מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ג

חנוכריסמס

חג המולד הוא החג, בהא הידיעה של הנוצרים.

בשיא החורף, בני המשפחה הקרובים והרחוקים נוהגים להתכנס יחדיו לארוחת חג מפוארת, מול אח חמימה ועץ אשוח חגיגי ומואר. הם קונים בסיילים, מבלים בפסטיבלים וירידים, אוכלים, שותים ובעיקר שוחים בערימות של מתנות, שחילק להם איזה סבאל'ה נחמד על מזחלת מעופפת.

למען הכנות, תמיד קצת קינאתי בחג הזה שלהם ואם אי פעם שקלתי בחיי המרת דת, הרי שזו הייתה הסיבה העיקרית. לנו - הצ'וזן וואנס, יעני בני "העם הנבחר", יש את חנוכה במקום.

אך חנוכה, אם נודה באמת - אינו מתחרה ראוי לחג המולד. לא רק שהם אינם משחקים באותה ליגה, אלמלא הפסטיגל, חנוכה הוא לגמרי "פור אקסקיוז פור אה חג".

ראשית כל בכלל אין בו חופש לאנשים חסרי מזל כמוני, שסיימו את חוק לימודם ונאלצו לצאת לפרנס את עצמם ולעבוד. שנית משום שההתכנסות המשפחתית היא סביב חנוכיה מעאפנה, שבנינו מפקקי קוקה קולה בגן חמניה לפני עשרים שנה, לצד זיופי קאנון משפחתיים של מעוז צור ומי ימלל - לא משהו שאף אחד רוצה לשמוע מרצונו החופשי. שלישית כי הוא מעודד השמנת יתר ומפתה בפחמימות פשוטות, כנחמה לקור ולדיכאון העונתי - על ידי מבחר של בצקים מטוגנים ממולאים, לביבות של אמא מעופרת יצוקה ומטבעות עלובים משוקולד, שסבתא שמרה מחנוכה לפני עשור בבוידעם.

בגדול אפשר לומר שמטרת החג היא להלל ולשבח את עצלנות החורף, אחרי הכל - מה זה נס פך השמן? בתכלס זה סיפור על כך שליהודים היה קר מדי לצאת לסופר הקרוב לביתם אז הם התקמצנו על השמן וברוך השם - הסחלה הספיק לשמונה ימים! פרייס דה לורד! הללויה! בס"ד. הודות ליהודים היקרים הללו ולגבורת המכבים גם היום אנו זוכים להיות בטטות חופשיות בארצנו - להשתבלל בבית תחת הפוך, להירקב על הספה מול נטפליקס ולטפח כרס סופגניות ריבת חלב.

אז נכון שבתור עצלנית מתמידה ושונאת חורף מושבעת זה בהחלט מסר שאני יכולה להתחבר אליו, אך כאמור תמיד בסתר ליבי קיוויתי להיות בצד של אלו שזוכים לחגוג את כריסמס הנוצץ במקום. הרי אין ספק שמדובר בחג שניחן בקצת יותר סטייל, חן וקסם ובהרבה - הרבה יותר מתנות. לא סתם אצל הנוצרים, זהו החג הכי משפחתי והכי אהוב בכל השנה - הם מבינים מה זה "טרו הולידיי ספיריט". אפילו הערים תמיד מתקשטות לכבודו - כעוטות על עצמן בגדי חג, לפעמים הם אף לבנים משלג.

השנה, חג המולד של מרטין לא היה כזה. אפילו לא קרוב.

הוא לא היה לבן ולא הדיף ניחוחות משכרים של יין חם ומאכלי החג ולא נשמעו בו ג'ינגל בלס או פטפוטים עליזים של חברי ילדות ובני משפחה. הוא תפס את מרטין בשארם א' שייח שבסיני, בלב המדבר המצרי הצחיח, בול כשסיים קורס צלילה. לכן למרות שאדרנלין האקסטרים טרם הספיק להיספג לו בדם ונפלאות הים האדום עוד לא נשתכחו מליבו, עדיין חש שיותר מהכל הוא מתגעגע לבית. משפחתו חסרה לו. עכשיו יותר מתמיד.

