מי פנוי ברוטשילד, פרק 12 | פיתה עם שוקולד - חלק ג

חברת אמת

כששבתי הביתה סיפרתי לחברתי ליאן על הדייט שהיה לי ועל דיוויד.

הרגשתי אשמה.

חיפשתי נואשות אישור ממישהו קרוב שיגיד לי שאני לא עושה טעות איומה, אך במקום זאת קיבלתי נבוט בראש.

"למה בכלל נפגשת עם הדביל הזה?!" שאלה ליאן המומה.

הייתה שתיקה קצרה על הקו בעוד ניסיתי לדלות מתוכי את המילים שינסו להתחיל להסביר, אך בטרם הספקתי להשיב ליאן התעשתה ופסקה בהחלטיות: "במקומך לא הייתי נכנסת לזה, תום".

"זה קטע ערכי! שלא ינסה לחבל לך בסט ערכים!" הוסיפה נסערת, מנסה להרביץ בי קצת תורה והגיון ולהזכיר לי מי אני.

"אבל גם ככה אני לא מחפשת רציני" התפתלתי באי נוחות, חוזרת באזניה על הטיעונים העלובים שהוא בעצמו הציג בפניי בתשובה להסתייגויותיי.

"לא רציני לא אומר שאת אחת שהולכת עם כולם! יש לך סטנדרטים!" התרעמה.

"יהיו עוד אחרים - רווקים! - שירדפו אחריך".

כשהבינה שאני מבוישת ומבולבלת היא נאנחה באמפתיה ואמרה לי:

"תראי, אני מבינה אותך, גם לי היו בחורים תפוסים שחיבבתי מאוד ולפעמים מרוב ההיצע הפח שבחוץ והייאוש הייתי מפנטזת להיות האישה השניה, אפילו ללילה אחד, רק כדי להרגיש משהו. אבל אנחנו לא נוריד סטנדרטים כי קשה זמנית, אחרת תמיד נסתפק בפירורים האלה. משם כבר אין דרך חזרה" היא הזהירה אותי בדאגה.

"אוף" התמרמרתי "פשוט לפעמים אני מרגישה שאני מנסה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור ולא בטוח שיוצא לי מזה יותר מדי" התמסכנתי מולה.

"נכון שהוא לא כזה מדהים, אבל אני מתגעגעת לחיזור" הוספתי בניסיון לתרץ.

"זה לא שהוא לא מדהים, תום, הוא דוחה!" דייקה אותי ליאן ולא התרגשה מתלונות ה"אוי אוי אוי" שהצגתי בפניה.

"סבבה שהוא נראה טוב, אבל הוא בוגד בחברה שלו! מאוד מרחמת עליה אגב, זה בטח לא מגיע לה!" אמרה בכעס מהול בעצב והזכירה לי את הדבר האחד שקצת רציתי לשכוח.

"אם לא בא לך מחויבות יש מלא בחורים שווים במערכות יחסים פתוחות. בטוחה שיגיע לך מישהו בקרוב שלא יגרום לך לזנוח את הערכים שלך בשבילו" המשיכה לדבר אל ליבי ולהבטיח ובכך קיוותה שאחזור להיות תום המוסרית והרציונלית אותה הכירה ואהבה.

נאנחתי בשקט, היא לא אמרה את מה שרציתי לשמוע, אבל כן את מה שהייתי צריכה להיזכר בו לטובתי. ככה זה חברות טובות, לא הכל פוצי מוצי, לפעמים זו גם האמת המרה בפרצוף.

ואז הגיעה פולי

אכולת אשם ועם רגשות מעורבים, רוצה ולא רוצה, נשכתי שפתיים ולמרות שהבטחתי לדיוויד שלא אעשה זאת הלכתי לחפש אותו ברשת - בתקווה לדלות עוד קצת מידע, כדי להחליט מה עליי לעשות. בדיעבד הבנתי למה היסס לגלות לי שהוא כדורגלן, כי הפרט הקטן הזה, אפילו שלא ידעתי מה שם משפחתו ולאיזו קבוצה הוא שייך - הוא שישר חשף לי את זהותו.

