מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ב
- tomlev3107
- 17 בנוב׳ 2023
- זמן קריאה 11 דקות
טנגו של שני לבבות בודדים
הקשר שלי ושל מרטין יכול היה להסתיים באותו יום נובמבר חמים שבו נפגשנו לראשונה, אך מסיבה שלא הייתה ברורה בדיוק לשנינו המשכנו להתכתב זה עם זו.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון וגם לא תשוקה סוערת שהשאירו את חתיכות הפאזל של הקשר הבוסרי שלנו ביחד - זו הייתה ההזדקקות.
הרצון הנואש למישהו שיקשיב לך בסוף היום, שיהיה לו אכפת, שיפיג את בדידותך.
התכתבנו יום יום במשך שלושה חודשים. זה היה קשר שנרקם באיטיות דרך הודעות וואטסאפ -
דרך מילים כתובות, תמונות והודעות קוליות.
"אני כל כך שמח שפגשתי אותך מא ליידי", כתב לי למחרת היום שהתראינו לראשונה, כשכבר היה בדרכו מתל אביב עיר הפשע והרשע לעיר הקודש ירושלים.
"את לא הולכת לעשות לי את החיים קלים - זה לא יהיה פשוט לשכוח אותך" הוסיף בדון ז'ואניותו.
סומק עלה בלחיי כשקראתי את הודעתו.
"אני מאוד מקווה שלא תשכח אותי", השבתי לו בנימה משועשעת ומקניטה, קצת טיזרית כהרגלי.
"את מהממת.. איך אפשר?" רשם לי בחזרה, "היה לי ממש טוב איתך, זה הרגיש כאילו הכרנו זה את זו שנים". המשיך להשתפך בפניי מר רומנטיקה והבטיח שאם ישוב לאזור יבקש לראותי.
אני מודה, היה לי נעים לשוחח איתו.
מרטין תמיד היה נחמד ומנומס, מתחשב, אדיב ורומנטי.
אבל ברקע היה עוד משהו שעודד אותי להמשיך לשוחח איתו..
באותה תקופה התאהבתי נואשות בבחור אחר - ישראלי חתיך וכובש שהכרתי במועדון, ממש יום לפני שנפגשתי עם מרטין.
התאהבתי בו בסערה, אבל הכל היה מאוד התחלתי ואובר סוחף ולא ברור. הייתי מבוהלת.
עדיין לא ידעתי אם אני מוכנה להתחיל קשר רציני אחרי טראומת האקס המיתולוגי ואם כן האם הוא הגבר הנכון עבורי והאם הוא בכלל מרגיש כלפיי כפי שהתחלתי להרגיש כלפיו.
הייתי זקוקה למשהו יציב שיהיה שם עבורי, לאיזו פלאן בי למקרה שמשהו ישתבש.
משהו בגדר לא מריח ולא מסריח, לא מזיק ולא מועיל, אבל טוב שהוא שם ברקע לכל מקרה.
מרטין היה היזיז בפוטנציה, זה שאולי עוד יבוא לבקר, ההוא שלעולם לא אתאהב בו מפני שאין טעם כי הוא חו"לניק ולא שייך לכאן, הגבר שיהיה שם עבורי לפרגן ולעודד ולהגיד לי כמה שאני מדהימה ביום מזופת ושחור.
בנוסף הייתי סקרנית לגבי המדינות שבהן מרטין עמד לטייל.
ידעתי שפניו מועדות לשכנותינו הערביות, שבהן לא יכולתי לבקר והשתוקקתי להרגיש שוב תיירת דרך עיניו. כחודשיים לפני פגישתינו שבתי ממקסיקו, מאחד הטיולים הכי מדהימים שהיו לי בחיי וכבר התגעגעתי לתחושה הממכרת, להרפתקאה שמטעינה אותך באנרגיות ומזרימה בעורקייך דם חדש. על כן ביקשתי ממנו שכל יום ישלח לי תמונה שאהב ויספר לי קצת על התרבות וחוויותיו. קראנו לה "פיק אוף דה דיי"- תמונת היום.
