מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק א

איפה אפי?

לאן נעלמת?

לחשתי בפעם האלף לחלל החדר הריק.

שפתיי רטטו כנושאות תפילה אילמת, ללא קול.

השאלה שהייתה אך משב רוח קל מגרוני הדהדה הלוך ושוב בין הקירות החשופים, יתומה ממענה.

מסביבה השתרר שקט כזה כבד, שלרגע לא הייתי בטוחה שאני עצמי בכלל שם.

ככה נשמע ייאוש, הרהרתי בעצב.

דקות ארוכות בהיתי טרודה במסך הנייד, נושכת את שפתיי בלי משים - כמעט עד זוב דם.

אישוניי חרכו את המסך הסרבן, כמו דרשו ממנו בטלפתיה שיופיעו עליו אותיות, משל הייתי לכל הפחות - אורי גלר עצמו המורה למזלג שבכף ידו להתכופף בכוח מבטיו בלבד.

כבר שלושה ימים שהוא לא ענה לי.

מאוד לא אופייני לבחור שבמשך שלושה חודשים תמימים הגיב בעקביות מרשימה לכל פיפס וכל שטות שנפלטה מפי או תחת אצבעותיי.

וכעת שקט, דממה.

דמיוני נסחף היישר לתרחישי אימה.

אולי הוא נהרג, חשבתי בבהלה.

משאית! משאית דרסה אותו! קפאתי באימה.

לא העליתי בדעתי שום סיטואציה שבה הוא יסנן אותי מרצונו.

לסנן?! מרטין?! פפפ, אין מצב!!

נשפתי בבוז לנוכח המחשבה הזו שנראתה לי מגוחכת ותלושה מהמציאות.

משהו בטח קרה לו!

אבל מה?? מה לעזאזל קרה??

עכשיו זה לא זמן טוב למות, גערתי בתמונתו בכעס, לא לגמרי קונה בעצמי את סיפורי הזוועה שמוחי בדה.

עוד שבועיים וחצי הפסטיבל בולנסיה.

כבר חודשיים שאנחנו מתכננים את הנסיעה הזו, את הפגישה שלנו.

כבר קניתי כרטיס טיסה.

והנה עוד יום עבר ואין סימן ממנו, בשום מדיה, כאילו בלעה אותו האדמה בשלמותו ולא הותירה זכר.

"לאן הלכת מרטין?" קדחה בראשי השאלה כנקר על סטרואידים, עיקשת, מסרבת להרפות.

מרטינ(י) אחד מנוער לא מעורבב

נחזור קצת אחורה.

שלושה חודשים לפני כן, בשלהי עונת ציד התיירים, פגשתי בכיכר רבין תייר ספרדי שהכרתי בטינדר.

לתייר קראו מרטין.

מרטין, שרק זה מכבר נחת בנתב"ג, עוד בקושי הספיק לחקור את האזור.

אף טרם התמקם במיטת הקומותיים החורקת שלו, בהוסטל העלוב על רחוב בן יהודה.

אולם לפתוח טינדר -

זאת הספיק גם הספיק.

אחרי הכל אין כמו מעט טמפרמנט ישראלי לחמם את החורף התל אביבי הגשום ולהפיג את השעמום הקודר. בדיוק ככה הצטלבו דרכינו, כמו שקרה עם רבים וטובים לפניו - דרך מאץ' אקראי בין מיליון דגי הרקק העלומים שבים הפנויים- פנויות.

לאחר סמול טוק קצר ואימות זהות דרך האינסטגרם - הליכי טינדר סטנדרטיים שמטרתם לוודא שבן השיחה שלך אינו רוצח פסיכופת, היינו אמורים להתראות עוד באותו הערב. אולם בסוף, הדייט נדחה למחרת, מכיוון שלי היו תכניות עם חברה והוא היה מותש לאחר שהסתובב בכל רחבי העיר, אבוד במשך שעות.