ראשית גיליתי שדיוויד כלל לא אוסטרי כפי שטען בפניי. כנראה שכשקלט שהישראלים - בתור קופים ים תיכונים - עיוורים לניואנסים אירופאיים, הבין שאם ישקר לגבי מוצאו זה יהיה יעיל ביותר לטשטש את עקבותיו. בייחוד מול בחורה ששונאת כדורגל ושאינה מסוגלת להבדיל בין גרמני, לאוסטרי, לצ'כי ולשוויצרי, כמוני.

עוד חיפוש קצר ואיתרתי גם את בת זוגו.

לסתי נשמטה - זה לא יכול להיות! מלמלתי לעצמי.

הבחורה הייתה פצצה.

יפהפייה בלונדינית הורסת, שזופה, חטובה וארוכת רגליים. מיד הבנתי מי משתינו היא סטייק הגורמה ומי פרוסת הלחם הלבן האחיד המרוחה בשוקולד שופרסל.

ואם זה לא הספיק - לא עבר זמן רב עד שהבחנתי ביהלום ענק שהתנוסס בגאון על אצבעה ומתחתיו הכיתוב שהשפריץ לבבות לכל עבר :

"מצאתי את הגבר של חיי".

הרגשתי נורא עבורה, עבורי.

הקש ששבר את גב הגמל

בחנתי את התמונות שלהם מדגמנים זוגיות פוטוגנית והבטן התהפכה לי.

התחשק לי להקיא.

הדיסוננס היה בלתי נסבל.

כמה נחמד היה הגבר הזה בדייט איתי, כמה מאוהב הוא נראה בתמונות, ובמציאות כמה אדיש היה כלפי האישה שאוהבת אותו ונאמנה לו.

בלב כבד ובתחושת גועל הבנתי באותו הרגע שאני כלום - שעשוע של מסיבת רווקים, ריגוש זמני, פילגש, מתאבן לחיי נישואין שלמים של בגידות.

התאונה שהתרחשה בי - ההתנגשות החזיתית בין המוסר והאמת לבין ההתעלמות שלי ממנה והרצון שנולד בי לחוות הרפתקאה איתו - עוד הרעידה את איבריי ועירפלה את מחשבתי.

חשתי בושה על שבכל זאת נותר בי חלק שרצה לראותו שוב, שהשתוקק שימשיך לרדוף אחריי כמו מטורף.

זה היה החלק הריקני שהסכים לקושש שאריות רגש מאיזה גבר תורן, תוך ידיעה שזה רגש זמני ומזויף - וכאב גם את זה. היה זה החלק שלא מסוגל לפעמים לומר לא.

אבל פה לא נותרה לי ברירה.

ידעתי שגם אם אינו נאמן לארוסתו, בחיים הוא לא יעזוב אותה ולא היה לי ספק ששיקר לגבי פרידתם. ארוסתו הייתה הדבר האמיתי בחייו ואני הייתי רק צעצוע חמוד לגיוון.

אבל איך קירקרו רבינו מדלי וברזילי עטורי הניטים והנצנצים, בחוכמתם הרבה? -

"איי אם נוט יור טוי, יו סטיופד בוי!".

אז לא! החלטתי. פה זה מסתיים.

שלום ולא להתראות?

למחרת בבוקר כתבתי לו הודעת פרידה ולמרות שלא הגיע לו השתדלתי להיות נחמדה ולא להבהיל אותו שאני יודעת את זהותו. על כן ניסחתי הודעה שלא תסגיר את מה שגיליתי, אך תסביר בדיוק את מה שהפריע לי.

"היי דיוויד היקר, היה לי כייף אמש" פתחתי.

