מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ד

קפיצה בהפתעה

מספר ימים לאחר שיחתנו האחרונה מרטין הודיע לי שהוא עזב את סיני וכעת עושה את דרכו למעבר טאבה, משם יחצה את הגבול לואדי רם אשר בירדן.

"אני אשהה במעין כפר בואדי" רשם.

"באמצע שום מקום ככל הנראה" גיחך, ביודעו שהוא הולך לקראת מדבר.

"מקווה שיש להם מים חמים למקלחת" הוסיף בתהייה, ספק מתבדח ספק מביע משאלה.

"לא הייתי סומכת על זה" נחרתי בצחוק, במחשבה על החורבה שוודאי ממתינה לו. "אבל אל דאגה" מיהרתי להרגיע, "כשתגיע אליי יהיה לך כל כך חם שעוד תתחנן למקלחת קרה", פיתיתי אותו ברשעות.

"עוד תגרמי לי לרוץ לתל אביב" נאנח מרטין וצחק.

"זה יקרה בשלב מסוים" הסכמתי, עדיין צוחקת.

מאחר ועמד לעבור בטאבה ניסיתי לשדל אותו שיראה גם את אילת, שכה אהבתי.

"לצערי לא אצליח" דחה את המלצתי בנימוס והסביר שבכוונתו לקחת מעבורת ישר לעקבה.

"אוקיי, חבל" משכתי בכתפיי בהבנה.

"רגע אחד.." כתב בלי קשר לכלום, כאילו פתאום צץ במוחו רעיון חדש והוא הופך בו ומתלבט.

"יודעת מה?" אמר ולפתע נשמע להוט, "עדיין אין לך שום תכניות לסופ"ש?"

"לא" השבתי באיטיות, תוהה בבלבול לאן הוא חותר. הייתה לי תחושת בטן לאן כל זה מוביל, אבל חששתי להודות בה אפילו בפני עצמי.

"למה?" גיששתי בחשדנות, עיניי מכווצות בתמיהה.

"אז אראה אותך מחר!" הכריז אאוט אוף נו וור, בנחישות של מי שגמלה בליבו החלטה.

"מה?? אתה רציני?" שאלתי המומה.

"כן תום שלי!" קרא באושר "הכי רציני שיש!".

"ואני כל כך מצפה לזה!" צהל בשמחה.

"אני חוזר לישראל רק בשבילך" הדגיש.

"אחר כך מתל אביב ארד לעמאן ומשם אמשיך לואדי".

"אתה בטוח?" שאלתי בחשש, "אתה לא צריך למהר ולפספס דברים בגללי, קח את הזמן" מיהרתי לומר, לפני שאתחיל לטפח תקוות.

"שטויות" פטר את חששותיי כלאחר יד.

"אני מקווה שאת שמחה" גישש בזהירות, "כי אני ממש שמח!" הכריז בביטחון.

"אני ממ.. ממש שמחה" גימגמתי עוד בהלם.

"יופי!" קרא בהקלה, "חייב לרוץ אחרת לא אספיק להגיע אליך".

"אוקיי" השבתי במהירות, עדיין לא מעכלת שכל זה קורה.

בשניה שהשיחה הסתיימה תפסתי את ראשי שעדיין עיבד את מה שקלט וסירב להאמין. נשימתי הייתה מואצת וליבי עוד פעם בחוזקה. חלף מעל חודש וחצי מאז שראיתיו פעם אחרונה והיו ימים, אני מודה, שהתרגלתי לרעיון שלא אראה אותו שוב לעולם. כעת הוא היה בדרך אליי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשות שלי כלפיו התגברו, אבל עכשיו גם היה לי יותר מה להפסיד.

"אני לא מאמינה שאתה באמת מגיע.." הקלטתי לו כמה רגעים אחר כך, עדיין בשוק, אולי גם חוששת שמא פתאום יתחרט.

"בקרוב תאמיני" צחק, "אני בא לראות אותך מא ליידי!" קרא בהתלהבות מתפרצת, כמו מאשר לשנינו שזה לא חלום.

"אני בטח אקפוץ עליך מרוב שמחה" נדבקתי בהתרגשותו וצחקקתי קורנת, חיוכי התרחב עד כדי כך שאיים לקרוע את שפתיי מרוב אושר.