ואכן מרטין לא שכח.
מדי יום ביומו הקפיד לשלוח לי הודעה ותמונה. "עד שיימאס לך מהתמונות או ממני, מה שיבוא קודם" כך נהג להתבדח.
כשלושה שבועות לאחר הפגישה הראשונה שלנו, כשהקשר עם הבחור השני התפוצץ לי בפנים, כשהוא החליט בפתאומיות לחזור לאקסית שלו - ההימור שלי התברר כמוצלח.
נותרתי עם לב שבור אבל עם מחזר אחד אפלטוני.
וכך בעודי מלקקת את פצעיי - התנחמתי בשיחותיי עם מרטין, באוזן הקשבת שמצאתי אצלו ובעיקר ביחס שהעניק לי גם ממרחק כמה עשרות קילומטרים.
המסקנה הבלתי נמנעת הייתה כי הפתגם המפורסם עליו גדלתי לפיו -
"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ" - אולי תקף לגבי ציפורים אבל לגבי גברים - לחלוטין לא.
הרי אין ספק שעדיף שני מחזרים על אש קטנה מדוש גדול אחד ביד.
שכן הדוש דומה יותר לציפור נודדת מתרנגול שמנמן בלול.
אין בטוחה כי לא יחליט לילה אחד להתעופף לו למחוזות חדשים, לאחר שכבש את לב הבחורה ואיבד עניין או משום שלפתע חטף פולקע קרות וברח.
מאהב לטיני
אולם, הייתה עוד סיבה ששמרתי על מרטין קרוב אליי.
הגבר הספרדי, היפה, האקזוטי הזה, תמיד היה חם, מפרגן, לוחש לי דברי אהבה ושופע מחמאות. הוא פשוט ניחן באיכות החמקמקה הזו של מאהב לטיני - שכל אישה רק מפנטזת שיהיה לגבר החלומות שלה. זאת, בעוד היא מסתפקת באדיוט שלה - שאמנם היא אוהבת מאוד, אך יודעת שאף פעם לא יחשוב להביא לה פרחים בלי סיבה ביום חול או לזרוק לה מחמאה, סתם כך בצהרי היום - כי בגדול הוא בבון עם מינימום אינטליגנציה רגשית.
גם אני לא הייתי זרה לסטטיסטיקה הזו.
בשנותיי כרווקה כבר למדתי שחליבת מחמאה מגבר ישראלי שקולה לחציבת מים מסלע ורומנטיקה זו בכלל מילה גסה שאינה בלקסיקון. זוהי פריבילגיה שגברים שומרים רק לתאומות בר רפאלי, נשותיהם לעתיד וכטקטיקה חלקלקה לתחמון דייט לוהט למיטה.
לא כך אירופאים.
אצלם זה בייסיק מאנרס והדרך המכובדת והראויה להתייחס למין היפה.
עד כמה זה אותנטי ונאמן למציאות?
עד כמה הם באמת מאמינים במה שיוצא להם מהפה בטבעיות?
- זו כבר שאלה אחרת.
אך גם אם מדובר באחיזת עיניים ותו לא - הם עדיין אשפי הפנטזיה, הם מוכרים היטב את האשליה ואת - את אוכלת אותה בכפית ומבקשת עוד.
כאחרונת הקבצניות המלקטת פירורי אהבה וג'אנקי לשעבר של סרטי קיטש רומנטי את מתחננת כיתום רעב -
פליז סיר מיי איי האב סאם מור?
וברגע שקיבלת את המנה, זה כבר מאוחר מדי - לא תוכלי לחזור לאחור, את כבר מכורה.
כך, גם אני נפלתי.
מודה באשמה, אני בנאדם חלש.
"איך זה אפשרי להתגעגע כל כך לאדם שפגשת רק פעם אחת בחייך?"
כתב לי מרטין יום אחד, בתגובה לסלפי ששלחתי לו.