"אני אודה שאני גם נמשכת אליך, אבל חשבתי על זה שוב אמש והבנתי שאני לא מסוגלת לפעול בניגוד לערכים שלי.

אתה שחקן כדורגל, בטח יש לך חברה מהממת בבית. היא כנראה יותר יפה ממה שאי פעם אוכל להיות. אני מבינה שאתה משועמם ורוצה צעצוע חדש לשחק איתו, אבל אני לא אוכל להיות הצעצוע הזה..

אולי אתה עם בת הזוג שלך 10 שנים, אולי אתה מאורס לה, אולי אתה נשוי והיא מצפה לילד..

אני לא יודעת ולא אוכל לדעת. הדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שהיה אכפת לך מספיק ממנה ומהקשר שלכם, שלא נתתי לי את הפרטים שלך - וזה כל מה שאני צריכה לדעת.

אני לא אשנה את דעתי. אני שמחה שנפגשנו אבל אני לא בנויה להרפתקה כזו. מקווה שתהיה שמח בחלקך ואני משוכנעת שאתה בחור בר מזל עד מאוד". כך חתמתי את ההודעה וקיוויתי לסיים את הסאגה המסטיקית, שנמשכה גם כך הרבה מעבר למה שדמיינתי.

ההודעה שלי תפסה את דיוויד לא מוכן.

הוא היה כל כך בטוח אחרי הדייט שנשוב להיפגש שנותר ספיצ'לס.

"מה אוכל לומר" השיב בייאוש גלוי, "אני יכול להסביר ולנסות לשכנע אבל נראה שהחלטת. אני מאוד עצוב לגבי זה, אבל אצטרך לקבל את הגזירה, אם זה רצונך".

"זה לא אתה" חזרתי על הקלישאה הידועה, "אלו הרגשות שלי והסטטוס שלך בתור גבר תפוס. ניסיתי להתעלם מהעובדה הזו ונכשלתי. אם היית פנוי לא הייתי מהססת. אני מקווה שהיה לך ערב נעים איתי בכל זאת".

"חשבתי עליך כל הלילה והבוקר" התוודה בפניי.

"איך ניפגש, איפה. אפילו חשבתי להביא אותך לדירה שלי, שאף פעם לא עשיתי זאת קודם. הרגשתי מאוד טוב איתך אמש ורציתי להמשיך לראותך. אל תחשבי שאני עושה את זה כדבר שבשגרה, כי אני לא. אני יודע מה את חושבת על כל המצב, אבל את צריכה להתמקד רק בך ובי. כן, יש לי את החיים שלי ואני יודע שזה היה פשוט יותר אם הייתי רווק. אבל אנחנו מחבבים זה את זו ועדיין יכולים לבלות קצת זמן ביחד. אם אני משהו שמעולם לא עשית לפני כן, בואי נהפוך אותי לדוגמה מושלמת - למה שלא תעשי יותר בחיים".

פשוט אמרי לא

בהיתי בהודעה ולא האמנתי איך שוב הוא מצליח לרכך את התנגדותי העזה.

מה יש לך? גערתי בעצמי.

פשוט אמרי לא, חזרתי כמשננת מנטרה עתיקה. פשוט אמרי לא.

"אתה חלקלק עם מילים ומשכנע" אמרתי לנחש שכמעט ופיתה אותי לפרי האסור.

"זו הסיבה היחידה שהסכמתי שניפגש לקפה מלכתחילה" הודיתי באי רצון.

"אבל עכשיו שהשלב הבא הוא אינטימיות גיליתי שאיני יכולה, בגלל מצבך. מצטערת, הלוואי והיינו נפגשים בנסיבות אחרות".

"אבל את רווקה וזה מה שהכי חשוב!" ניסה בכל כוחו לשנות את דעתי.

"אכפת לי ממך ואני מחבב אותך. מה שאני עושה בחיי ועם החברה שלי זה העסק שלי!