הוא הרחיק ממרכז העיר עד כדי כך - שמצא את עצמו משוטט ככלב נטוש בפאתי גני יהושע, ליד הלונה פארק הסגור והשומם, סמוך לכניסת שבת. מסביבו רק להקה של דררות קולניות וחבורת תנים סקרנים ורעבים, הרחק מהבוהמה התל אביבית הסואנת.

"נו סביה קה לוס אומברס סה פיירדאן" (בתרגום: לא ידעתי שגברים יכולים ללכת לאיבוד) הקנטתי אותו בספרדית הקלוקלת שלי. ווקבלרי המורדים והקטנטנות הנכבד מימי נעוריי, שבמשך שנים שכב מתנוון וצובר שכבות אבק בשיפולי זכרוני - כאבן שאין לה הופכין, רק חיכה להזדמנות פז שכזו.

במאמץ מה דליתי מילה פה, מילה שם, מחברת אותן למשפטים מאותגרים תחבירית, נעזרת בסיועו האדיב של גוגל טרנסלייט.

"אל תשפוט אותי" חצי ביקשתי חצי הזהרתי בעודי מסמיקה, אובר מודעת לטעויות הכתיב ולגראמר הדפוק שלי. "פשוט מעולם לא למדתי באופן רשמי ספרדית" הסברתי, מעט נבוכה.

"האמת היא שאנחנו כן הולכים לאיבוד לפעמים" מרטין השיב לי בספרדית, משועשע למדי.

"טוב, לפחות בחורים ספרדים.." סייג את דבריו וצחק במבוכה.

"אני למשל משתמש בגוגל מפס בכל מקום - אפילו בבית כדי להגיע לשירותים" התבדח בהומור עצמי.

"הו וביוטיפול ליידי" הוסיף באגביות שרמנטית, "בחיים לא התכוונתי לשפוט אותך על הספרדית שלך. להיפך, אני מתרשם, מאוד מתרשם", כתב לי בהערכה וסיים בכך שכבר מצפה לראות אותי למחרת.

קול קורא לנדוד

בשעה 11 בבוקר, ליד המזרקה שבלב הכיכר, איתרתי אותו -

בחור בהיר, טיפה רזה, גבוה ממני בקצת.

בזמן שהוא המתין לבואי, מבטו משוטט אבוד על פני הכיכר ושפתיו יונקות במתינות מהסיגריה שבין אצבעותיו, קרבתי אליו בשקט ואמדתי את תווי פניו וגופו האתלטי והגמיש.

התמונות בפרופיל שלו לא שיקרו או ייפו את המציאות - לפניי עמד בחור אירופאי יפה תואר.

היו לו פנים מסותתות, לסת רחבה וגברית מעוטרת בזיפים סקסיים, בלורית ברונטית שופעת, שפתיים בשרניות ועיניים כחולות יפות ומהורהרות.

בעיניי הוא נראה יותר גרמני ארי מאשר ספרדי ים תיכוני, אבל המבטא שלו עם הס' המודגשת, המלחששת כנחש - לא הותיר מקום לטעויות. מרטין אכן היה קטלוני מ-ולנ-ססס-יה.

"אני רואה שאת הכיכר דווקא הצלחת למצוא" חייכתי אל מרטין, כבר מקניטה אותו בפלרטטנות וקמצוץ חוצפה ים תיכונית, כהרגלי בקודש.

למשמע הקול הפונה אליו מרטין הרים את מבטו האובד מהסיגריה וכעת בחן אותי בעניין.

"היה לי מזל" הוא גיחך לבסוף וחייך אליי בחביבות.

"תובילי?" שאל, מחווה בידו ממנו והלאה.

"בשמחה" צחקתי.

אוטומטית פנינו מכיכר רבין לכיוון הים.

חשבתי שיהיה נחמד לשבת בבית קפה על החוף ולנסות להכיר קצת.

התיישבנו בבית קפה אופנתי על הטיילת הדרומית, מרחק פסע משפת הים והזמנו ארוחת בוקר פשוטה של טוסט וקפה.

כמו בכל מפגש עם תייר התעוררה בי סקרנות טבעית - רציתי לשמוע עליו, על חייו, על ארצו, על התרבות ממנה בא. אבל מרטין, כך הסתבר לי, לא היה סתם תייר רגיל - הוא היה נווד.