התבוננתי בהודעתו בהשתאות ומיצמצתי פעמיים.
הוא התכוון לכך ברצינות או שכתב בצחוק?
לא הייתי בטוחה מה מהשניים והתלבטתי כיצד להגיב.
הרי רק לפני רגע שלח לי תמונה עוצרת נשימה שלו מדגמן לוק מוקפד ומשקפי טייסים ליד הסרקופגים של מצרים ותחת העתיקות של לוקסור, בזמן שכל מה שאני יכולתי לשלוח לו בחזרה -
זה רק דיוקן עצמי ריאליסטי מעאפן עם חיוך מזויף מעוד יום שגרתי ומשמים, נטול פירמידות.
בוא נאמר שהיא בהחלט לא הייתה מסוג התמונות שציפיתי שתעורר התרגשות כלשהי, קל וחומר תגובה נלהבת שכזו.
משכתי בכתפיי והחלטתי לזרום איתו, אחרי הכל - מה הטעם לדחות מחמאות בחינם?
"כנראה שהצלחתי להיכנס לתוך הלב שלך" צחקקתי מאחורי המסך תוך כדי גלגול עיניים, עדיין תוהה בליבי אם התלוצץ.
"את דפקת אותי" הפנה אליי אצבע מאשימה.
"סליחה?" שאלתי מבולבלת.
"בדרך טובה" הזדרז להסביר בחיוך.
"אני פשוט מאוהב בפנים שלך" כתב מוקסם.
"פפפ אל תגזים.. חנפן!" צחקתי מסמיקה.
"אני מדבר ברצינות" התעקש, "את נראית כמו סופר מודל בעיניי, אבל עם לב טוב. יש לך הכל תום" אמר.
"אם אוכל לראות אותך רק עוד פעם אחת זה יהיה שווה את זה".
אני מודה, לא הייתי רגילה למינון כזה גבוה של צ'ארמריות בבנאדם אחד וזה העלה בי ספקות לגבי כנות אמירותיו לא פעם. מחד לקחתי בחשבון שמרטין עושה מאמץ ניכר להקסים אותי ואם כך, חשבתי, מגיע לו כפיים, כי כנה או לא - הוא פאקינג טוב במה שהוא עושה.
מאידך, אמרתי לעצמי שייתכן שיש פה גם פערי תרבויות וזו דרך החיזור המקובלת של הגברים הספרדים מלאי התשוקה, לעומת הישראלים המאצ'ואים מלאי הפאסון הסמי בהמתי. אולם, בין אם זו הייתה הצגה אחת גדולה או עניין תרבותי ולמרות שניסיתי להזכיר לעצמי שייתכן שמרטין פשוט קצת לא נורמלי ונוטה להפריז - לא היה דרוש הרבה וכבר הייתי שבויה בקסמיו של הג'נטלמן האירופאי הזה.
תום עידן הקרח
במהרה התחלנו לשלוח הודעות קוליות אחד לשניה ולא רק להתכתב.
המעבר מאותיות חסרות רגש לקול חם ומלטף קירב בינינו אף יותר - זה הרגיש יותר אמיתי, יותר אינטימי.
הייתי מאוהבת לגמרי במבטא הספרדי שלו עם הס' המלחששת, בקול הבס הגברי המלנכולי ובשפת האם שלו, שהקנתה לו מעמד של אליל סקס בעיניי - בכל פעם שהסכים לדבר אליי בספרדית.
לאט אבל בטוח החלה להתפתח בינינו אינטימיות רומנטית.
חלקנו אחד עם השני דברים אישיים - חוויות מהיומיום, דילמות, רגעי צחוק ומשבר ותהיות על החיים. שנינו התרגלנו לכך שיש מישהו שחושב עלינו, שמאחל לנו בוקר טוב ויום נפלא, שמברך אותנו בלילה טוב ושינה ערבה, שדואג לראות אם אנחנו בסדר.