"סלחי לי אם גרמתי לך לחכות יותר מדי" הזדרז להתנצל, בעודו ממהר לשנות כיוון ולהספיק להגיע לתחנת האוטובוס. "אבל בקרוב ניפגש ואפצה אותך על כך, בקרוב מאוד!" סיים בקול רוטט מהתרגשות ורץ.

הוא לקח את האוטובוס הראשון מאילת לתל אביב ונסע כל הלילה.

במהלך הנסיעה הודיע לי שהזמין לנו חדר במלון קטן בלב העיר.

מהתמונות המלון נראה קצת מעופש, אבל זה כל מה שהיינו צריכים.

דמיינתי אותו מניח את ראשו על החלון ליד המושב, מביט אל תוך החשיכה וחושב עלינו, על פגישתינו הקרבה, על הסופ"ש הארוך שנבלה יחדיו.

ליבי פרפר בציפייה. הרבה זמן לא חיכיתי ככה שהזמן יאיץ את צעדיו, שהשעות ירדפו אחת אחרי השניה ובמירוצן יבלעו את הדקות והשניות - עד שיגיע כבר יום המחר.

דה לונג וויקנד

ביום שהוא חזר לתל אביב הייתי כל כך לחוצה שכבר כמעט לא נשארו לי ציפורניים לכסוס. כל ניסיון להסיח את דעתי מהמפגש הערב ולהתרכז בעבודה נחל כישלון חרוץ.

לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר.

לצד הציפייה המטורפת והכמיהה לחוש שוב את זרועותיו סביבי, צצו מחשבות אחרות -

קצת פחות סימפטיות.

מה אם זה יהיה מוזר? תהיתי בבהלה.

מה אם כשנראה זה את זו שוב נבין שאנחנו לא יותר מזוג זרים בלי דבר במשותף?

כל כך התקרבנו בשבועות האחרונים, אבל הכל היה מרחוק.

עוד כמה שעות כשנהיה שוב האחד מול השניה - כל מה שבנינו יעמוד למבחן. אז מה אם אחרי כל הבילד אפ, הכל יתפוצץ לנו בפרצוף?

הפחד ניקר בראשי באובססיביות כל היום. הוא נתקע כגוש בגרוני וסירב להחליק מטה, מציק כפריחה נוראית שגירדה לי בכל הגוף, מעיב על התרגשותי לקראת האיחוד הקרב כענן שחור בשמי קיץ בהירים.

"אולי אתה לא זוכר איך אני באמת נראית עם כל תמונות האינסטגרם ששלחתי לך" סימסתי לו לבסוף, ברגע של טירוף. החרדה סגרה עליי, הרי נפגשנו בחיים האמיתיים רק פעם אחת..

מה אם כעת הוא יראה אותי ופתאום לא אמצא חן בעיניו יותר?

ומה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? נשכתי את שפתיי אכולת דאגה, חסרת מנוח וביטחון.

כמובן שלכל חששותיי לא היה שום בסיס הגיוני.

מרטין כבר ראה אותי במציאות והמשיכה שלו אליי לא הייתה מוטלת בספק. מלבד זאת אנחנו מפטפטים את עצמנו לדעת כבר מעל חודש בלי בעיה בכלל ובכל זאת צל המחשבה שמא אחווה ממנו דחייה הבעיתה אותי עד לשד עצמותיי.

"אל תהי מצחיקה" גער בי מרטין ברוך, כאב הנוזף בבתו הקטנה המדברת שטויות.

"את יפהפייה!" אמר כקובע עובדה, "את זה אני זוכר היטב".

"אגב, אם כבר הבעיה היא הפוכה" מלמל נבוך. "אני חושש שאחרי חודשיים של שוטטות לא תצליחי לזהות אותי בכלל. זה כאילו הזדקנתי בעשר שנים לפחות" התבדח והטיל את האשמה על תזונה רווית מקדונלדס וימים ארוכים תחת השמש הקופחת של המידל איסט.

ידעתי שהוא מגזים בכוונה, אבל הערכתי את המחווה והוקל לי מעט. שוב הצלחתי לנשום.

"אתה גם ככה צעיר ממני" הרשיתי לעצמי סוף סוף לצחוק, "אז זה דווקא טוב לנו".

בערב באוטובוס לתל אביב רקעתי ברגליי בעצבנות ובהיתי אפופת מחשבות בחשיכה.

