מי פנוי ברוטשילד, פרק 14 | גאווה ודעה קדומה - חלק א

תמיד אותו חלום, חלום בשם ברי-לו

לכל אישה יש חלום.

חלום על בן זוג מושלם - על גבר צ'קליסט נטול רבב.

בעל מעלות ובעל קוביות.

לחלום הזה, שמטפחת בסתר כל רווקה, התייחסה, באחד ממופעי הסטנד אפ שלה על זוגיות, השחקנית הקטנה בממדים אך גדולה מהחיים - ציפי שביט.

"כל אחת רוצה בעל חתיך, רגיש, מכיל, מתחשב ורומנטי" הכריזה שביט האדמונית בקולה הצייצני והשמח.

"רק שיש בעיה אחת.." רכנה קדימה ולחשה לקהל כממתיקה סוד.

"לבעל הזה - כבר יש בעל!!" פלטה בקול רם וגרמה לרווקות באולם להתגלגל מצחוק יחד איתה ולבכות בייאוש באותו הזמן.

במילים אחרות טענתה של שביט הייתה - שהגבר הרצוי לא מצוי,

הגבר המצוי לא רצוי

והגבר הרצוי והמצוי - גיי.

גייז הם בגדר שדרוג לגרסת המקור האפרפרה, הפרימיטיבית, הפשטנית וחסרת המעוף - לאדם שאלוהים ברא. לצורך ההמחשה אם גברים היו אייפונים - אז גייז היו אייפון 14 סטייט אוף דה ארט - משוכלל, יפהפה ואלגנטי וסטרייטים היו דור ראשון מעפ-אפן עם הפיצ'רים הכי בייסיק שיש.

גברים הומואים הם חתיכים ומטופחים, בעלי חוש אסתטי מפותח, מלאי הומור עצמי וז'רגון יצירתי למות. רובם ניחנו בצד נשי רגיש שיכול להבין את בנות המין היפה ולתקשר איתן, כמו שאף גבר רגיל לעולם לא יוכל. לא סתם שביט תיארה אותם כגבר האידיאלי.

רק שכפי שהזכרתי קודם הבדיחה פה היא על חשבונינו, כי הגבר הזה כאמור - מעדיף גבר אחר.

הומו-פוביה

ההבנה האומללה הזו הביאה להתפתחות הומופוביה חדשה, מסוג אחר לחלוטין.

כזו הנבדלת לגמרי מאחותה הקלאסית והחשוכה, שהיא שנאה סתומה כלפי גברים הומוסקסואלים בשל הפחד מהשונה והזר.

שנאה ופחד אלו שני צדדים של אותו מטבע.

נוכחתי בכך כאשר ידיד יקר שלי צחק והקניט את חברו הטוב שהוא הומופוב, כי סירב לישון איתו בטיול בחו"ל באותה המיטה.

"כנראה פחד מה יגלה אם יישן איתי כפיות" התלוצץ הידיד שהיה סטרייט לגמרי, כמו חברו.

אבל בכל צחוק יש טיפת אמת ובכל דחייה טמון איזה גרעין קטן של פחד.

הומופביה של רווקה בת זמננו, לעומת זאת, היא סיפור שונה בתכלית.

זוהי לא שנאה.

זהו החשש המשתק של בחורה לגלות שהגבר בו התאהבה ואפילו התחתנה נותן בסתר - ולא כסף ומתנות לגר ולאלמנה, אלא יותר כמו ניקי גולדשטיין - לחברו הטוב.

בעיר גיי פרנדלי כמו תל אביב, שבה מרבית אוכלוסיית "הלירדים מסביב" (משמע החטיפים שרצים מולך בטיילת שירט-לס) - הם "חבורה של אגזוזנים", כפי שמכנה אותם בחיבה מהולה בתסכול חביבת הקהילה חברתי ורד, זו אינה רק אנקדוטה משעשעת, אלא צרה של ממש.

פעמים רבות האינטואיציה הנשית יודעת להפריד את המוץ מהתבן וזיהוי הנשנשים המתוקים עובד לא רע.

אלו סימנים קטנים כגדולים שמפעילים נורת אזהרה מהבהבת, כמו : טון מעט נשי, אובר טיפוח, הליכה זקופה מדי, טו גוד טו בי טרו וכו' וכו'.

אך היו פעמים שכל הסימנים היו שם בצהוב מרקר בולט והגיידאר (גיי-רדאר) פשוט כשל.