"מחלת הבית" שבה לקה רופפה את עצביו ושלחה שורשים שוטים שהתלפפו סביב ליבו ואחזו בו עד חנק. עד שיומיים לאחר החג הוא איבד את זה לגמרי. האומללות והבדידות התנחשלו בו לכדי גל כעס עצום, שהטביע בתוכו כל הגיון וברא בו תאווה בלתי מוסברת להרס עצמי.

ראשית החליט שהיעד הבא שלו הוא סוריה, למרות שהייתה בעיצומה של אנרכיה ומלחמת אזרחים רצחנית ושעצם ההתגנבות לגבולותיה כמוה כמשימת התאבדות. זאת משום שלדבריו רצה "לבדוק" את הדברים המדווחים בתקשורת במו עיניו.

שנית בחר להפנות את זעמו האצור כלפי ישראל וכלפיי כ"נציגתה".

למה לי פוליטיקה עכשיו?

"עכשיו אני בחיים לא אצליח להגיע לדמשק" כתב לי זועף באמצע הלילה.

"ישראל חייבת להפסיק להפציץ כל מה שנקרה בדרכה! נראה שנולדה לה ארצות הברית חדשה באזור!" הטיח בי בכעס ועקץ ברשעות, רומז שהפעולה הישראלית בסוריה כמוה כהתערבות האגרסיבית של הצבא האמריקני במזרח התיכון.

הוכיתי בהלם גם מהטון של ההודעה וגם מעצם העובדה שמעולם לא דיברנו על פוליטיקה בצורה כזו - חשתי מותקפת.

"ישראל מפציצה מחסני נשק.." השבתי בזהירות, "יהיה לך שפע של מקומות אחרים, יותר בטוחים, לטייל בהם".

"כן, בטח" ירה לעברי בציניות.

לא הבנתי מה נפל עליו, למה לכל הרוחות בכלל עלה על דעתו מכל המדינות שבעולם לבקר דווקא במדינה האחת שהכל בה בוער? ידעתי שהוא סקפטי, לא סומך על החדשות ומעט אנרכיסט עם חולשה לתיאוריות קונספירציה. שיערתי לעצמי שהמצב שם מסקרן אותו ואולי עלה במוחו הרעיון לברר מה קורה שם במו עיניו ובכל זאת האמנתי שיש לו מעט הגיון בריא ושכל בקלבסה היפה הזה שלו.

"אני מבינה שאתה לא מאמין למה שאני אומרת" השתדלתי למשול ברוחי ולהתנסח בדיפלומטיות. "אבל אני לא מאמינה שהצבא שלנו סתם יפציץ אזרחים" אמרתי בתוקף.

"תזכור שכולנו, כל הישראלים, שירתנו בצבא - גם אני.." שילחתי לעברו התראה עדינה ומרומזת -שעדיף שייזהר במילותיו, כי לא אוכל להסכים עם מתקפה חסרת היגיון על המדינה והצבא שלי.

"בכל מקרה" כיחכחתי בגרוני, "אם זה בסדר מצידך, אני מעדיפה שלא נדבר על פוליטיקה. כנראה שלא נסכים בנושא" ביקשתי וקיוויתי שבכך יסתיים הדיון המפתיע.

"אני לא טיפש" נחר בבוז, "אני יודע שאני מדבר עם אישה ישראלית.. כנראה שהרגשתי לרגע אובר ביטחון.. אולי את צודקת, אולי יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם".

"אתה כועס עליי?" שאלתי בתדהמה, עדיין תוהה מאיזו פלנטה הויכוח הזה נפל עליי.

"אף פעם לא אכעס עליך" מרטין נסוג בבהלה, פתאום מודע עד כאב לנימה המאשימה והלא נעימה שבדבריו, "אפילו אם הייתי חושב שישראל טועה".

"תמיד תישארי אותה אישה מדהימה שפגשתי יום בהיר אחד בתל אביב, שום דבר לא יוכל לשנות את זה" נשבע לי.

"אני מצטער" התנצל חפוי ראש, נבוך מהתפרצותו הפתאומית, "זה לא יקרה שוב".

"זה בסדר" השבתי בפייסנות, "אני מוכנה להקשיב.. אבל אתה צריך לקחת בחשבון שכנראה לא נראה עין בעין בגלל התרבות והדרך בה גדלתי ולא הייתי רוצה שנריב", ניסיתי להסביר את חששותיי.

"האמת היא שבעיניי זה מאוד חשוב שנוכל לדבר בחופשיות" טען בכובד ראש, "עדיף מאשר להעלים עין ולא לגעת בתיבות פנדורה".