זו הייתה זוגיות אפלטונית, בשלט רחוק והיא התפתחה הרבה מעבר למצופה - כמו פג שכלל לא היה בטוח שיחיה לראות את המחר, שפתאום גדל לילד חי ובועט.
היא ענתה על הצורך שלי באסקפיזם ובהרפתקאה - בהסחת הדעת מהעבודה האפרורית ומעולם הדייטים הקר, המנוכר ונטול הרומנטיקה וגם הוא קיבל את מה שרצה - חברה לדרך. מישהי לחלוק עמה את תחושותיו, לספר לה על המראות אשר חזה בהם, על האנשים, הטעמים הזרים והריחות המשכרים - מישהי להפיג את בדידותו בימי נדודיו.
"אני עוד מסתכל על התמונות שלך מאתמול" הקליט לי בספרדית באיזה ערב קר.
"אסטאס מאס גוואפה קאדה דיה, אל טיימפו נו סה פאסה פארה טי (את יותר חתיכה מיום ליום, הזמן לא חולף עבורך)", מרטין לחש לי ברוך.
הוא היה לקראת סוף הטיול שלו במצרים ושקל אם להמשיך דרומה ולהעמיק לאפריקה במורד הנילוס או לעלות חזרה ולבקר בסיני.
"אתה הורג אותי" השבתי לו, בעודי נמסה לשלולית אנושית.
"חבל שאני לא איתך שם עכשיו".
"אני חושב עליך כל הזמן, כך שבמובן מסוים את כן איתי" השיב בחום.
"את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בכל השנה שאני מטייל" הוסיף, "אזכור אותך תמיד".
ליבי רטט מהתרגשות.
השבתי לו שבחיי פגשתי גברים רבים שלא היו אדיבים או רומנטיים והוא גורם לי להאמין שדברים יכולים להיות שונים עבורי ואני מודה לו על זה מעומק לבי.
"את אישה נהדרת בכל מובן, כולם צריכים להתייחס אליך באדיבות", כתב לי מעט מופתע.
"לעולם אל תקחי פחות ממה שמגיע לך".
שתקתי והרהרתי לרגע.
בכל הזמן הזה שהתכתבתי עם מרטין גיליתי תום קצת שונה.
תום יותר רכה, פחות קוצנית וצינית. יותר רומנטית, רכה ופתוחה.
יכול להיות שזו לא הייתה תום חדשה.. ייתכן שהתום הזו הייתה קיימת לפני הרבה שנים, לפני שהלב שלי נחבל והשתקם עם כל הצלקות והגלדים. למען האמת כבר לא זכרתי, חשתי כאילו תקופות שלמות בעברי נמחקו מזכרוני כאילו התקיימו ביקום מקביל. היצור התמים הזה שהייתי, שהאמין בפרי-טלס ונסיכי דיסני נראה לי כזן שנכחד לפני מיליון ומשהו שנה.
מה לה ולי?
אבל משהו, איזה רגש מודחק שהיה קפוא בתוכי, התעורר והפשיר מעט.
לאט לאט, סנטימטר אחר סנטימטר.
עם כל יום שעבר שמרטין עדיין היה שם הרשיתי לעצמי להתמסר יותר ויותר לחוויה. להאמין שיש שם גברים רומנטיים שיכולים לאהוב אותי, להאמין שמגיע לי יותר.
האם התאהבתי במרטין?
האם הוא היה הגבר ממנו ציפיתי כעת ליותר?
התשובה הייתה מעט מורכבת.
כן - כי אפשרתי לעצמי להיסחף בפנטזיה שסיפק לי.
לא - כי במקום כלשהו עדיין הייתי מודעת לכך שזו רק אשליה
ובכל זאת עבורי זו הייתה התקדמות.
אפקט התייר
"הלוואי ויהיה לנו עוד יום ביחד, אפילו אחד.." אמרתי לו, בשוק מעצמי שאני מעזה בכלל לבטא את זה בקול ולקוות.