"איפה את אהובה?" מרטין סימס לי בעודי בדרך.

"עוד חצי שעה שם" השבתי באצבעות רועדות.

"מעולה" ענה בעליזות, "בדיוק מספיק זמן לקפה וסיגריה אחרי מקלחת חמה".

"אז אתארגן בלי לחץ וארד ללובי.. אחכה לך שם מא ליידי" אמר נרגש.

"סגור" השבתי בחיוך קצת קפוא, "בקרוב שם".

"סאונד לייק אה פלאן" צחק בשמחה, "כבר לא יכול לחכות!".

הלוואי שיהיה טוב הצמדתי את ידיי בתפילה, הלוואי שיהיה טוב.

חולמת בספרדית

בערב חמישי פסעתי בחשש לתוך לובי המוטל הקטן והחמים, שהיה חבוי בין בניינים מתקלפים, מול בית הקברות העתיק טרומפלדור.

ליבי דהר במהירות וזיעה קרה טפטפה על עורפי כשהתחלתי לסרוק את החדר.

בשניה שנכנסתי בדלת קלטתי אותו יושב שם. לבד ליד פינת הקפה, לא הרחק מדוכן הקבלה. ברגע ששמע את חריקת הדלת הנפתחת הזדקף בסקרנות וסובב את ראשו לעבר הכניסה. הוא זיהה אותי מיד. הוא קם באיטיות ולדקה אחת שנדמתה כנצח עיניו סרקו אותי בשקט, בהשתאות של מי שאינו בטוח אם זו המציאות או שמולו ניצבת פטה מורגנה.

"מרטין" קראתי לעברו בפנים מוארות וכמו על פי סימן עיניו הכחולות נדלקו ושפתיו נמתחו לכדי חיוך רחב. הסלואו מושן התחלף בהילוך מהיר ולפני ששמתי לב היינו לכודים בחיבוק חזק, האחד בזרועות השניה. חיבוק טוב, מנחם, ארוך - של מי שפיללו לראות זה את זו זמן רב.

גאד, התנשפתי בשקט.

כבר שכחתי כמה מהפנטות היו עיניו הכחולות, כמה נאה היה.

את חצי החיוך ההססני שלו דווקא זכרתי, אך כעת הבחנתי שהוא התחלף בחיוך רחב ואמיתי - כזה מכל הלב, כזה ששמור למישהו יקר.

לא היה לי ספק בכך, מרטין באמת שמח לראות אותי.

כמו שצפיתי משהו אכן השתנה בינינו מאז הפעם האחרונה, אך בניגוד לתחזיותיי נוכחתי שהמרחק דווקא קירב בינינו וחיזק אותנו ולא בידל והרחיק.

כעת ידעתי בוודאות שמה שקורה בינינו היה אמיתי ולא פרי דמיוני.

לאחר שהאופוריה הראשונית שככה מעט, חושיי שבו לתפקד והזכירו לי גם עובדות שהעדפתי לשכוח מקיומן, למשל שריחו וטעמו של מרטין היו מהולים בצחנת הסיגריות, שאני תיעבתי והוא כה חיבב. הוא אמנם השתדל להסוות זאת למעני על ידי אפטרשייב וסוכריות מנטה, אך הניסיון לא תמיד צלח. אף על פי כן, לפני שהספקתי לקמט את אפי בסלידה ולהגיד משהו, מרטין כבר אחז בידי בהתלהבות והוביל אותי במעלה המדרגות לחדרו.

החדר שהיה גדול מספיק לאכלס שני אנשים בצפיפות - הכיל מיטה זוגית צרה, חלון קטן שפנה למרזב שמעליו ומקלחת קטנה צמודה עם שירותים.

הנחתי את הדברים שלי בסמוך למיטה והלכתי להחליף את בגדיי ללבוש יותר חגיגי לארוחת הערב, שתיכננו במסעדה איטלקית ולאפטר פארטי בבר הומה בכיכר דיזינגוף.

רק כשיצאתי מהמקלחת עם שמלתי האלגנטית השחורה סוף סוף השלנו מעלינו את שארית מחסומי הריחוק והתקרבנו לנשיקה. התנשקנו בעדינות.

שפתינו נצמדות לרגע ואז נפרדות ואז נוגעות זו בזו שוב ושוב.