כך למשל במשך תקופה לחברתי הטובה ליאן לא היה מושג שמאמן הכושר המהמם שלנו הוא מהקהילה והיא אפילו זממה עליו כמאגר גנים משובח ופוטנציאלי לצאצאיה העתידיים.

אך ברגע שאני באתי להתאמן איתה ישר הבנתי - הרמזים היו פזורים בכל פינה, ממש מול הוודג' (יעני הפנים).

ראשית שמתי לב לפלייליסט של הדיווה האוסטרלית קיילי מינוג שהתנגן בסטודיו בקרים שלמים באין מפריע. שנית הייתה חיבתו היתרה לחתולים - שכל אחד מהם זכה לליטוף אוהב, אוכל ושם מיוחד (ג'וי-ג'וי, המאדאם הזקנה שייללותיה הצרודות הזכירו בעלת בורדל מכורה לסיגריות, חוזליקו, עכברושי הכעור והשבור ועוד עוד), מה שהפך אותו לקאט ליידי הססגונית של השכונה.

שלישית הייתה הבנתו המדוקדקת בהרגלי טיפוח ובוטוקס ורביעית זה שהיה לו אוסף נעליים שלא היה מבייש את קארי בראדשו. נכון שהיה מאוד גברי ולא סטריאוטיפ הגיי השכיח. הוא היה נאה ביותר, שרירי, מסוקס, מקועקע ובעל קול בס נמוך ורציני. ממש ההיפך הגמור מגרסת עופר שכטר למאמן הגיי עם המניירות הנשיות, שמקפץ בעליצות וצועק למתאמניו "ועוד, עוד, עוד". אבל התערבתי עם ליאן וצדקתי.

ואכן, לא עבר זמן רב ואני והוא התחלנו לרכל על נינג'ות, להשוות ולהתווכח מי מהמתחרים יותר שווה ולגלות שבגברים יש לנו בסך הכל טעם דומה.

גם חברתי ורד נדלקה על גבר הורס בחדר כושר, שאותו כינתה בחיבה דוחק המשקולות.

ימים היא ניסתה ללכוד את תשומת ליבו של מרים המשקל הכבד.

אך כשסוף סוף הצליחה, גילתה שכל הזמן הזה הוא לא היה "מרים" אלא בעצם - מתרומם, וכמי שאין לה זרג או טסטוסטרון - לא היה לה סיכוי איתו לעולם.

"למה כל החמודים גייז?!" התלוננה בחן פעם בפני בחור חמוד שפגשה.

למרבה הצער הוא לא ידע לענות לה. גם הוא מסתבר - היה גיי.

אז נכון שהיו פעמים שהחברות שלי טעו בזיהוי ואני צדקתי, אך הרדאר שלי לא היה מדויק תמיד.

גם אני בעוונותיי נפלתי בפח פעם או פעמיים או שלוש.

איי קיסד אה גיי אנד איי לייקד איט

הראשון שבהם היה יריב.

פגשתי אותו בפקולטה בשנתי הראשונה באוניברסיטה.

יריב היה רזה, גבוה ונאה.

הייתה לו בלורית שחורה שופעת וחיוך גדול ומואר עם שיניים מעט בולטות.

אי אפשר היה שלא לשים לב אליו, תמיד הוא היה מסמר המסיבה והבנאדם הקולני ביותר בחדר.

הקול הגבוה ומעט צווחני שלו הדהד קבוע בין מסדרונות הפקולטה ותמיד הוא היה מוקף בידידות - מספר בדיחות, מרכל על מרצים ובגדול טיפוס עליז למדי (תרתי משמע).

בפעם הראשונה שהבחנתי בו מרחוק חשבתי לעצמי שהוא בחור מושך, אך ברגע שראיתי מקרוב את גינוניו - את הליכתו הנשית והזקופה ושמעתי את טון קולו הגבוה משהו בביטני כבר סימן לי שסביר להניח שאינו חובב נשים ולכן מחקתי את שמו מרשימת האופציות הרומנטיות שעל השולחן.

הבעיה הייתה שמשום מה סמסטר שלם הוא חיזר אחריי כמטורף, החמיא לי כל הזמן וחיפש את קרבתי. זה כשלעצמו היה לי מוזר ביותר. היינו ידידים טובים וחלק מחבורה גדולה, אבל בבירור הבחנתי שמדי פעם בפעם היה מנסה לרמוז לי שהוא רוצה יותר.