הרהרתי בזה לרגע, לא חששתי מקונפליקט. הייתי בנאדם בוגר שבטוח בדעותיו, אך גם פתוח לעמדות אחרות. לכן ידעתי שלא איעלב אישית משום דבר שיאמר.

פשוט העדפתי להתחמק מעימותים כל עוד יכולתי.

יתרה מזאת, לא ציפיתי שיבין אותי.

הוא היה ספרדי שגדל כל חייו במדינה אירופאית שלווה ואילו אני גדלתי בתופת של האינתיפאדה השניה. במציאות סיוטית ומעוותת שבה כל יום בחדשות דיווחו על מחבלים מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים והשאלה 'כמה הרוגים' נהייתה דבר שבשגרה. הוא לא הבין מהי תחושת איום קיומי, הוא לא היה מסוגל לתפוס מה המשמעות של לחיות במדינה מוקפת אויבים, שמלחמה בה היא לא שאלה של אם אלא מתי.

"אוקיי" בלעתי את הרוק שבגרוני בכבדות וניסיתי להקליל את השיחה.

"אנחנו יכולים לדבר.. אני יכולה להקשיב, גם אם נסכים שלא להסכים" אמרתי בנועם ובכך הייתי בטוחה שחתמנו את הנושא והשארנו את המחלוקת מאחור.

"יודעת מה? אולי את צודקת" השיב במחשבה שניה, "אולי מוטב שפשוט אשתוק".

"מרגיש לי שלא נוח לך עם זה וזה ממש מובן.. סליחה שהטרדתי אותך" התנצל.

הבטחתי לו שהוא לא מטריד אותי והכל בסדר ובאמת האמנתי שבנינו הכל בסדר.

אבל הכל לא היה בסדר.

החיים כטלנובלה

יומיים לאחר השיחה, בזמן שחזרתי ברגל מהעבודה בשעת ערב מאוחרת, הנייד שלי רטט.

על המסך נראתה הודעה מאוד ארוכה ממרטין. ארוכה להחשיד.

אוי לא.. חושיי התריעו והיבהבו בראשי כסירנה אדומה, זה לא יכול להיות סימן טוב.

הודעות ארוכות מדי מגברים יכולות לסמן דבר אחד ואחד בלבד - פרידה.

התחלתי לקרוא את ההודעה בנשימה עצורה, מתפללת שתחושת הבטן שלי תתברר כשגויה.

"אני כל כך מצטער על מה שרשמתי שלשום תום" פתח מרטין את מניפסט החרטה שלו.

"הייתי כל כך אנוכי ורשע. חשבתי על הטיול שלי בלבד. היה לי יום רע ופשוט פישלתי" כתב לי, אכול רגשות אשם.

"המדינה שלך הייתה תמיד וגם תהיה תחת איום ביטחוני ואני מאושר שאתם מסוגלים להגן על עצמכם, שאת יכולה להרגיש בטוחה בביתך. אין לי זכות אפילו לדבר על זה, כי אני לא גר בישראל או במדינה באזור ואין לי הרבה ידע על המצב.." אמר ובצדק.

"העובדה שלא יצאת עליי ולא כעסת אומרת עליך המון".

נכון, הנהנתי לעצמי והסכמתי בלב.

"מאז השטות שעשיתי אני מרגיש ממש לא בנוח לדבר איתך ובטח גם את, אפילו אם את לא מודה בכך. את אישה מדהימה ואני רק בחור טיפש שעכשיו גם ממש עצוב" רשם בצער.

שיט, שיט, שיט. קיללתי בלב.

בבקשה מרטין אל תלך לשם! ראשי צווח. אל תגיד את מה שאני חושבת שאתה הולך לומר!

התחננתי והמשכתי לקרוא מבוהלת, כמי שקפאה על פסי רכבת ששועטת לקראתה ואינה יכולה לבלום.

"אני שמח שפגשתי אותך תום, בואי נשאיר את זה כזיכרון נחמד" ביקש.

"אני לא יכול להמשיך לחשוב עליך כל היום. אף פעם לא נהיה ביחד, אפילו אם ארצה בכך.. ואני רק דופק כל מה שאכפת לי ממנו. נועדתי להיות לבד - את לא" קבע.