אם אני רוצה לקחת את הסיכון איתך, אז למה לא? אני יודע שאת רוצה אותי, יכול להיות לנו מדהים ביחד ואת לוקחת את זה מאיתנו".

בבקשה.. " ירד על ברכיו הוירטואליות, "תחשבי על זה שוב".

"הלוואי ויכולתי אבל אני לא" דחיתי את תחנוניו.

"אני יודעת שאתה לא מבין למה זה חשוב, אבל זה חשוב לי - לאגו ולערכים שלי. זה חשוב לי יותר מהמשיכה אליך. בבקשה אל תקשה עליי יותר. ביי דיוויד".

דממה השתררה על הקו, היה בה משהו עצוב אבל גם מרגיע.

היא התפשטה במהרה מהצג והקרינה לתוכי, משקיטה את מצפוני, נותנת לי לנשום.

"עשיתי זאת" כתבתי לליאן חולקת ניצחון קטן.

"אמרתי לו לא".

הסיפור שלא נגמר

פעם תיארתי גברים כבומרנג,

כלאסי שתמיד שבה הביתה,

כמכת נמלים ששום ריסוס לא ירחיק אותם לאורך זמן.

גם השקט הזה לא החזיק מעמד זמן רב.

יומיים בלבד לאחר מכן הוא הופר בחדות.

"היי תום, אני יודע שאת ממש לא רוצה לשמוע ממני עוד, אבל אני חושב עליך המון ואני לא יכול לקבל את ההחלטה שלך. אולי במקרה חשבת על זה שוב אחרי שאמרנו שלום?

אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך שכששאלתי אותך אם תרצי לראות אותי שוב, ענית לי שאולי. האמנתי שבטוח ניפגש שוב ואז חזרת הביתה והיו לך מחשבות שניות.

אני לא רוצה לדחוק בך, אבל אני מאוד רוצה לראותך שוב" הפציר בי דיוויד.

הו בוי הנה זה מתחיל שוב, אמרתי לעצמי.

יכולתי לסנן אותו. גם הייתה לי כל זכות שבעולם. אבל היה לי קשה להתעלם מהודעה כזו.

השבתי לו בסבלנות שזו לא הייתה החלטה קלה, אך בתור המבוגר האחראי במשולש האהבה הכפוי הזה שהוא ניסה ליצור, הייתי מוכרחה לקחת אותה - כי היא הנכונה ביותר עבורי, עבורו ועבור חברתו. הוא כרגיל חזר כתקליט שבור שבת זוגו לא רלוונטית לסיפור שלנו, כאילו העולם אינו כפר גלובלי ובעצם אנחנו חיות בשני יקומים מקבילים.

"בוא דיוויד" אמרתי לו דוגרי, "אתה חושב עליי רק כי אמרתי לך לא. זה מה שמשגע אותך ומכאיב לך. אתה רגיל לרדוף אחר דברים ולכן זו לא אני שמושכת אותך, אלא ההתרגשות שבמרדף והסירוב שלי" עשיתי לו פסיכולוגיה בגרוש.

שיערתי שכיאה לכדורגלן מקצועי וזכר אלפא, שרץ במגרש שעות אחר הכדור רק בשביל הזדמנות אחת להבקיע, ככה הוא נוהג גם בחיי האהבה והסקס שלו.

"זה לא נכון" שלל את אבחנתי מכל וכל, "אני רודף רק אחרי כדורים ולא אחר בחורות" הגיב משועשע במעט.

"אני רוצה אותך כי אני מרגיש שנוצר בינינו קשר מיוחד, דרך התכתבות ועוד יותר בדייט ותום היקרה זו את ורק את שמושכת אותי. אני עדיין חושב עליך ואני פשוט לא מסוגל לתת לך ללכת, אני מרגיש שאת לא רוצה בזה גם".