ספקותיי התגברו אף יותר כאשר יום אחד חברתי טליה גילתה לי שבאחת משיחותיהם הוא אמר לה מפורשות שהוא מעוניין בי והתחנן בפניה שתדבר איתי ותבקש בשמו שאתן לו צ'אנס.

"אבל הוא גיי" פלטתי בלי שליטה וקימטתי את מצחי בבלבול.

"לא לא" טליה צחקקה והנידה את ראשה לשלילה.

"מה פתאום גיי?! רק טיפה נשי" הבטיחה לי נבוכה וביקשה שאשקול שנית.

מאחר שהייתה חברתי הטובה ולא רק שסמכתי עליה היא גם נשבעה לי שאני טועה, החלטתי להתעלם מתחושת הבטן שלי ולתת ליריב הזדמנות.

במשך שבועיים יצאנו והוא היה הכי מקסים ורומנטי ומתוק.

הוא אפילו הביא לדייט הראשון שלנו פרח גרברה כתום יפהפה וגדול, שלא נאמר נישק ממש טוב. אבל בדיוק כשהצלחתי להיפרד לשלום מחשדותיי ואפילו התחלתי להתאהב, הוא פשוט החליט להיפרד - ממני. הוא סיים את זה בשיחת טלפון קרה וקצרה ובמשך שנה לא העז להביט בי או להחליף איתי ולו מילה.

רק שנה וחצי אחרי הוא אזר אומץ לספר לי שבזמן שיצאנו הוא סוף סוף החליט לצאת, אבל כאמור לא איתי אלא מהארון. הוא היה נבוך וסמוק מאוד כשחשף בפניי את הסיבה וביקש את סליחתי על התנהגותו ועל הדרך בה בחר להיעלם. באותו יום הוא נתן גושפנקא למה שידעתי בפנים כל הזמן והזכיר לי עד כמה עלינו להיות קשובים לקולות הפנימיים שבתוכינו, שיודעים טוב יותר מכל חבר או חברה.

כיום כשאני מספרת את הסיפור הזה של "פעם יצאתי עם גיי", אני לא נבוכה או מתביישת.

אני פשוט מתלוצצת על כך ולכל מי שמתבדח שבגללי הוא עבר צד אני משיבה בחיוך של מי שיודעת מה היא שווה שלהיפך - בזכותי הוא הבין שהוא לא סטרייט, משום שבגזרת הנשים הוא "זכה לנסות את הטוב ביותר".

ארוניסט

אולם לא כולם כמו יריב.

לא לכולם יש את האומץ להיות אמיתיים עם הסביבה ועם עצמם, לצאת מהארון ולהצטרף לקהילה הלהט"בית בהנפת דגל צבעוני גדול וחוטיני דקיק.

בחורים כאלה ורד מכנה "ארוניסט" - קרי גבר שכולללם מסביבו כולל אמא שלו, השכנה מלמעלה והבת של ניסים הספר יודעים שהוא "בן גיי בארון", אבל הוא עוד בהכחשה ומסרב להודות בכך בפני עצמו או העולם. יעני גיל ריבה סטייל, שעצם העובדה שחי שנים עם אישה והביא איתה ילדים (בשם ג'וס, מייפל ומיילו - כבר רמז גדול מאוד) זו בהחלט תעלומה.

ואכן יש פעמים שזה לא כזה ברור והבנאדם נותר בגדר חידה. כזה היה מר שיאן.

למר שיאן בעצם קראו שון.

הוא היה רופא כירורגי צעיר מאל איי, חצי ארגנטינאי וחצי בן של ונוס.

הוא היה גבוה עם גב רחב וזרועות שריריות, לסת מרובעת, שיער בלונדיני שופע, חיוך קולגייט לבן ועיניים כחולות מהפנטות, שאפשר היה לטבוע בהן.

אני וליאן כינינו אותו מר שיאן, כי כשהכרנו אותו ,בחדר בהוסטל בו התארחנו, כך הגו את השם שלו העובדים הפיליפינים בקבלה - שלא הצליחו להגיד שון אלא במבטא אסייתי כבד. אני זוכרת את התדהמה ששתינו חשנו כשראינו את הדבר האלוהי הזה שוכב במיטת קומותיים לידנו וצופה להנאתו בסרטונים של ניתוחי לב. היינו צריכות לשפשף את העיניים ולצבוט את עצמנו כדי לוודא שזה אמיתי ואנחנו לא בפרק של האנטומיה של גריי.

אני התאהבתי במר שיאן מהרגע הראשון שסונוורתי מיופיו.