כאילו מוודאות שהאחר באמת שם, רוצות להאריך את הרגע הקסום. הבטנו אחד בשניה בשתיקה, בעיניים נוצצות מרגש, בהכרת תודה וכל חששותיי התפוגגו כאילו לא היו מעולם.

"את כל כך יפה" מרטין התנשף ואחז בפניי ברוך.

"סו סו ביוטיפול" אמר והישיר אליי מבט מלא משמעות.

מסמיקה הסטתי את עיניי ממבטו החודר והשפלתי את מבטי לרצפה, בקושי מסתירה את חיוך המונה ליזה הסודי שעלה על שפתיי.

"יש לך את הפנים הכי יפות וענוגות שראיתי בחיי" המשיך להתפייט.

"כמה התגעגעתי אלייך גוואפה שלי (חתיכה בסלנג)" הוא ליטף את שערי בעיניים בורקות.

"גם אני אליך" לחשתי בקול שקט ונבוך "גם אני..".

ביחד בעיר הגדולה

למחרת, בשישי בבוקר מרטין קם בשמונה כדי להספיק את ארוחת הבוקר של המלון.

"זה שווה את זה?" פיהקתי גמורה לעבר מרטין, שנראה חיוני להחשיד על הבוקר.

התרוממתי בכבדות על מרפקיי ושיפשפתי את עיניי הנפוחות בניסיון לסלק קורי שינה, תוהה אם להתאמץ לקום או להישאר עוד קצת במיטה החמה.

מרטין משך בכתפיו "בעיקר לחם קלוי, קצת דגנים וקפה" אמר בעודו שורך את נעליו.

"אז למה בכלל לטרוח?" גנחתי בעייפות והשלכתי את גופי ברפיון שוב למיטה, חוזרת למצב מאוזן. הרי בתל אביב יש כל כך הרבה בתי קפה נהדרים. אם הייתה ארוחת בוקר מפנקת ניחא, אבל אם מדובר בארוחה קונטיננטלית מינוס אני לא מתכוונת להקריב אפילו דקת שינה.

"כי זה בחינם" צחק מרטין, "פרי קופי דארלינג - אול יו כן דרינק אול דיי לונג" קרץ אליי.

צחקתי, אין מתנות חינם. עלות הארוחה גולמה במחיר החדר ומרטין שילם על כך. אם כי הבנתי שבתור תייר תפרן, דן חסכן פה לא התכוון להחמיץ את מה שמגיע לו ומה שאינו עולה אקסטרה כסף, גם אם מדובר בקפה דלוח וטוסט עלוב.

בשעה שתים עשרה בצהריים יצאנו סופית מהמיטה וירדנו לכיוון הים.

היה יום יפה ובהיר ומעט קר, בים היו המון גולשים שליהטטו עם הגלים והיפנטו את העוברים ושבים בטיילת. אני ומרטין גם עמדנו והסתכלנו עליהם.

הוא כרך את זרועותיו סביבי מאחור והניח את סנטרו על כתפי, זה היה נעים. התחפרתי לי עוד אל תוך חזהו, שאפתי את ריחו וספגתי מחומו.

כשהלכנו כך יד ביד ברחובות תל אביב הרגשתי כמעט כאילו אנחנו בני זוג.

זו תחושה שלא הייתה לי הרבה מאוד זמן. עם זאת, למרות כל הזמן שחלף זה הרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם, כמו לרכב שוב על אופניים. משהו בגילוי הזה הימם אותי והותיר ללא מילים.

בשיטוטינו הגענו עד הנמל בצפון העיר, שם עצרנו לגלידה ולשקיעה מוקדמת של חורף. בזמן שהשמיים נצבעו בגווני כתום ואדום והשמש החלה להיבלע בים, נזכרתי בחיבה שגם בדייט הראשון שלנו סחבתי אותו חצי עיר.

"איך התחושה ללכת שוב את כל העיר איתי?" הקנטתי אותו בעיניים צוחקות.

"אני לא מתרגש מזה" גיחך ומשך בכתפיו.

"אני אוהב מאוד ללכת, רק שאת גבירתי אסטאס קוריינדו, נו פסיינדו (את לא הולכת, את רצה!)" הוא הגניב אליי מבט כאילו מאשים וצחק.

חייכתי במבוכה והשפלתי את ראשי כמתנצלת, ידעתי שהוא צודק.