מסוחררת מטורנדו הרגשות שהרעיף עליי, זיהיתי בבהלה שחומת הקרח, שבניתי בעמל כה רב, נמסה לה מבפנים ולכן הקשחתי את תגובותיי בכוח.

"כן - אני מחבבת אותך, כן - היה ערב מקסים, כן - עבר זמן רב מאז שבחור שאני רוצה רדף אחריי ככה, אבל כן - אני אקבור את רגשותיי ורצונותיי. אעדיף להיות קצת מדופרסת עכשיו מאשר לעשות משהו שאתחרט עליו. אני רוצה לחיות בשלום עם עצמי" פסקתי.

"אל תעשי את זה!" הפציר, "זה אני שעושה משהו לא בסדר, לא את.

למה את עושה לנו את זה?"

רומיאו חייב למות

"דיוויד למען השם - עדיף לך ככה!

אתה לא רוצה לאבד את כל מה שיש לך, רק בגלל פלינג קצר וחסר משמעות" צעקתי עליו דרך המסך ללא קול.

"את כן משמעותית ומה שיהיה בינינו לא יהיה קצר" זרק לאוויר הבטחות ללא כיסוי.

ואז הוסיף כאילו שם את ליבו על מגש בפניי: "אני לא יכול להפסיק לחשוב איך כשנפרדנו כמעט נישקתי אותך בטעות. זה היה כל כך מתוק.. אמרתי לעצמי שפעם הבאה אני רוצה לנשק אותך. לא ידעתי אם זה מוקדם מדי או אם את מרגישה אותו הדבר ולא רציתי להכניס אותך לפינה לא נוחה בתור ג'נטלמן. אבל רציתי לנשק אותך כל כך, אני עדיין רוצה.. " התוודה בפניי דון ז'ואן דה לה שמאטע.

"בבקשה תני לנו צ'אנס, בבקשה" התרפס.

"אני מקווה שתרגיש טוב יותר לנוכח העובדה שאני מחבבת אותך וזה רק מפני שאתה תפוס" אמרתי בקרירות.

"לאאא!" זעק המאהב הנואש, "זה רק גורם לי עוד יותר להתחרפן, להשתגע ולהיות עצוב, כי זה תירוץ עלוב!"

"דיוויד, אם אתה מעריך את מה שיש לך - בת הזוג, הקריירה, שמך הטוב - אתה תיתן לי ללכת" ייעצתי והזכרתי לו מה עומד על הכף. אולם זה היה מיותר, הבחור היה בהתקף אמוק. רומיאו שמוכן לחתוך ורידים בשביל סטוץ עם יוליה.

"אני אסכן הכל רק בשביל זמן קצר איתך!" זעק, "זה מה שאני מרגיש כרגע, שאני אסכן הכל".

גיחכתי לעצמי קלות "גם במחיר השם שלך?"

"אני כבר מסכן הכל" טען, "כי אם מישהו יגלה אני גמור".

"ואם אגלה לך את שמי זה ישנה? את תסכימי שנתראה?" שאל.

"לא" השבתי באדישות וגיחכתי, "רק הייתי סקרנית".

"אתה בחור בר מזל" הוספתי, "תהיה אסיר תודה על מה שיש לך ושנפלת על בחורה עם לב טוב כמוני".

"את טועה" התווכח איתי, "אין לי מזל. נפלתי על בחורה שאני מחבב אחרי זמן מאוד מאוד ארוך שזה לא קרה לי. הבחורה - מחבבת אותי גם, אבל לא רוצה לעשות עם זה שום דבר.. איך זה מזל?!" התמסכן מולי בכעס.

פה נשברתי.

הסוד

"דיוויד אני לא צריכה את השם שלך, כי אני כבר יודעת אותו" פלטתי בכעס.

"אתה בר מזל, כי אני לא אעשה עם זה שום דבר להזיק לך, אבל לא נוכל להתראות יותר" חשפתי את הסוד והטמנתי חצי איום.