הוא הגיע לישראל בטעות או לפחות כך סיפר. הוא בכלל תיכנן לטוס לירדן, אבל אז משהו בתכניות השתבש והוא מצא את עצמו הולך לאיבוד בעיר החטאים של ארץ הקודש.

הוא היה צעיר ממני בשנה ולא היה לו מקצוע, רק תואר כללי שעשה בתחילת שנות העשרים לחייו ולא תרם לדבר. לפיכך דבר לא קשר אותו לאדמה מסוימת והוא ניתר בין עיר לעיר ובין עבודה לעבודה.

בשאט נפש ובפנים מכורכמות הוא תיאר בפניי את ספרד שלו, שלדבריו הפכה למדינה מושחתת ומסואבת, במצב כלכלי קשה עם אחוז אבטלה גבוה בקרב הדור הצעיר, בני גילו.

הוריו שהצטיירו מסיפוריו כאנשים קשיי יום, בני מעמד הביניים, נאלצו לדבריו להפוך לעבדים מודרניים. הם השתעבדו לפרנסתם בתחום התיירות, רק כדי להצליח לסיים את החודש.

הקשבתי למרטין בשקט ולפרקים קימטתי את מצחי בבלבול, לא כך ציפיתי שסיפוריו יישמעו.

כל שידעתי על הספרדים הוא שהם חיים במדינה אירופאית מערבית יחסית מתקדמת, על מנהג הסיאסטה שלהם באמצע היום ותדמיתם כעצלנים חובבי שנ"צ, שאינם אוהבים לעבוד.

למשמע ספקנותי הוא נד בראשו בתסכול ונאנח בעצב: "הסיאסטה היא רק מפני שהאנשים בספרד עובדים כל כך קשה מהבוקר המוקדם ועד השעות המאוחרות של הלילה. זו בעצם הפסקה מתבקשת בשגרת יום אומללה ונוראית".

"צר לי לשמוע" אמרתי ברוך, בניסיון להציע אמפתיה ואהדה. לא ידעתי מה עוד לומר.

לנוכח מבוכתי מרטין משך בכתפיו בחצי חיוך, כאומר בלי מילים שזה בסדר. גם ככה אין הרבה מה לעשות לגבי זה, איט איז וואט איט איז.

לאחר רגע של שתיקה כיחכח בגרונו ואמר "ברגע הראשון שהתאפשר לי טסתי ללונדון".

הוא נטל את ספל הקפה החם בין שתי כפות ידיו ושמתי לב שמבטו התערפל ומחשבתו נדדה.

"הייתי כלומניק ספרדי עם אנגלית מבישה" הוא אמר בשקט והיישיר אליי את עיניו הכחולות הגדולות, במין מבט לא מתנצל שהיפנט אותי.

"הייתי מוכן לעבוד בכל עבודה שתוצע לי והעיקר להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף הביתה". לדבריו היה יס-מן (ו-יס גם הייתה המילה היחידה פחות או יותר שידע בזמנו) - הוא עבד כנהג, כמטפל בילדים ובעוד עבודות זמניות קטנות שהשיג.

היה לו חלום אחד בלבד - להרוויח מספיק כסף ולטייל בעולם.

הוריו לא הבינו את החלום הזה, שנראה להם ילדותי ומנותק.

שתי בנותיהן הסתדרו להן עם בעלים בספרד ורק הבן המשוגע שלהם ברח מהקן והפך לגמרי קוקו, אם תשאלו אותם. הם היו אנשי הדור הישן, כל חייהם חיפשו יציבות ומשפחתיות והוא - הוא רק חיפש הרפתקאה.

זה יצר הרבה מתחים במשפחה ולפעמים מרטין חש בודד מאוד, כאילו זה רק הוא נגד כל העולם.