"יהיה לנו מאה אחוז אם תרצי בכך" מרטין ענה בביטחון מלא בתקווה.
"אני רוצה" לחשתי בשמץ מבוכה.
"בשבילך אעשה הכל" השיב.
"רק איני בטוח איך אשרוד בלעדיך אחר כך.." הוסיף בחשש, "אני מתגעגע אליך בכל יום".
השבתי לו שגם אני מפחדת שיהיה לי קשה, אך נוכל להמשיך להתכתב ואולי יום אחד אפילו נתראה בספרד או בלונדון. הייתי מוכנה להסתכן בכאב הפרידה ולו רק שניפגש עוד פעם אחת.
"רק אל תיתן לנו לחכות כל כך הרבה" ביקשתי בשקט.
בפנים ידעתי שדרכן של פנטזיות להתפוגג מהר ואם כבר החלטתי ללכת על זה אז מה הטעם לחכות?
"כמובן מא ליידי" השיב באחת, כג'יני קסום הממלא משאלות.
"לפעמים כשאתה כותב לי זה מרגיש כאילו אתה מחבק אותי" הקלטתי ברוך מילים אחרונות במיטה, בטרם עיניי נעצמו.
"אני נזכרת בלילה שלנו ביחד וזה מעביר בי תחושה חמה ומנחמת".
"אל תגידי לי דברים כאלה" נאנח בכבדות, "זה רק גורם לי להתגעגע אליך יותר".
"אני גם זוכר את הלילה הזה כאילו זה היה רק אמש.." אמר לי, "זה הרגיש כמו אהבה - גם אם רק נפגשנו, גם אם הייתי אסון במיטה. הפנים שלך, העור שלך, הריח שלך - הכל בלתי נשכח".
נשימתי נעתקה.
העור על זרועותיי התברווז ופניי בערו בחום וסומק עז. המילים שלו הצליחו לעטוף ולערסל את הלב הבודד שלי כשמיכה צמרירית בלילה גשום וקר וכך נרדמתי - עטופה באהבה.
כשאני מסתכלת על זה עכשיו, בדיעבד, אני יודעת שמלבד הצ'ארמריות המוגזמת של מרטין שעודדה אותי להשיב לו באותו מטבע הייתה עוד סיבה להתמסרות יוצאת הדופן שלי.
הסיבה הזו הייתה שמרטין היה חו"לניק והוא היה הראשון בתסמונת ארוכת שנים שפיתחתי לעצמי כמנגנון הגנה, ככיפת ברזל ללב חבוט והרוס.
באותה תקופה חיפשתי לצאת רק עם תיירים. מרטין היה עובר אורח במציאות שלי ומשכך לא הייתה סכנה ממשית שיפגע בי באמת, כי שנינו ידענו שזה זמני. בזמנו, קשר זוגי עוד נתפס בעיניי כאיום על החופש שלי, כסיכון לאבד שוב את עצמי ורצונותיי ומסלול בטוח לשיברון לב. לא הייתי מוכנה לחוות את זה שוב בשום פנים ואופן ועשיתי הכל כדי למנוע זאת.
פעמים רבות התגעגעתי לרומנטיקה ואינטימיות עם גבר, אך כאשר הייתי פוגשת בחורים ישראלים מקומיים ומודה בפניהם שאיני מוכנה לקשר זוגי מחייב, הם היו רואים בי רק כסטוץ, מסרבים לנהוג בי בכבוד מינימלי ובטח לא טורחים "לבזבז" עליי מחוות רומנטיות.
לעומת זאת, כאשר יצאתי עם תייר הוא לא היה שואל אותי "מה אני מחפשת?" ואני לא הייתי מוכרחה לומר.
הרי היה ברור שכל דבר שיקרה, אם יקרה, הוא בר חלוף.
רציתי רומן ורגש עם שליטה בסיטואציה ותאריך תפוגה.