בניגוד לציפיותיי דיוויד כלל לא התחרפן ולא נסוג.

להיפך, נראה שבמובן כלשהו אבן נגולה מעל ליבו.

הוא השיב לי מעט מופתע שאם אני כבר יודעת הכל והוא כבר מסכן את הכל, אין שום דבר שמונע בעדנו להיפגש. נראה שכבר דבר לא הזיז לו, הנחישות להשיג אותי הייתה מעל הכל.

"אתה יודע מה עשה אותי ממש עצובה?"

כתבתי לו ברגע של גילוי לב עכשיו כשכל הקלפים היו על השולחן.

"כשראיתי כמה ארוסתך מהממת. כמה שמחים ומאוהבים נראיתם במשך שנים כה רבות. כשהבחנתי ביהלום הגדול הזה על האצבע שלה וידעתי באותו הרגע שאני אהיה כלום בשבילך והיא - שאכפת לך ממנה ושאוהבת אותך, עדיין לא מוגנת מלהיפגע על ידך".

"תחשוב על זה שניה" הפצרתי בו, "אני יודעת שאם זו לא תהיה אני, זו אולי תהיה אחרת. אבל תחשוב על החברה שלך, כמה מזל יש לך וכמה אהבה היא נדירה ושבירה."

"ואהבתי את שתיהן, אלי, זאת שלי הייתה וזאת שלי"

היה רגע בו האמנתי שמניפסט האהבה שנשאתי בפניו ידרבן אותו לשוב לעשתונותיו, יעורר אותו מהפנטזיה שהוא נשבה בתוכה - אך לשווא.

"למען הכנות אני לא רוצה לאבד אותה. אבל אני גם לא רוצה לאבד אותך" אמר.

"אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" כעסתי.

"היא פאקינג טופ מודל - מה חסר לך אחי?" ניסיתי לנער אותו שוב.

"אני יודע" אמר, "אבל זה נוגע אליך ולא אליה. אני רוצה אותך" התעקש.

"הצעת לה נישואין! בבקשה תתבגר! מגיע לי גבר שאני ארגיש האישה היחידה שלו והוא יעריך אותי" הצהרתי ופתאום הרגשתי בתוכי שזה גם מה שאני באמת ראויה לו ומה שהכי נכון עבורי.

"ולא תרגישי את זה איתי?!" שאל מופתע. "זה בולשיט!" התקומם.

"אם תהי איתי אני אנצור ואעריך כל רגע וכל דקה איתך" הבטיח.

"בכלל לא אכפת לך שאני מסכן את הכל.. את לא יודעת מה תהי עבורי ואני מצטער שאת לא יכולה לדמיין את זה" אמר כנעלב. "אולי אין לנו עתיד, אבל יכול להיות לנו הווה".

"לא יהיה לנו הווה, כי אני - בניגוד אליך - התעוררתי למציאות ברגע שמצאתי את החברה שלך והבנתי שאתם עדיין מאוד ביחד.

ויודע מה גיליתי עוד? שהשחקן האוסטרי שלנו הוא בכלל מארץ אחרת ועשיתי את כל בדיחות הארנולד שוורצנגר שלי לחינם.

ולא רק שהוא יוצא עם סופר מודל - הוא גם מאורס לה. הרגשתי נורא!" הטחתי בו.

"אני מצטער ששיקרתי" התנצל.

"אבל אם החברה שלי הייתה מכוערת או שהייתי איתה רק 3 שנים ולא 6 היית אומרת לי כן?!" איתגר.

"אני לא חושב" פסק מיד.