חברותיי תמיד נהגו להתלונן שאני ממהרת ולא שמה לב שאני משאירה אותן מאחור. האשמתי בכך את ההרגל הרע שלי לאחר לכל מקום. הבעיה היא שגם כשלא מיהרתי להגיע בזמן לשום מקום הנטייה לרוץ נותרה בעינה, כמו טבועה בכפות רגליי לעד.

בערב המשכתי להריץ אותו, אך הפעם בעקבות הבטן המקרקרת ובמרדף אחר ההמבורגר המושלם. השתדלתי לקחת את מרטין למקומות הכי טובים בעיר ולכן בדקתי המלצות.

עם זאת, עוד לא הכרתי את תל אביב היטב ולכן כשחיפשנו מקום מסוים כמעט תמיד הלכנו לאיבוד, אפילו עם גוגל מפס. גם בערב עשינו כמה רונדלים מיותרים, בזמן שבטנינו נהמה מרעב ורגלינו דאבו מהליכה.

"אנחנו קרובים?" מרטין שאל ונימה של ייאוש התגנבה לקולו.

"ממממ כן, אנחנו בכיוון הנכון" מלמלתי תוך שאני בוהה במצח קמוט מריכוז במסך הנייד ומסובבת את הגוגל מפס, לוודא שהחץ לא שינה את דעתו - שוב.

"בכיוון הנכון משמע נגיע עוד חצי שעה?" מרטין נחר בלעג, רומז לכישורי ההתמצאות העלובים שלי.

"אתה צוחק עליי?" יריתי אליו בגבות מורמות, שולחת לו מבט מתריע, שש אליי קרב.

"חס ושלום מא ליידי" נסוג משועשע "אני צוחק איתך, לא עליך.." הרים את ידיו בכניעה לעברי. "אובייסלי" הוסיף בחיוך מקניט.

"אוביייייסלי" חזרתי על דבריו בגיחוך תוך גלגול עיניים, מאריכה את ההברה בלעג מודגש. הוא כבר ידע שאותי לא עשו באצבע.

לו רציתי יכולתי תמיד להחזיר לו באותו מטבע, בחדות מחשבה וחריפות לשון.

אולם מכיוון שזכרתי שכישורי ההתמצאות של מרטין היו אף גרועים משלי, ידעתי שיניח לי להמשיך לנווט גם אם אביא אותנו בטעות לכפר קאסם. אף על פי כן לבסוף הגענו ואפילו בפחות זמן ממה שהעריך. נהנו מארוחת ג'אנק פוד איכותית ומשביעה ואז נפלנו שבורים על המיטה ונרדמנו חבוקים עם סרט. זה היה יום מושלם.

אין כמו יפו בלילות

בערב למחרת כשהלבנה זרחה מעלינו הובלתי את הספרדי שלי לסמטאות העיר העתיקה המוקפת חומות. פסענו יד ביד במבוך הסימטאות הצרות מרוצפות האבנים הירושלמיות הקטנות, בין הגלריות החבויות ושלטי השיש שעיטרו כל רחוב בשם אחר מגלגל המזלות. על גדר אבן נמוכה תחת אור פנסים צהבהב, שהשרה נוגה רך נעים - התיישבנו פנים מול פנים, אחזנו ידיים והבטנו זה בעיני זו. החלפנו בשקט כמה מילים, אולי התחלתי לספר לו על ההיסטוריה של יפו אולי התפלספתי על יופייה בלילות - אינני זוכרת בדיוק מה אמרתי.

כל שנחקק בזיכרוני זה עיניו הכחולות החודרות שליטפו אותי במבטו, שיערו הברונטי השופע שנפל בצורה מושלמת על מצחו, מעיל העור השחור שלבש שגרם לו להיראות כה סקסי, גברי ומסוכן בחשכת הליל ואת הנשיקה הלוהטת שחלקנו - שם על גדר האבן הנמוכה המוארת קלושות, תחת בוהק פנס וקרני הירח, בלב יפו העתיקה.

בדרך חזרה צעדנו באיטיות על טיילת יפו לכיוון העיר. הטיילת הייתה כמעט ריקה בשעה זו והשקט ששרר סביבנו העניק לנו תחושה אינטימית והשרה עלינו רוגע נעים. הצצתי במרטין שהחל לגלות סימני עייפות דקים. הייתי מרוצה מההספק שלנו הסופ"ש.