אמנם הייתה לו חברה ספרדיה שהוא הביא איתו לתקופה לגור איתו בלונדון, אבל זה לא הסתדר. היא הייתה פחות סתגלנית ממנו ולא הצליחה למצוא עבודה. היא קמלה לאט וכך גם אהבתם. הויתור שעשתה עבורו על ביתה, עקירתה מחיק חבריה ומשפחתה הרעיל את נפשה ואת מערכת היחסים. המחויבות שחש כלפיה הייתה עול כבד על כתפיו, חוב שלעולם לא יוכל להחזיר וכך העסק התפרק והוא שוב נותר לבדו. אאוטסיידר שבור לב, זאב בודד בעולם מנוכר.

כשסיפרתי לו שגם אני טיילתי בעולם בכמעט 30 מדינות, עיניו נדלקו בפרץ חיות מחודש. סוף סוף משהו במשותף, אולי אמר לעצמו בלב.

שנינו חלקנו תאווה משותפת, אהבה בלתי נשלטת לעולם, רעב בלתי נדלה לפלאיו.

לאחר השיחה הכנה על המורכבות בחייו פתאום פניו הוארו ולראשונה חשבתי שהבחנתי בחיוך אמיתי וכן שנשלח אליי. משהו בתוכי אמר לי שחיפש זמן רב מי שיבין אותו. הוא היה נשמה חופשיה וחריגה בנוף, ששהתה שנים רבות מדי בחברתם של אנשים צרי אופקים וחסרי שאיפות וכעת תרה אחר מי שיעזור לה לפרוש כנפיים ולעוף.

זוכר את נובמבר?

הייתה זו שבת חורפית שטופת שמש באמצע נובמבר הקריר.

טיילנו באיטיות לכל אורך החוף, מעלמה ביץ' בואכה יפו ועד המרינה בגורדון. בחוף הצמוד למלון הילטון נטלתי את ידו וגררתי אותו בהתלהבות לשפת המים. בין הגלים כמעט לא הייתה נפש חיה.

"שניכנס?" פניתי אליו בעיניים בורקות, איבריי מעקצצים בציפייה.

מרטין נרתע מעט, הוא סקר את החוף הריק מאדם ואז השיב את מבטו אליי בתמיהה, כמו לא משוכנע ששמע היטב.

אולם בעוד מרטין בוהה בי בבלבול - אני סירבתי להתמהמה.

פשטתי את בגדיי במהירות וקפצתי פנימה בהחלטיות. הסתערתי לתוך המים עד צוואר ושחיתי בסיבובים, כדי להתחמם ולהסתגל לטמפרטורה הנמוכה.

להגנתי ייאמר שמאז ומתמיד הייתה לי שריטה בנוגע לים, אם הייתי בקרבתו כמעט תמיד הייתי מוכרחה להיכנס. משהו בתוכי לא איפשר לי לוותר על טבילה ביום יפה - אחרת חשתי פספוס נורא שנאחז בנפשי וצרב בה כזרועות מדוזה.

המים אכן היו קפואים, אולם אני שכבר העזתי להתמודד עם מי האוקיינוס האטלנטי שבקייפטאון הרגשתי מאז שהכל קטן עליי. במשך החודש ששהיתי בדרום אפריקה התעקשתי להיכנס למי הקרח יום יום, אפילו אם כל שהייתי מסוגלת לו זה טבילת וי של 20 שניות, רגע לפני שגופי אותת על היפותרמיה ונאלץ להפשיר ברעידות ונמלולים.

היו פעמים שהרהרתי האם אפילו לפינגווינים המשתזפים בסיימונס טאון, יצורים ארקטיים לכל הדעות, יש מחשבות שניות לפני שהם נכנסים למים האלה. הכל יחסי בחיים, הזכרתי לעצמי בחיוך.

הקפוא של תל אביב הוא בדיחה ביחס למה שהלך שם.

"בוא למים" קראתי בקול ונופפתי בשמחה לעבר מרטין הנטוע על החוף, מאובן כאשת לוט.

מרטין היסס.

בחוסר רצון מופגן ובארשת זהירה הוא טבל את קצות בהונותיו במים, כאילו הם כלב תלת ראשי העשוי לנשוך אותו בחזרה.

