מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ה

נווד אחד וגעגוע

בלילה קר בלב מדבר מרטין הצטמרר מגעגועים ובדידות.

הדממה שעטפה את הואדי ושמי הקטיפה השחורים שכיסו את שמי ירדן לא הביאו מרגוע לנפשו המשתוקקת, לליבו הספרדי הדואב.

"אני מתגעגע אליך .." סימס לי בפיזור דעת בשעת לילה מאוחרת.

"כל היום ניסיתי להוציא אותך מראשי - לפחות לעשר דקות.. זה היה בלתי אפשרי.. אני מקווה שזה ישתפר.. שעם הזמן זה יעבור, שפחות יכאב" הוסיף נבוך, מביע את תקוותו היחידה להמשיך בחייו - לעבור הלאה, לשכוח.

למראה הודעתו, נאנחתי בכבדות ובד בבד נאלצתי לכבוש חיוך מסופק.

אמנם מעולם לא הייתי ביץ' שנהנית לראות אחרים סובלים ועם זאת, ככל בחורה, הסתרתי צד רומנטי סדסיטי מעט אפל. צד שאמר שאם כבר הגבר שלה מתייסר אז לפחות שזה יהיה בגללה - מאהבה שהטריפה את דעתו.

"זה מחמם את ליבי שחשבת עליי ואתה מרגיש כמוני, מרטין שלי" השבתי לו ברוך.

"אני רק מייחלת שלא יכאב לך" הוספתי בחשש אמיתי, תוך שנשכתי את שפתיי בעגמומיות. הייתי אובר מודעת לצד האנוכי שבי, שרווה מכך ביטחון ונחת והוצפתי ברגשות אשם.

"אתה יודע.." התחלתי לרשום, מנסה לשנות נושא, "אני מביטה בתמונות שלנו מסוף השבוע ויש לי תחושה משונה כאילו אני מתבוננת בעצמי בביתי, כאילו הביחד הזה - זו הסביבה הטבעית שלנו. זה כל כך מוזר ונהדר בו זמנית" הרהרתי בפליאה, משתפת איתו משרעפי ליבי.

"כן" מרטין הסכים בכובד ראש.

"זה מרגיש חם ונעים, כמו רגש ענק שאני לא יכול לשלוט בו. כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד, כאילו זו האהבה של חיי" זרק לאוויר וגרם לליבי להחסיר פעימה.

"כשאני איתך אין מקום אחר בעולם שבו אני מעדיף להיות - כמו השיר של ריהאנה" הוסיף וצחקק בעצב. "מצד שני.. אני מרגיש שאני חייב באופן הדרגתי להפסיק להציק לך ולתת לך להמשיך בחייך" נסוג וטון דבריו שב להיות מדוכדך ופטאלי.

"הרגשות שלי לא אמורים להכאיב לך" קבע טרוד ומודאג.

הופתעתי מעט מהנימה הדרמטית שהתגנבה בינינו, מן המעבר החד מהכרזה על אהבת חייו לרמזים לפרידה.

"אתה לא מכאיב לי בשום צורה", מיהרתי לבטל את חששותיו בעקשנות.

"להיפך! אני כל כך מתרגשת ממה שכתבת שהלב שלי מרחף".

"שמירה על קשר לא תפגע בנו - אנחנו נתקדם בחיינו, נתראה עם אנשים אחרים. אתה תפגוש בנות אחרות ואני מקווה ששנינו נתאהב שוב. אני רוצה רק את הטוב ביותר עבורך" הסברתי לו את משנתי. כרגיל מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.

"תמיד יהיה לך מקום בליבי" הבטחתי, "אני אשמור שם את החיוך שלך, את עיניך הכחולות המהורהרות, את המבטא הסקסי שלך, את מגע ידיך החמות על עורי, את הנשיקות שלך ואת סוף השבוע שלנו. אני רק מייחלת שיום יבוא ואראה אותך שוב".

"את האישה היפה והטובה ביותר עלי אדמות אהובתי" השיב לי מרטין לבסוף, מעודד קמעה.

"אהיה שם עבורך בכל פעם שתזדקקי לי" נשבע, "תמיד יהיה לך גבר שיחשוב עליך עם חיוך גדול על פניו.. ומי יודע מא ליידי.. אולי נתראה בפסטיבל לאס פאייאס הקרוב" אמר והצית בליבי מחדש גיצים של תקווה לאיחוד והרפתקאה.