אמנם גררתי אותו בכל רחבי העיר, אך הצלחתי להראות לו כמעט את כל מה שלתל אביב והאזור יש להציע. חשתי גאה - כשגרירה של רצון טוב ושל ארצי אבל לא רק..

גם כ-תום, באמת רציתי שיזכור את הסופ"ש הזה לשארית חייו, כפי שאני אזכור אותו.

הלכנו בשקט יד ביד, משוחחים על אירועי היום, צוחקים מדי פעם ומקשיבים לגלים שהתנפצו על סלעי המזח הגדולים, מתיזים רסס ים מלוח על האספלט הבוהק.

"אתה יודע.." הפניתי אליו את פניי כאילו הרגע הגעתי לתובנה חשובה, "אתה חתיכת ספרדי בר מזל" ציקצקתי בלשוני וליכסנתי לעברו חיוך מתגרה. "אתה צריך להיות אסיר תודה".

"אני?" שאל נדהם.

"כן אתה" צחקתי.

"לא רק שזכית בהדרכה צמודה בחינם כל הסופ"ש, אלא גם במדריכה הכי שווה בכל האזור". כיחכחתי בגרוני במופגן והעפתי לאחור את שיערי הארוך במחווה מוגזמת של התנשאות ופיתוי נשי. מרטין קישת את גבותיו בהפתעה ולאחר כיווץ את עיניו בהבעה ערמומית.

"חה!" פלט נחרת גיחוך "על מי אתה עובדת?" נעץ בי מבט חודר וממזרי.

"שנינו יודעים שבסך הכל רצית לדפוק את התייר" צחק בקול.

"מוחר פיקרה (אישה שובבה)" לחש לאוזני בחיבה, קרץ לעברי ואז שלח את ידו מאחוריי וצבט קלות את ישבני.

הצביטה הפתיעה אותי. ניתרתי באוויר, פערתי את פי בהלם ושאפתי בחדות, תוך השמעת קול המום המביע ללא מילים משהו כמו: איך העזת?!

"חצוף!" צווחתי בקול גבוה והפלקתי על כף ידו, משתדלת בכוח להסתיר את החיוך שהופיע על שפתיי בלי הזמנה.

"סליחה" הרכין את ראשו ומלמל, תוך שפרע את שיערו במבוכה ונשא את עיניו אליי בתחנונים ככלבלב מסכן.

"פשוט הייתי מוכרח" נשך את שפתיו, מנסה בכוח להחניק את צחוקו.

רציתי לכעוס עליו אבל לא יכולתי, האמת היא שלא הייתי מאושרת ומאוהבת ככה הרבה זמן.

סוף השבוע עבר מהר משציפיתי.

אני ומרטין ידענו ששעון החול שלנו הולך ואוזל ולכן נאחזנו בכל טיפת זמן שעוד נותרה לפני שייאלץ לעזוב ולהמשיך בדרכו הלאה.

בראשון לאחר העבודה חזרתי לחדר הקטן במוטל, שבימים האחרונים נהפך משלו לשלנו. בחוץ התחוללה סערה גשומה במיוחד ורעמים הרעידו את החלונות.

את הסעודה האחרונה שלנו עשינו בסניף הקטן של מון סושי, שהיה מרוחק חמש דקות הליכה בלבד מהמוטל. הגשם והקור הרחיק את רוב הלקוחות באותו ערב ולכן מצאנו מקום על הבר בקלות, אכלנו סושי מדהים והשקנו כוסיות של סאקה חם לחיינו.

האווירה הייתה אינטימית ונעימה.

בחוץ הגשם תפף על גגות הבתים אבל בפנים היה חם ונעים - גם במסעדה אבל בעיקר בלב.

בלילה כפות הידיים הגדולות והמלטפות שלו חיממו את עורי הצונן, נצמדנו אחת לשני כל כך עד שנדמה שהפכנו לגוף אחד עם שני לבבות פועמים. בין זרועותיו הרגשתי מוגנת.

בשקט הבוטח שלו, הזר הזה - היפה, המלנכולי, הרומנטיקן, החידתי - הצליח להעניק לי תחושה של בית. הצצתי לעבר עיניו, הן כבר היו עצומות, חיוך חולמני היה נסוך על שפתיו. התכרבלתי עוד לתוך חזהו וחייכתי גם, בחושבי שוודאי הרגיש כמוני בטרם נרדם כך - שלו ומחויך. לאט לאט נשימותיי הסתגלו לקצב נשימותיו האיטי ושקעתי היישר לחיקה המתוק של השינה.