"אולי אתה צודק" הסכמתי באי רצון, "אבל העובדה שמדובר בקשר רציני והיא יפה ממני, איכשהו גרמו לי להרגיש רע יותר. אולי זו תחושת נחיתות או שאולי זה פתאום גרם לי להשתוקק להיות האישה הזו עבור מישהו. להיות זו שהוא גאה בה, שהוא רוצה להיראות איתה בחוץ, שהוא מוכן לשים לה טבעת על האצבע. אולי אני בכלל רוצה רק את האופציה שהלא רציני יהפוך לרציני. אולי אני מפחדת להודות שלפעמים אני רוצה יותר" כתבתי אפופת מחשבות ומבולבלת.

"את אומרת שהיא יפה ממך, אבל את לא רואה שלמרות זאת אני נמשך גם אליך ובעיניי את מאוד יפה" אמר דיוויד בתקווה להאיר את עיניי ולדבר אל ליבי.

"ואני לא אומר את זה רק כדי להשיג אותך, אלא כי זו האמת."

"את אומרת שאת לא רוצה חבר, אבל אז את מתארת קשר.." הוסיף והצביע על הסתירות שבדבריי, "אבל זה בסדר את יכולה לחפש את הבחור ובינתיים להסתפק בי. הבחור הדביל שאת כבר יודעת עליו הכל במילא" הציע הגאון המתוסכל בחצי חיוך מקווה.

שירת הברווז

עצרתי לרגע, קוראת שוב ושוב את דבריו של רומיאו קשה ההבנה.

היה משהו מכמיר לב במרדף העיקש שלו עליי. הוא דמה בעיניי לילד פגוע, שבוכה ומתחנן לאמו שתיתן לו סוכריה. יתרה מזאת, זה החמיא לי.

שנאתי להודות בכך בפני עצמי, אבל זו הייתה האמת. קסם לי להיות ואפילו לרגע הגביע הקדוש, הלא מושגת, הלנה מטרויה שגברים יפלו על חרב למענה.

"אני מאוד מחבבת אותך, אלוהים יודע למה" נאנחתי בשקט, "ואני יודעת שאתה לא אוהב את ההחלטה שלי. אבל אתה תצטרך לקבל אותה" אמרתי.

מבינה שמערכת היחסים המוזרה, שרקמנו לאורך השבוע וחצי האחרון, מגיעה לתוויה האחרונים.

"אבל אני יודע שאת רוצה אותי" התעקש הילד הנצחי. "מה עוד את צריכה??"

"שתהיה רווק" השבתי בחדות, סוגרת את הנושא הרמטית.

"לא אהיה כרגע, אבל אני עדיין יכול להיות איתך" השיב בקול ענות חלושה.

"היה שלום דיוויד" כתבתי ובזאת אמרתי שלום והפעם לתמיד.

אובדן התמימות

הסיפור שלי עם דיוויד טילטל אותי.

הוא גרם לי לשאול המון שאלות על עצמי, על אמונותיי, על מוסר, על הגבולות שלי.

חשתי מיואשת שהתשובות שדליתי מתוכי לא היו חד משמעיות וזה עירער את כל מה שידעתי לגבי עצמי ולגבי העולם. העובדות מדברות בעד עצמן - הייתי מרחק פסיעה משותפות למעשה בגידה ועם זאת לא הלכתי עם זה עד הסוף. אם כך, מה זה אומר עליי?

מחד הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי, התביישתי.

שלושים שנה אני מהלכת לי בעולם חושבת לתומי שהערכים שלי עשויים מברזל והנה קצת יחס ומילות חיבה ובמחי יד הם הופכים לפלסטלינה.

הרי בעבר חשבתי שבגידות הן נחלתם הבלעדית של גברים חלשי אופי וקלפטע ניפומניות. והנה גם אני - בחורה ישרה, ערכית - שרק טיפה מתגעגעת לאינטימיות, לרגש ולקצת רומנטיקה בעולם רווי מסכים, סקס מזדמן וניכור - כבר טבלתי בקצות בהונותיי במים העמוקים, העכורים והטובעניים. פתאום הבנתי כמה קל להיכנס לרומן עם גבר נשוי שמעניק לך תשומת לב, כמה קל לבגוד, ליפול ולמעוד במדרון החלקלק הזה.