"זה קר" צווח הספרדי בקול חד וניתר אחורה, שניה לאחר שמוחו עיבד את התחושות מקצות כפות רגליו וכל גופו הצטמרר.

"יו קרייזי ליידי! אסטאס לוקה! מטורפת!" הטיח לעברי בשתי שפות.

"אין מצב, אני לא נכנס!" הפטיר בהחלטיות ובקול רם, תוך שנד בראשו לעברי בעיניים פעורות כמתקשה להאמין. אין ספק שהיה המום מהנערה האמיצה שאיתו, שנכנסה למים בלי שבריר התלבטות ומחוצפתה הרבה לשדלו לחטוף דלקת ריאות יחד איתה.

"אל תהיה נמושה" צעקתי לו בחזרה מתוך המים, בצחוק פעמוני מתגלגל.

מרטין העביר מבט חרד וקרוע ביני לבין הים. כשלעצמו לא היה לו שום חשק וואט סו אבר להירטב ולהתקרר, אך בתור גבר ספרדי גאה חש שהאגו והכבוד שלו נרמסו בידי אישה שגילתה תעוזה רבה יותר ממנו.

ולא סתם זרה רנדומלית, אלא מישהי שאולי רצה גם להרשים.

לבסוף הלחץ החברתי הכריע את הכף ומרטין נכנס לים. הוא התקדם לעברי בנשימה עצורה, מסנן מבין שיניים חשוקות מקור קללות עסיסיות בספרדית.

עם כל סנטימטר שהעמיק והכפור איים להקפיא את אזוריו הרגישים, הסבל על פניו האדומות ניכר יותר ויותר. הוא מתח את גופו מעלה ודידה על קצות הבהונות, נזהר שהמים לא יגעו במבושיו ונעצר במרחק בטוח.

בחנתי אותו בשעשוע ומחשבה מרושעת חלפה בראשי.

אולם, רגע לפני שקלט את הזיק הזומם שברק בעיניי, מרטין חטף ממני נתז מים קפוא לפנים ולמראה הזעזוע על פניו צחקתי בפראות כמו ילדה שובבה.

הנתז תפס את מרטין לא מוכן.

הוא נזהר מגלים סוררים, אך לא תיאר לעצמו שהאויב הוא מבית.

לכן כשסוף סוף הבין מה התרחש פיו נפער בהלם והוא השפריץ עליי בחזרה בתאוות נקם היתולית. סוף סוף משתחרר קצת מקופצנותו.

שנינו צווחנו מקור והתגלגלנו מצחוק וכשמיצינו הסדרנו את הנשימה, נרגענו ופשוט נהנו זה מחברתו של זו בשקט ומהנוף הכחול המרהיב של המפרץ.

כשהתחלתי להרגיש שנית את הקור מזדחל במעלה גווי שחיתי עוד קצת לכיוון שובר הגלים, בעוד הוא נותר בעקשנותו במקומו עם המים בגובה בטוח, מתחת לקו מתניו.

אחרי שסיימתי להתרענן יצאנו שנינו יחד להתייבש על החוף.

"אני לא מאמין ששיכנעת אותי לעשות את זה!" התנשף וניער את שערו השופע מטיפות הים המלוחות, מחליק יד קרה על פניו הסמוקות והרטובות.

"נו ואתה לא מרגיש יותר טוב? אתה לא מרגיש חי?" שאלתי בחיוך רחב מפה לאוזן.

הוא חייך אליי ושתק, אך אני לא הייתי זקוקה לתשובה. הייתי משוכנעת בכך.

"עכשיו אתה תמיד תזכור את הפעם ההיא שנכנסת לים בישראל באמצע נובמבר ואת הבחורה המשוגעת שגרמה לך לעשות זאת" הכרזתי מלאת שביעות רצון ושנינו צחקנו, חופשיים וחסרי דאגות.

נער החידות מולנסיה

שעות הלכנו ודיברנו אחד עם השניה, מהבוקר עד שקיעת השמש.

אך למרות שהשיחה קלחה המרחק שבינינו נותר כשהיה.