גם רופא וגם חתיך מה עוד בחורה ואם יהודיה יכולות לבקש?

שבוע שלם ניסיתי למשוך את תשומת ליבו ולעשות לו טיזינג בכל דרך שהכרתי.

אפילו היו כמה רגעים בודדים בו הייתי בטוחה שפלירטט איתי בחזרה.

אבל תמיד זה היה נגמר בהתחמקות אלגנטית מצידו ובשלל תירוצים, שהוא עייף ועליו לקום למחרת מוקדם בבוקר לגלוש עם הזריחה.

בלילה האחרון שלו על האי, שכבר לנו בהוסטלים נפרדים, יצאנו כולנו סוף סוף ביחד למסיבה. כל הערב ניסיתי להתקרב אליו, לרקוד לידו, לצחוק מבדיחותיו, לשחק עם שיערי ולעשות לו עיניים - אבל ללא הואיל. כלום לא קרה, נאדה, גורנישט.

בעשר בלילה מר שיאן, מיסתורי ולא מושג כהרגלו, פיהק במופגן והודיע לי שהוא הרוג ופורש לישון. הוא רכן אליי, נשק לי על הלחי נשיקת לילה טוב והבטיח שיבוא למחרת בבוקר להיפרד ממני לפני הטיסה. נותרתי שם לבדי, מתוסכלת ומבולבלת.

כל השבוע פיזרתי רמזים לעברו, אבל לא הצלחתי בוודאות להבין אם אינו עושה כלום כי נבוך, תפוס או כי פשוט אינו מעוניין. מאחר וניסיונותיי כשלו הנחתי שפשוט אינו בעניין, אך גם ליאן הודתה שלפעמים זה לא היה ברור. מחמת הספק וההבנה שזה עכשיו או לעולם לא - אזרתי אומץ והחלטתי לרשום לו באופן הכי כנה, ישיר ומניע לפעולה.

"היי לך, מניחה שאתה כבר מתארגן לשינה" הקלדתי, נושכת את שפתיי מלחץ וריכוז.

"רציתי לוודא איתך משהו, כי קרה בעבר שפספסתי הזדמנויות, מפני שלא קראתי סיטואציות היטב.. העניין הוא שאני מחבבת אותך. אם זה הדדי אשמח מאוד אם תכתוב לי בחזרה או תחזור למסיבה למצוא אותי.. אני עוד כאן.." לחצתי על send וידעתי שעשיתי הכל הכל וכעת הכדור במגרש שלו.

שלחתי את לחמי על המים בתקווה שמר שיאן ימצאנו, אבל מר שיאן לא הגיע באותו לילה וגם לא כתב חזרה. למחרת הוא בא להיפרד כפי שהבטיח, מחויך ושלו. הוא חיבק אותי חזק ואמר שלום ושנינו לא הזכרנו את ההודעה הזו אף פעם.

חודשים אחר כך, אני מודה, עוד שברתי את הראש מדוע לא קרה בינינו דבר למרות שבבירור חיבבנו זה את זו וגם פלירטטנו אחד עם השניה. ואז החלקים בפאזל החלו להתחבר.

למשל נזכרתי שפעם התוודה שהוא ישן רק על הגב ולא על הבטן כי "זה עלול לעשות קמטים" או שפעם הודה בפני ליאן "שבחורות רודפות אחריו אבל הוא רק בורח מהן". פתאום הבחנתי שהאינסטגרם שלו מלא בתמונות שלו חצי עירום - בחולצה פתוחה עם מחשוף עמוק או בלי בכלל, אבל אין תמונה אחת שלו חובק בת זוג או חברה או בזה שהתסרוקת שלו תמיד תמיד מסודרת פרפקט והוא אף פעם לא נראה מרושל. כל אלה אותתו לי את מה שהיה מול העיניים שלי כל הזמן וסירבתי לראות - ששון בסבירות גבוהה מאוד היה ארוניסט.

עד היום כל כמה חודשים אני עוד נכנסת לפרופיל שלו לבדוק אם כבר יצא בהכרזה, אך טרם.

ועם זאת משהו באינטואיציה הפנימית בטוח ומשוכנע ומקווה עבורו שיבוא יום ומר שיאן ייצא לאור.

ואמנם לכל בנאדם יש שלד בארון, אך עצוב לי לחשוב שיש אנשים שלא רק הסודות שלהם קבורים עמוק בארון, אלא ממש הם עצמם.