הבנתי שאוכל לקבל את זה רק עם תייר. ראשית משום שחו"לניק אינו מפחד להפגין רגש או להיות רומנטי, מחשש שהבחורה "תפתח ציפיות". היות ואף אחד מהצדדים אינו מצפה או בונה על חופה כשרה, שני ילדים וכלב.
ושנית מפני שאני מהצד שלי יכולתי להתמסר, להיפתח ולהיחשף כפי שאני באמת ללא החשש להיכנס לקשר ש"יכלא" אותי או להידחות ולהיפגע - כי שוב בין כה וכה הכל זמני.
העניין הוא שברגע שבו איפשרתי לעצמי להרגיש המחשבה ש"אבריטינג איז אנדר קונטרול" וכי הלב שלי חסין כדורים נראית היום כמעט מגוחכת.
גלגול הנשמות של חוזליטו
יום אחד הייתי חולה.
השתעלתי והתעטשתי בלי הרף ובעיקר הייתי עסוקה בלהעביר את היום בשינה וברחמים עצמיים - שתפחו כשמרים מפלצתיים, ככל שטמפרטורת גופי עלתה.
מרטין שחש במצב רוחי האומלל והזועף עשה עבורי דבר יפהפייה - הוא שלח לי שיר. לא שיר רגיל מיוטיוב של איזה זמר מפורסם, אלא שיר שהוא עצמו ביצע מחדרו שבהוסטל.
"איי וסז קה מי אלמה באלייה טנגו קון לה סולדד" קולו העמוק והאקוסטי של מרטין התנגן בשקט מרמקול הנייד שלי. "ישנן פעמים שהנשמה שלי רוקדת טנגו עם הבדידות", שר והתפייט בספרדית, קולו רועד ורוטט עם כל צליל.
זה תפס אותי בהפתעה - הזדקפתי ואחזתי בקצה השולחן הסמוך אליי בנשימה עצורה.
לא ציפיתי לכך, לא הייתה לי שום הכנה. לקח לי שתי שניות לזהות את המנגינה המוכרת.
זו הייתה הגרסה הספרדית לשיר האלמותי "אבק ברוח" של להקת קנזס משנות ה-70.
אם כי למרות הזיהוי עדיין נותרתי טיפה מבולבלת, משום שככל שניסיתי לתרגם את המילים בראשי, כך הבנתי שהן כלל לא מוכרות לי.
"אני זקוק לאהבתך לעבור את סערת נפשי, למדי אותך להקשיב לשפתיך,
לקרוא את השמש, קחי אותי לאן שחלומות משמיעים את קולך"
המשיך מרטין לשיר במלודיה מלנכולית.
"חושב עליך. אני מעביר את היום במחשבה עליך".
כך חזר ואמר הפזמון בתרגום הספרדי, שבמקום לדבר על החיים בני החלוף, כנראה בחר לעסוק - כצפוי לאומה של מאהבים לטיניים - באהבה נואשת.
כשההקלטה הסתיימה עדיין בהיתי בנייד. העברתי יד בשיערי השמנוני והחלקתי אותה במורד לחיי עד שפניי נחו על סנטרי - הייתי זקוקה לרגע לעכל.
הוא שר בכלל לא רע, ציינתי לעצמי בזמן שניסיתי לעשות סדר במחשבותיי.
אך רגע, הייתכן שהשיר הוקדש לי?
רעד של תדהמה חלף בי לנוכח המחשבה ולרגע שכחתי בכלל שאני חולה. ליבי פעם מהר וחיוך רחב החל להתפשט על פניי ללא שליטה.
בחיים אף אחד לא שר עבורי.
תמיד זו הייתה רק בגדר פנטזיה סודית.
כמי שגדלה מרבית ילדותה על פסקול ניינטיז איכותי, שכלל בעיקר להקות בנים ואת הספייס גירלז, שנים טיפחתי בסתר תקווה שיום יבוא ובחיר ליבי יפגין את אהבתו כלפיי בדרך היחידה שהכרתי - MTV סטייל.