פסטיבל האש

פסטיבל האש המכונה "לאס פאייאס" מתקיים מדי שנה באמצע חודש מרץ בולנסיה, העיר השלישית בגודלה בספרד ומקום הולדתו של מרטין. הפסטיבל הוא בעצם מעין שילוב של חנוכה ול"ג בעומר של הגויים - חג מעבר המסמל את סופו של החורף ובוא האביב. בחג הזה המקומיים עורכים תהלוכה גדולה של בובות נייר ענקיות, הנראות כקריקטורות גרוטסקיות של סלבריטיז שונים ובכל יום במשך כחמישה ימים מתקיים מופע זיקוקים ופירוטכניקה צבעוני ומרהיב לצד אינספור מסיבות רחוב.

הפסטיבל מגיע לשיאו בליל "הקרמה" (השריפה), ביום סן חוזה הקדוש - פטרון הנגרים. ביום האחרון של החג, סמוך לחצות בובות הנייר היפות מוצאות את סופן הטרגי ומועלות על המוקד בהילולה גדולה ורועשת, משל היו מכשפות הנשרפות לקול תשואות הקהל הברברי המריע.

על אף שזה נשמע מגוחך, ההשוואה לעידן ציד המכשפות אינה כזו מופרכת.

החג הוא אכן מנהג עוד מימי הביניים העליזים, אם כי ספציפית נטען כי לא נועד להאדיר את האירועים ההם. לפי הסיפורים החג נוצר לזכר ריטואל עתיק - לפיו בתום החורף נהגו בעלי בתי המלאכה להיפטר מחצובות האש, ששימשו אותם בימי הכפור הקרים ושהמקומיים הוסיפו להן שאריות בד, שגרמו להן להיראות כדחלילים. עם זאת, ספרד תמיד הייתה פירומנית לא קטנה הידועה בחיבתה העזה לאינקוויזיציה ושיטות עינויים מגוונות - אז מי יודע..

הדיבור על "לאס פאייאס" עלה לראשונה במהלך הפטפוטים שלנו בסופ"ש בארץ. כאשר אני הזכרתי בערגה את חג המולד היפהפה אותו עשיתי בלונדון הקפואה והמוארת לפני כשנה ואילו מרטין נחר בבוז ואמר שדבר אינו מתקרב לחג המולד בספרד.

"חג המולד אצלנו יגרום לך לשכוח לגמרי את לונדון בכריסמס והיין החם העלוב שלה" לעג ביהירות.

"ייתכן, ייתכן.." מלמלתי בספק, מושכת את המילה האחרונה תוך שרעיון צץ בראשי.

"לו רק היה לי מישהו שיארח אותי שם" נאנחתי בהגזמה ושלחתי לעברו חיוך ערמומי, מפזרת רמזים גלויים.

"כמובן שיש לך!" מיהר להכריז, "אותי!" מרטין בלע את הפיתיון ללא קושי.

"רק ששנה הבאה כל כך רחוקה ואני ממש מקווה שנשמור על קשר" אמר וקולו דעך, בשעה שהביט למרחק והזמן שנותר כמו נפרש בפניו כשביל גלקטי עד האינסוף.

"עד אז בטח תהי נשואה עם שבעה ילדים" גיחך וליכסן לעברי מבט מקניט.

"לא לא לא!" קראתי בקול, חצי צוחקת וחצי מזועזעת, מנידה את ראשי לשלילה בתוקף.

"בקרוב אני הולכת לעבור לתל אביב ולחיות חיי רווקה פרועים" הצהרתי בביטחון.

"אשמח לבקר אותך בספרד" הגנבתי אליו חיוך צדדי בממזריות חתולית זוממת.

וכך ההצעה הונחה על השולחן.

היא הייתה כמו בשר נא שנזרק לצלחת בטרם בושל כהלכה, אבל עצם קיומו שם העיד על הנכונות לקיים ארוחה.

מפה לשם פתאום התחלנו להשתעשע ברעיון שניפגש בזמן אחר במדינה אחרת ומרטין החל לספר בהתלהבות על הפסטיבל הייחודי לולנסיה.