נפרדנו כך

למחרת היה בוקר יפהפה.

קמנו מוקדם והלכנו באטיות על שדרות בן ציון לכיוון כיכר הבימה. ישבנו בכיסאות אבן ליד שולחן קטן בבוטקה קפה על השדרה. מחממים את ידינו בעזרת כוסות הקפה הלוהטות ומביטים אחד בשניה ללא מילים. אף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד, איך להיפרד. למען האמת גם לא רצינו, העדפנו למשוך את הרגע במקום.

קמתי ממושבי, התיישבתי על ברכיו וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.

הפנים שלנו היו מאוד קרובות והמבטים שלנו דיברו היכן שאנחנו שתקנו.

חייכנו בעצב ושפתותינו נפגשו לנשיקה קלה ועדינה. איזה הומלס מוזר עבר וקרא לנו רומיאו ויוליה. גיחכתי, כרגע למרבה האירוניה באמת הרגשתי כמו גיבורה טרגית במחזה משלי.

משכתי את צווארון חולצתו של מרטין וקירבתו אותו אליי בכוח כדי שאוכל ללחוש לאוזנו.

"אני אתגעגע אליך" אמרתי בשקט וקולי נשבר. ריסנתי את דמעותיי תחת מעטה של חיוך רועד.

מיהרתי לסדר את צווארנו בחזרה, כדי שאוכל להסיט את עיניו ממנו ולשמור על קור רוח.

לא רציתי לעשות דרמה, הייתי מאוד רציונלית. ידעתי שכך זה עתיד להיגמר ושמחתי על ההזדמנות שניתנה לנו לראות זה את זו פעם שניה. לא צריך להיות גרידי, תום, נזפתי בעצמי בלב.

זה דרכו של עולם - להיפגש, להיפרד וחוזר חלילה.

מרטין חיפש את מבטי. הוא הסיט בעדינות קווצת שיער סוררת אל מאחורי אזני ורכן אליי.

"גם אני אליך" הוא לחש חזרה.

לקראת הצהריים מרטין ליווה אותי לתחנת האוטובוס וכשהקו שלי הגיע נכפתה עלינו פרידה חטופה ונמהרת. נפרדנו בנשיקה וחיבוק זריזים והבטחנו זה לזו שעוד נתראה.

"תבואי לולנסיה תום" ספק ביקש ספק שאל, תוך שאחז בכף ידי בתחינה, ממאן לעזוב.

בעדינות אצבעותיי השתחררו והחליקו מעל אצבעותיו כשפניתי לכיוון האוטובוס. הנהנתי אליו בחיוך עצוב ועליתי במדרגות האוטובוס, משאירה אותו מאחוריי.

שניה לפני שהנהג סגר את הדלת, הפניתי את ראשי למרטין והיישרתי את מבטי לעיניו.

"אני אבוא" שפתיי ציירו את המילים באוויר ללא קול.

כשהתיישבתי למעלה לאחר שהאוטובוס החל לנוע, הבטתי לאחור בתחושת דחיפות.

הוא עדיין עמד שם בתחנה - מנופף אליי, מחייך ובעיניו היפות, המימיות והכחולות מתמיד, ריצד חמקמק - דוק דמעות.

גם בפעם הראשונה נפרדנו כך בנפנוף מהיר, בחיבוק, בקו אוטובוס שנשא אותי הרחק ממנו והלאה. אבל איכשהו עכשיו זה הרגיש הרבה יותר קשה וגרוע. לא יכולתי להוציא מראשי את הדמות של מרטין עומד בתחנה עם הדמעות רוטטות בתחתית עיניו. הרס אותי שבעוד שאני התעקשתי להישאר ריאליסטית ומפוכחת, הוא נראה לי שבור.

כשנכנסתי לאינסטגרם להסיח את דעתי ראיתי שמרטין העלה תמונה ישנה שלו מסיני.

בתמונה - אדם קטן באמצע מדבר גדול.

