלתי סביבי במבט חלול  - הייתי בחדר יפהפה. מיטת עץ, עיצוב מינימליסטי מדויק, כמה איורים תלויים על הקיר של סירות בים ומולי חלון שכולו ים כחול ושמיים בהירים. האם אני חולמת? 

מצמצתי לעבר פבריציו שכילה את כוס האספרסו שלו, השלישית בוודאי לבוקר זה - וכשמבטי נתקל בעיניו הוא קרץ אליי בשובבות. חייכתי בלב - אני לא חולמת, אני עצמי בתוך חלום. 

יצאתי עם הפיג'מה היישר למרפסת - לרוות מנוף הים. בחיי, ליבי שרק בהתפעלות, אם רק יכולתי לקום ככה כל בוקר.

היה צורך להזכיר לי שיש לנו עוד הרבה מה לראות ומה לעשות כדי לגרור אותי מהמרפסת.  אולם בסוף, היינו בדרכנו למעגן, מצויידים בכמה בירות והרבה מים בדרך לעוד יום מקסים ושמשי באיים האיאוליים.

התחנה הראשונה הייתה וייט ביץ'. 

שוקינג אבל בניגוד לשמו, וייט ביץ' כלל לא היה לבן - למעשה הוא היה יותר אפור. הוא נקרא כך דווקא בשל הצוקים הלבנים שהקיפו אותו, שמהם חצבו פעם פומיס (אבני ספוג בהירות). כמו רוב החופים בליפארי, וייט ביץ' היה חוף נטול חול ועמוס אבנים, בדומה לחופי אילת. מה שכן המים בסמוך לרצועת החוף הזו, הכלואה בין צוקים, היו מי טורקיז צלולים כקריסטל ונהדרים לשחייה. 

באותו יום השמש קפחה חזק על ראשינו ועורי שהחל כבר לקבל גוון אדום עגבניה ולהיצלות טוב טוב מהחום, היה קרוב למצב וול דאן.

לכן, כבר בשניה שפבריציו עצר את הג'וצטו קפצתי למים כמו דג מפרפר שקיבל כוויה דרגה חמש. כך, שנינו שחינו והצטננו במים, בשעה שפבריציו שם לנו שירי פופ באיטלקית, שבאופן מפתיע אף מצאו חן בעיניי.

ההתרככות שלי כלפי המיינסטרים האיטלקי שימחה את פבריציו מאוד. שבועות ניסה לשדל אותי להמיר את התמכרותי לשירים בספרדית לנעימות בשפת אמו, אך ללא הצלחה מסחררת והנה כעת זימזמתי בהנאה את השירים שבחר. כנראה שכל שהייתי זקוקה לו זה מעט וייב איטלקי על מנת להתחבר, מה שנקרא - משנה מקום, משנה מזל.  

מאנץ' לבראנץ'

גם באיטליה, הים היה מקום הבילוי האולטימטיבי.

הייתי יכולה לבלות במים הנעימים האלו כל היום וכל הלילה, אלמלא היה חסר בו דבר אחד - אוכל.

ים תמיד בא ביחד עם רעב בלתי נשלט - אלוהים יודע למה. הרי רק לראות את כל הגופות החטובות המפזזות על החוף, אמור לגרום לנו לרצות להיכנס למשטר דיאטת מיצי חסה, מים ואוויר עד קץ הימים.

לדאבונינו, אני וצי'ירו היינו חלשי אופי מורעבים ככולם ומכיוון שלא היה בנמצא אפילו גזלן אחד בלב ים, שימכור לנו גלידות במחיר מופקע עם אחוז שומן מופרז עוד יותר - היינו צריכים למצוא מקום אחר להשמין בו. לכן, לאחר טבילה קצרה שמנו פעמינו לכיוון האי סלינה, ששמו יצא למרחוק בזכות המאכל הייחודי שלו - פנה קון קאצ'ו - שזה בעצם הגרסה האיטלקית לטוסט משודרג. 

חנינו את הג'וצטו שלנו הרחק מהחוף ולקחנו טקסי בואט מאסף עד לאי. 

סלינה הייתה אי ירוק ויפהפה שבצורתו הזכיר לי דבשת גמל. מעל רצועת החוף הצרה הייתה טיילת רחבה ושקטה, שבה כמה מסעדות פשוטות למראה ועמוסות תיירים. החוף עצמו היה סלעי כמו בליפארי, אך מוקף בסלעים גדולים ופוטוגניים, שהיוו חיץ בין הים לחוף ויצרו בריכות טבעיות. שם מוגנים בין הסלעים, משפחות שלמות טבלו במים והשתזפו בנעימים וברוגע. 

השקפנו על התיירים הנהנים מהשמש החמה תוך שהתיישבנו במסעדה הכי מבוקשת בטיילת, בשולחן הצופה לחוף והזמנו את הפאנה קון קאצ'ו המפורסם. אחד עם שלושה סוגי גבינה והשני עם חתיכות דג נא, עגבניות ומוצרלה. זו הייתה מנה ענקית וגרידת הגבינה הצבעונית נשפכה לכל עבר. שני הסוגים היו טעימים מאוד וכמעט שהתפוצצנו, אבל כמובן שבסוף גם הזמנו גרניטת קפה מרעננת. הרי כל שמנמן יודע שתמיד ישנה קיבה נפרדת לקינוחים.

עם תום הארוחה סלינה סיימה את תפקידה במסענו. 

ואמנם הובטח לי טיול קולינרי בנבכי מטבחיה של דרום איטליה ועד כה פבריציו לגמרי עמד בציפיות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב - כמה משעשע ומוזר זה לשוט לאי רק עבור מאכל. 

עם זאת, במחשבה שניה, אם גידי ואהרוני יכולים לטוס לתיז אל נבי של העולם כדי לנשנש מטעמים מקומיים מיוחדים  - מדוע בעצם אני לא? 

הזכרתי לעצמי שבאיטליה האוכל הוא בגדר אמנות והוא חשוב לא פחות מהיצירות של דה וינצ'י או מיכאלנג'לו, מסקס ואפילו מדת. הוא חלק מההיסטוריה העשירה של הארץ היפה הזו ומקור לא מבוטל לגאווה לאומית. וככה פתאום דווקא באי מרוחק, עם בטן עגלגלה ותפוחה, הבנתי את התרבות של פבריציו טיפה יותר וחשתי את עצמי - כמעט כמעט איטלקיה.