הוא תיאר שבוע של מסיבות "פאנג'ויה" מטורפות, שבו כל העיר נסגרת לתנועה והופכת למדרחוב פורימי ענק וכל התושבים והתיירים נסחפים למערבולת צבעונית של שמחה ושיכרות. מעין אוקטוברפסט משודרג מהצד החם יותר של היבשת.

"אוקיי, קנית אותי" צחקתי.

"לאס פאייאס איט איז! עכשיו בוא רק נקווה ששנינו נישאר רווקים עד אז" צחקתי.

"זה לא עוד הרבה זמן.. אם נעשה את זה כבר השנה" מלמל מרטין בהיסח הדעת, כמו מחשב בראשו שהפסטיבל הקרוב הוא בעצם רק בעוד כחודשיים וקצת.

"חוץ מזה אני עומד לטייל עד מרץ, אז הרווקות שלי מובטחת" הכריז בביטחון.

"בכל הנוגע אליך - אל תדאגי, יש לי מספיק מקום לבעלך ושבעת הילדים", הקניט תוך כדי שקרץ לעברי ושנינו פרצנו בצחוק.

באותו זמן מרטין לא קלט שהעלאת ההצעה על הפרק הייתה כהשלכת נתח סטייק עסיסי לאריה מורעב. התת מודע שלי קיבל את ההצעה, עוד לפני שאני בכלל התחלתי לשקול אותה.

השתוקקתי להרפתקאה בכל רמ"ח איבריי. עצם הרעיון שאוכל להיות אורחת של בחור מקומי, במדינה זרה, בפסטיבל אזוטרי שטרם שמעתי עליו - קסם לי. הרגשות שהיו לי כלפי מרטין היו רק בונוס, הדובדבן שבקצפת.

למען האמת לא היה אכפת לי אם בפסטיבל הזה גברים נוהגים להתערטל ולרוץ בשלג יחפים וחשופי ישבן עם חוטיני לבן דמוי טיטול או שהמנהג העיקרי בו הוא מרדף אחר כדור גבינה שדורדר מראש הר או אכילת כריך חגב (סיפורים אמיתיים דרך אגב). כל עוד אזכה להיות חלק ממשהו אקזוטי - גם אם הזוי לחלוטין - הייתי מוכנה להכל.

לכן כאשר מרטין הזכיר שוב את לאס פאייאס בשיחתינו האחרונה, בעת ששהה בירדן, הוא לא ידע שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. כבר לאחר שעזב לירדן התחלתי לגשש בכיוון - לבדוק היתכנות של ימי חופש, לחפש טיסות. הרעיון שאבקר אותו בביתו בעוד זמן קצר, שנראה לי בתחילה כהלצה מנותקת מהמציאות, פתאום החל להבשיל במוחי ולקרום עור וגידים.

הבנתי שלעיתים כל מה שמפריד בינינו לבין הגשמת חלומותינו הפרועים ביותר זו החלטה אחת קטנה ולמימוש החלום הספציפי הזה כל מה שהיה חסר לי - זה כרטיס טיסה בקליק עכבר פשוט.

דה ז'ה וו

אולם השמחה שלי הייתה מעט מוקדמת והזמן והמרחק כהרגלם החלו להערים קשיים.

כשבוע לאחר שמרטין טייל בירדן לאורכה ולרוחבה, שוב משהו אפל ניצת בליבו וחוסר שלווה מעקצץ פשט באיבריו. כמו דגי "הקמיקזה", שקיבלתי בילדותי במסיבות ימי הולדת והייתי מגדלת בקופסאות אוכל ריקות שמולאו מים, זיהיתי במרטין מעין "משאלת הרס עצמי". אך בדומה לדגים, שבבגרותי גיליתי ש"התאבדו" משום שנגמר להם החמצן, גם הוא נחנק - האם מעצמו, ממני או מחוסר האדרנלין?

זאת לא ידעתי - אבל משהו הרעיל את דמו ומזגו של מרטין כמחלה ממארת ולא הרפה.

בשעה מאוחרת בטרם נרדמתי הטלפון שלי רטט. מרטין שלח לי הודעה.

"מא ליידי, היה כל כך נחמד לראות אותך בפעם האחרונה ואני כל כך שמח שחזרתי לתל אביב. אף פעם לא אתחרט או אשכח. אבל כל זה יותר מדי בשבילי. כל היום אני רק חושב עליך - כמה יפה את וכמה אני מתגעגע. אני לא יכול עוד. אנחנו חייבים להמשיך הלאה, תום.