"אינך אשמה. בזכותך הרגשתי כפי שלא חשתי ממזמן וזה רק גרם לי להבין מי אני ולמה אני בוחר לעזוב את הכל, להסתובב בלי מטרה ולנדוד", כתב בדכדוך מלא רחמים עצמיים.

"שמרי על עצמך אישה יפה" חתם את הודעתו בעצב, "לא אשכח אותך".

ידיי נשמטו לצידי גופי ברפיון.

צדקתי.

כל כך רציתי הפעם לטעות.

אויר הלילה הקר הכה בחזי וריאותיי התכווצו.

כרכתי את ידיי חסרות התחושה סביב גופי כדי להתחמם, אבל כלום לא עזר.

תחושת ריקנות איומה הציפה אותי.

חשתי עזובה כמריונטה קטועת חוטים, חלולה כבלון מפונצ'ר.

דמעות חצופות נקוו בפינות עיניי, בעוד נשימתי שהפכה כבדה פיזרה ענני אדים של כפור.

משכתי באפי חזק בתקווה שהן יישאבו חזרה למקום ממנו הן באו.

אך לשווא, הן הציפו את עפעפיי ונאבקתי לנשום.

הבנתי שבעוד אני שכחתי לחלוטין מהשיחה שלנו ולא ייחסתי לה שום חשיבות, מרטין התבוסס בה כבחומצה רעילה והפך בה שוב ושוב עד שממדיה יצאו מפרופורציות לחלוטין.

בהיתי בהודעתו בהלם.

חודש אני ומרטין התכתבנו מדי יום. הוא סיפר לי על עולמו ואני על עולמי.

הוא נהפך לחלק משגרת יומי, חלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים אפילו.

ידעתי שאצלו אמצא את אותה מילה טובה, את אותה תחושת אינטימיות חמימה שכה חסרה לי, את הידיעה שיש אי שם גבר שאכפת לו ממני וחושב שאני ראויה לאהבה.

אפשר לומר שהתמכרתי לנוכחותו בחיי.

עוד לא הייתי מאוהבת, אבל גם לא הייתי מסוגלת לוותר עליו בכזו קלות.

מה עוד שרק לפני חודש וקצת אותו בחור ישראלי שסובב לי את הראש, נפרד ממני בדיוק באותה דרך - בהודעת ווטסאפ קרה, מתנצלת וארוכה.

לא! הקול שבראשי מחה, זה לא קורה לי! לא שוב! לא ככה!

נדתי בראשי במרץ, מסרבת לקבל את רוע גזר הדין.

לא הפעם! אני לא אאפשר לזה לקרות.

"לא! אל תעזוב אותי!" קראתי.

מתוסכלת מחוסר האונים שפתאום חשתי ומהמרחק שחצץ בינינו.

"פליז אל תעשה את זה" הפצרתי בפניו באמוק, כמו תקליט שבור.

"כולם עוזבים אותי ככה, בהודעה, ולא מגיע לי יחס כזה- באמת שלא!" התקוממתי ומחיתי את פניי הרטובים מדמעות של זעם, עצב ועלבון.

"אני עייפה, כל כך עייפה מזה שאנשים שאני אוהבת פשוט הולכים ממני בלי להביט לאחור" כתבתי מיואשת, תוהה אם דבריי יגעו לליבו או יפלו על אזניים ערלות.

"תשמע.." ניסיתי להתאפס על עצמי ולנקוט בדרך אחרת, "שנינו יודעים שכנראה לא נוכל להיות ביחד. אבל אנחנו משמחים זה את זו, נכון? אז מה רע בזה? אני רוצה לראות אותך עוד פעם אחת, גם אם היא תהיה הפעם האחרונה" כתבתי, יורה בכל התותחים הכבדים לפני שיספיק לחשוב ולענות. "זה ישבור את ליבי אם פשוט תיעלם ככה, לפני שאזכה לחבק אותך עוד פעם אחת" הוספתי בעצב.

שלום וכן להתראות

"אני באמת מתגעגע אליך" מרטין השיב לבסוף וסדקים החלו להיפער בהחלטתו הדרמטית.

"אם מה שאת *באמת* רוצה זה לראות אותי שוב - אעשה זאת" הבטיח, להפתעתי הרבה.

"אעשה הכל כדי שתהי מאושרת כפי שעשית אותי מאושר.. אני רק חושב שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בסיטואציה - זה ללכת. אבל אם את לא מסכימה אני אעשה כדברך, עד שתשני את דעתך" נדר.