מרטין לא ניסה ליזום מגע, לא יצא מגדרו להצחיק אותי ואף לא חיפש לייצר סיטואציה אינטימית בשום שלב.

לא היה סימן ולו הכי קטן שיש לו עניין מיוחד בי ושהוא רואה בי משהו מעבר למדריכת טיולים סימפטית, שעושה לו סיור חביב בעיר זרה.

לכן כל העת שמרנו על מרחק ידידותי בטוח ובכל זאת לא הייתי בטוחה עד הסוף שאין משיכה כלל.

היה במרטין משהו שלא הכרתי קודם - משהו מאוד מלנכולי, שקט, מחושב.

סקרנותי משכה אותי אליו כמו חרק למלכודת זבובים. העננה האפורה המיסתורית שבתוכה הילך, חצי החיוך השובב שהתעקל בציניות בקצה פיו ומבטו העגמומי מלא הגעגועים, שיוו למרטין מעטה חידתי לא מוסבר. מצאתי את עצמי מבולבלת, מרותקת ובעיקר תוהה על קנקנו של הספרדי המוזר הזה.

לקראת פרידה, בדרך חזרה להוסטל שלו, גופי נרעד מהרוח הקרירה שנשבה פתאום. שיפשפתי את זרועותיי הסומרות בכפות ידיי כדי להתחמם.

"נהיה קריר" לחשתי בחיוך נבוך.

הוא הביט בי לרגע ואז קרב אליי וכרך את זרועותיו סביבי. זה הרגע שבו הבנתי שיש פה יותר מידידות. הזרמים החשמליים האלה, שחולפים דרך תאי העור בעת מגע עם גוף אחר, אותתו לי שאני לא הוזה - יש פה דבר מה מעבר.

"שם ההוסטל שלי", סימן בראשו מרטין לעבר בניין מתפרק ומצהיב, כשעלינו מן הטיילת חזרה למרכז העיר.

עמדנו להתפצל לדרכים שונות - הוא להוסטל ואני לביתי, אבל רגע לפני משכנו את הפרידה. נבוכים השפלנו את ראשינו וחיפשנו מה להגיד.

מה אומר? נשכתי את שפתיי מתלבטת.

היה כייף? נתראה בקרוב? בהצלחה? פתחתי את פי וסגרתי אותו בלי לומר דבר. כשזקפתי את ראשי חזרה להביט בפניו - מבטנו התנגש חזיתית והאנרגיה שהתפרצה לפתע מ"התאונה" הזו מיגנטה אותנו אחד לשניה כך שלא יכולנו להתנגד.

אחזנו זה בזו בחוזקה והתנשקנו בלהט. אצבעותיו הארוכות נשזרו בשיערי וזרועותיי נכרכו סביב מתניו, מצמידות את גופי אליו. המתח בינינו שנצבר כל היום, שקודם כלל לא הייתי מודעת לעצם קיומו, התפרק כעת תחת מגע שפתותינו. חשתי נועזת יותר מאי פעם ולכן את הלילה הזה סיימתי אצלו, בדירה מעופשת על רחוב אלנבי ששכר בשניה שאמרתי כן.

לא הרבה זכור לי מהלילה ההוא, מלבד המוזרות העמומה שביצירת אינטימיות פיזית חפוזה עם זר והתשוקה שלובתה דווקא על ידי הילת המסתורין והריגוש שבלא נודע.

הבזקים של גופו הרזה הלבן נצמד אליי, כפות ידיו החמות מטפסות מירכיי מעלה ומפשיטות אותי, הבל נשימתו האפוף עשן סיגריות על פי, תאוותו הרבה ומאמציו לספק אותי ומבוכתו שלא צלח. ולבסוף זרועותיו הכרוכות ברכות סביב גופי ועיניים תכולות מצועפות שחיפשו אחר מבטי, בטרם נרדמנו מחובקים עד אור הבוקר.

בכנות לא ידעתי אם אראה אותו שוב, אבל זו הייתה המשמעות הטהורה של לחיות את הרגע.

-המשך בפרק ב-