לא אחת תהיתי מה היה קורה לו העניינים היו מסתדרים אחרת.

האם הנבגדת בסיפור היא זו שעשו לה קרניים או בעצם אני שבגדתי בערכיי? אולי שתינו..

מה שבטוח בתחשיב הכללי לילה אחד של תשוקה אינו שווה את ייסורי המצפון שלי.

מילא לילה עם בראד פיט - פה ייתכן שאשקול שנית.

אבל עבור מוסיקאי עלוב וכדורגלן שקרן - בהחלט לא.

מאידך, בימינו שהמוסר נהיה נזיל וגבולות האסור והמותר היטשטשו, האם זה מפתיע שמה שבעבר נראה לי כל כך נורא, כבר נראה לי פחות נורא היום?

האם כשהנורמות מתעצבות מחדש לסדום ועמורה מודרני, בכלל יכולים להיות חוטאים בהגדרה?

האם ייתכן שהקמנו גדרות, תירבתנו את עצמנו לדעת, קבענו חוקים וכללים ואמות מידה - רק כדי לעמוד מול האמת היחידה והיא שכל מה שאנחנו - זה קופים עם תשוקות ותאוות חייתיות, שרק ניסו לשכנע את עצמם במשך אלפי שנים שאנו איננו כאלו?

בראשית

שוב מתחוור לי שבחיים לא הכל שחור ולבן.

יש גוונים נסתרים רבים, שנחשפים בפנינו רק כשאנחנו מוכנים לראות - בלי שיפוטיות ובלי לפחד ממה שנגלה אם רק נתבונן. במימד הזה אין רשעים, יש רק אנושיות.

כבני אדם, שאינם אלים עלי אדמות, ייתכן שעלינו להבין שלמערכות יחסים מונוגמיות רבות יש תאריך תפוגה. יש סקס ויש אהבה ולא תמיד הם הולכים ביחד.

מה יהיה בעתיד? האם נמשיך להתחתן? האם נהיה נאמנים עד שהמוות יפריד בינינו?

האם נבגוד ביודעין או בסתר?

האם נעניק לבן הזוג פאס חד פעמי להיות עם אחר כדי להחיות את היחסים?

אין וודאות לדבר.

אולם ברגע שאנשים יתחילו להבין שזוגיות היא דינמית, שהיא חומר ביד היוצר בהתאם לבני הזוג ולתקופה. ברגע שהם יפנימו שפרות קדושות יש רק בהודו ובמערב יש מעט מאוד ייהרג ובל יעבור - אז הגדרת הקווים האדומים תעבור מידי החברה לבני הזוג עצמם.

אין פה קריאה לאנרכיה ואף לא לפירוק מוסד הנישואין, רק בקשה לחשיבה עמוקה, כנה.

בסופו של יום אני את הבחירה שלי עשיתי ודיוויד עשה את שלו.

אני בחרתי לא לבגוד ואני שלמה ושמחה על ההחלטה. אחרות אולי היו בוחרות אחרת וזה עניינן.

בסיכומו של דבר צריך לזכור שגם אם יש חשש מהבאות, מהכאוס, מהחופש הבלתי מוגבל המוענק לבן אדם ללא הכללים והמוסדות המוכרים שהעניקו לנו סדר מרגיע - גם בימי קדם היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ועל ידי מי נכתבו החוקים - אם לא על ידי האדם?

היה זה האדם שבחר לכתוב תורה שניתן לסכמה בשלוש מילים :

"ואהבת לרעך כמוך".

לו רק שלושת המילים האלו יעמדו לנגד עינינו, לא משנה מה נבחר - הכל יהיה בסדר.

אפילו יותר מבסדר.

אולי בכך נאפשר לעצמנו סיכוי אמיתי לחוות אהבה - ולא רק פעם אחת, אלא במשך חיים שלמים.