"אני לא חושבת שללכת זו הדרך הנכונה" נדתי בראשי לשלילה במרץ.

"החיים קצרים מדי! אנחנו ניפגע בכל מקרה. על ידי עצמנו, על ידי אלו שאנחנו אוהבים ועל ידי אלו שאף פעם לא יאהבו אותנו. למה לא ליהנות ממה שיש לנו?!" שאלתי את מרטין, כשבעיניי התשובה הייתה ברורה.

"אנחנו מחבבים אחד את השניה, לא?? ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, להיות עם מי שאתה רוצה - אין פה חוקים ואין מחויבות".

אחרי הכל זו הייתה העסקה האולטימטיבית לגבר -

נו סטרינגס אטצ'ד.

ניסיתי להזכיר לו שאיני כובלת אותו, שהוא רשאי להמשיך בחייו ובעצם אין לו מה להפסיד - רק מה להרוויח. בסתר קיוויתי שהוא מבין שזה תקף לשנינו.

"אבל.." גיששתי בזהירות, "אם עדיין יש לך רגשות כלפיי אני רוצה לדעת על כך ולראות אותך שוב. בבקשה אל תיקח את זה מאיתנו" התחננתי, נאחזת בפנטזיה בציפורניי.

"אני מרגיש כלפייך אותו דבר כמו שהרגשתי אתמול או לפני שבוע" אמר בגילוי לב.

"אולי זה העצב של הבדידות בחג המולד שהשפיע עליי" הציע מהורהר, "גם אני מאוד מתגעגע ורוצה עוד חיבוק אחד אחרון".

"אז בוא" השבתי בפשטות, "אני כאן, מחכה".

"אבל תום.." הזהיר בחשש, "אני רק רואה כאב מכאן והלאה ואני לא בטוח למה".

"אני מאוכזב מעצמי" הודה, "מאוכזב מכך שהחיים לא מושלמים בשביל מישהי כמוך ושאת צריכה חתיכת זבל כמוני שידבר איתך כדי להרגיש פחות בודדה. אני עצוב, כל כך עצוב".

"אל תדבר כך על עצמך" הזדעזעתי, "זה לא נכון!".

לא הצלחתי להבין מאיפה זה מגיע? מהיכן בא יצר ההרס העצמי הזה?

האם היה שם תמיד?

תהיתי מעט מודאגת.

את סתם מגזימה! גערתי בעצמי.

זו הבדידות המחורבנת או סתם יום רע, ניערתי מעליי את מחשבות הסרק והחששות.

"אתה תבוא ואנחנו נהיה שם אחד עבור השניה" אמרתי בהחלטיות, כאילו הכל כבר סוכם.

"זה לא משנה אם יהיה לנו רק מעט זמן, מעט עדיף על כלום" קבעתי.

"נכנסת לליבי בגלל טוב הלב שלך.

זה נדיר למצוא גבר שאני נמשכת אליו וגם הוא כזה אדיב ורומנטי ומתחשב. אם זו רק פנטזיה, אז תן לנו לחלום - גם ככה מתישהו נתעורר".

"אני אעשה כבקשתך" לחש כנוע.

"אבל אני יודע שאני לא טוב לכלום ושבקרוב את תשכחי ממני" אמר.

"תפסיק עם זה!" נחרדתי שוב.

"אתה חכם, רחב לב, רומנטי וסקסי! מה חסר לך?" התקוממתי.

"אל תברח כי אתה מפחד. אל תאכזב אותי. תבטיח לי שתבוא!" הפצרתי בו שוב.

"אני מצטער מא ליידי.. זה היה כל כך אנוכי ורשע מצידי לרצות לברוח כשאת לא רוצה בכך, אפילו אם אני מרגיש שזה הדבר הנכון" המשיך להתנצל, לא מסוגל להפסיק להלקות את עצמו על טעויותיו.

"אני רק יכול להיות שמח ואסיר תודה שבחרת אחרת. אני מתגעגע אליך ולא יכול לחכות עד ששוב ניפגש".

"אני אוהב אותך תום"

כתב שוב לאחר כמה דקות.

זו הייתה הפעם הראשונה שמרטין אמר לי שהוא אוהב אותי.

ראשונה מבין רבות.

ואני? אני רק בהיתי במסך ללא מילים.