מתחתיה נכתב : "לפעמים אני מייחל לכך שמעולם לא הייתי עוצר. עכשיו אני מאוהב ואהבה תמיד כואבת. תודה על התחושה, תודה על החיבוקים. אני מצטער מא ליידי, כל כך מצטער אם הייתי מוכרח ללכת".

למעשה הוא השתמש במילה לרוץ ולכן לא הבנתי אם כוונתו להתקדמות בדרכו או בריחה, אבל זה לא היה משנה - המסר היה ברור.

רק למקרה שלא הייתי בטוחה בכוונתו הוא גם הוסיף האשטאג אף פעם לא אשכח אותך, האשטאג אהבה כואבת.

לא יכולתי להישאר אדישה לכך, זו הייתה מחווה מרגשת, פומבית אך בה בעת סודית.

רק שנינו ידענו למי התמונה הוקדשה וזה צרב לי בנשמה - לדעת שאהב אותי כל כך, לדעת שעכשיו כואב. אט אט ההבנה נפלה וכאב הפרידה הצפוי החל לחלחל גם לליבי.

כשהגיע לאילת להעביר את הלילה לפני המעבר לירדן הוא שלח לי שיר שכתב והקליט עבורי. "את האדם הראשון וגם האחרון שישמע את זה אי פעם, איני שר טוב אבל זה בשבילך" לחש לי בקולו העמוק והשקט, המתובל במבטא ספרדי מתנגן ושרמנטי.

מרטין שכבר שר לי שיר יפהפה ומוכר בפעם הראשונה, כעת עלה דרגה.

אם בעבר ייחלתי שגבר ישיר לי שירי אהבה ואכן זה התגשם, איני חושבת שאפילו העזתי לחלום שמישהו יכתוב לי אחד. והנה הלא ייאמן קרה - הוא חיבר שיר עליי ועל צבע שיערי וגוון עיניי ועל איך שגרמתי לו להרגיש. בפזמון הוא שר : "הייתי צריך ללכת אך לא הייתי מסוגל. אישאר איתה עוד יום. יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום, אני נשאר".

כשהאזנתי לו לחיי הפכו אדומות כשושנים, זה הביך וריגש אותי בו זמנית. זו לא הייתה יצירת מופת וקולו המחוספס של מרטין היה רחוק מלהיות מושלם. אך זה היה השיר שלי, הוא נכתב ובוצע עבורי באהבה. זה היה יותר ממה שאי פעם יכולתי לבקש.

"לעולם לא אשכח אותך, נתת לי להרגיש" התאמצתי להביע את התרגשותי במילים.

"למשך סופ"ש קסום אחד הרגשתי באמת נאהבת, אני מודה לך על כך".

"אני חש כמוך" השיב מרטין בהזדהות.

"עבר זמן רב כל כך.. שחשבתי שלעולם לא ארגיש כך שוב. הענקת לי את ההזדמנות להיות מאושר באמת.. לפחות לכמה ימים. אני בחיים, בחיים לא אשכח אותך מא ליידי" הבטיח.

"זה לא שלום, אני בטוחה שאראה אותך שוב" אמרתי לו משוכנעת, מתוך תחושה פנימית חזקה. "בבקשה כתוב לי כל יום עד שתשוב הביתה ושלח תמונות" ביקשתי שוב, בנוהל.

"גם לי יש תחושה שנתראה שוב" השיב, "או כך אני מקווה לפחות.. את הבנאדם הכי טוב שפגשתי בחיי. לילה טוב נסיכה יפה שלי, תודה לך על הכל".

לכל סיפור טוב יש קליימקס, זו הייתה נקודת השיא של הרומן שלנו.

היינו עיוורים.

העדפנו לעצום עיניים ולא לראות.

הסכמנו להיות שבויים מרצון. עצם הרעיון של ההתאהבות שבה את ליבנו.

היא הייתה הסוהר שלנו ואנו הושטנו את פרקי ידינו לאזיקיה בהתמסרות, בשמחה. נפלנו לחיקה החם והמתעתע של הפנטזיה ולא רצינו להקיץ ממנה.

אולם החיים האמיתיים אינם אגדה.

במציאות בכל הנוגע לאהבה האדם הוא כמו להבה -

נדלק מהר, בוער בפראות, אך באותה זריזות שניצת כך נכבה.

דרוש רק משב רוח קל שבקלים ומן האש הגדולה יוותר אך מסך עשן,

אדמה חרוכה וזיכרון התבערה.