כלומר יעטה על גופו האתלטי והשרירי חליפה לבנה, יפגין צעדי ריקוד מרשימים ובדרמטיות של בחור המאוהב עד עמקי נשמתו ישיר לי : "שאולי אין לו מכונית מפוארת, אך בשביל להגיע אליי יצעד אלף מיילים - כי כל שיש לו לתת - זה את אהבתו".
וכעת נזכרתי בחלום הנאיבי של הילדה שהייתי ומצאתי שאני נרגשת עד קצות שורשי שיערותיי.
החלום הזה עכשיו התגשם.
"אל תשפטי אותי בבקשה" התחנן מרטין בחשש מהול בציפייה, לאחר ששלח את ההקלטה.
איך הוא מסוגל בכלל לחשוב שלא הוקסמתי? נדתי בראשי כלא מאמינה והחיוך הרחב שהפך את עיניי לחריצים קטנים ומוארים, אף איים לגדול עוד ולבלוע את כל פרצופי בתוכו.
"אתה מושלם" הזדרזתי להשיב, מתאמצת למצוא את המילים.
"זה היה פשוט יפהפה" הוספתי, מנסה עוד להסדיר את נשימתי.
"באמת שרת את זה בשבילי? חשבת עליי?"
"ברור אהובתי" אמר, כאילו זה מובן מאליו, "אלא על מי?"
"אף אחד בחיים לא שר בשבילי"
לחשתי בשקט.
"זה בחיים לא קרה לי.. רק חלמתי שיום אחד זה יקרה" שיתפתי אסירת תודה.
"מתנצל שזה לא מאלומה" גיחך הטרובדור הביישן - חצי ברצינות חצי בצחוק, "זה רק הנער הספרדי הטיפשון". הבטתי במילותיו בעיניים מלטפות, מבוכתו נגעה לליבי.
"אני נשבעת שאהבתי את זה! באמת!" הבטחתי לו, "כמעט הזלתי דמעות מהתרגשות.. אל תשפוט אותי" הוספתי בקריצה.
"את כולך לב - מא ליידי" השיב לי נרגש.
"מישהו צריך לשיר לך כל יום - מישהו שאשכרה יודע לשיר" צחק.
"זו הייתה מחווה מדהימה" חזרתי ואמרתי, ממש לא הזיז לי שהוא לא היה אנריקה אגלסיאס.
"חוץ מזה אתה בהחלט שר יותר טוב ממני" גיחכתי במודעות עצמית, "והכוונה היא שחשובה".
"הצלחת לעודד אותי ביום מחורבן, לעזאזל אפילו הפכת אותו למיוחד! היום בו בחור שר לי בפעם הראשונה - ולא סתם אחד, אלא בחור ספרדי סקסי ממצרים" הכרזתי מאושרת.
"מגיע לך הכל.." השיב בעיניים בורקות, "אני כל כך שמח על היום בו פגשתי אותך, כל כך שמח על היום בו ניסיתי את טינדר בפעם הראשונה בחיי.
זו אפליקציה כזו נוראית - אבל אלוהים! בזכותה פגשתי אותך".
"לחיי טינדר!" צחקתי.
"לחיים!" הצטרף צוחק ולאחר שתיקה קצרה הוסיף: "את אישה מדהימה ואני רק ילד עם המון מזל" אמר בהשתאות כנועה ומלאת הודיה.
"גאד!" פלטתי אנחה מחויכת, "אתה כזה מאהב לטיני!! כל כך רומנטי.. לפעמים קצת ג'יזי.." גלגלתי עיניים וצחקקתי בהקנטה.
"אבלללל! אתה גורם לי לחייך. בכל פעם מחדש" הודיתי מסמיקה וקצות פי התעקלו לחיוך חולמני בלתי נשלט.
"היי היי, אני לא ג'יזי!"
התקומם מרטין ברוגז.
"זה הקטע של מאלומה!" הדגיש.
ושנינו פרצנו בצחוק מדבק.
תגובות