אני חומק היום לפנות בוקר לסוריה. אני מוכרח להתרכז. אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי במחשבה עליך. אין טעם להמשיך לאהוב זה את זו - זה מביא רק כאב" כך כתב ובלי הכנות פשוט הטיל את הפצצה.

תחושת דה ז'ה וו נוראית היכתה בי וליבי צנח לתחתית צלעותיי.

עוד פעם סוריה, עוד פעם ניסיון פרידה - מה יהיה?

הבטתי בייאוש ועגמומיות בהודעתו והרגשתי כאילו משהו בתוכי ידע שזה יגיע. זו הייתה רק שאלה של זמן.

במקום כלשהו פשוט קיוויתי לדחות את הקץ ואולי לפני כן להספיק לראות אותו שוב בספרד.

עם זאת, למרות שהכנתי את עצמי מראש לרגע הזה - הבנתי שעל כאב לא ניתן לדלג ובמקום בו הייתה דאגה ואכפתיות לא תצמח בנקל אדישות.

"בבקשה אל תלך לסוריה" הפצרתי במשוגע הספרדי שלי.

"זה מסוכן מרטין, אני לא סתם אומרת. יש כל כך הרבה מקומות אחרים שאתה יכול ללכת אליהם במקום" התחננתי.

"אני מרגיש שאני חייב תום" אמר בחדות נחרצת ולא הוסיף.

"מרגישה שהלב שלי קצת שבור עכשיו" השבתי בצער.

לא הצלחתי לדמיין איך היום שלי יראה שוב בלי הודעותיו ותשומת ליבו, התאבלתי על תום הרומן שלנו ועל ההרפתקאה בספרד שכבר לא אזכה לצאת אליה.

"שלי גם" מרטין התרכך, "אבל עדיף לסבול עכשיו מאשר להמשיך בייסורים האלה. אני מתגעגע אליך כל כך וכל זה לא היה בתכנון" הדגיש, אולי מתוסכל מכך שהתכנית האלוהית לא תאמה את תוכניותיו.

"אני יודעת.." משכתי בכתפיי, "החיים קורים".

"זה פשוט יותר מדי" השיב בכאב.

"האם אני עדיין מוזמנת במרץ?" שאלתי, נאחזת בקרנות המזבח.

"בכל זמן" השיב ובוודאי ליבו נחמץ על עצם השאלה.

"אבל.." היסס "אולי כדאי שניקח צעד אחורה, לפחות לזמן הקרוב" הציע בזהירות.

"תביני" ניסה להסביר, "כל הבוקר חשבתי רק עליך.. אני שונא את עצמי על כך" נאנח ברוגז.

"למה?" השבתי מזועזעת, "מה יש לשנוא?" שאלתי קצת פגועה.

"אני לא יכול לאהוב אותך תום!" מילותיו של מרטין זעקו אליי בייאוש, בכעס. "את גרה בישראל. אני גר.. ובכן אני לא יודע איפה אני גר בדיוק ואיפה אהיה אבל מה שבטוח את לא תהי שם איתי וזה כואב מדי" פסק.

"אני יודעת" גנחתי בעצב.

"אני גם מבינה שלא נוכל להיות ביחד.. אבל אני עדיין אוהבת אותך" השבתי בשבריריות, מקווה בליבי שיחזור בו מהחלטתו.

בהיתי במילה שכתבתי זה הרגע. אוהבת אותך.

זו פעם ראשונה שרשמתי לגבר שאני אוהבת אותו מאז אדר, בן הזוג עמו הייתי כמעט חמש שנים. האם אהבתי את מרטין באמת? בכנות איני יודעת. התרגלתי לנוכחותו המוגבלת והמנחמת בחיי. דאגתי לו, היה לי אכפת ממנו, ערגתי לשובו. אולי הייתי מאוהבת בו.

אבל לא הכרתי אותו כמו שהכרתי את אדר והוא לא באמת הכיר אותי.

הוא לא הפך לחלק ממני, מנפשי ובשרי כמו שאדר היה שנים.

ועם זאת מצאתי את עצמי רושמת את זה. למה?

אולי כי מאז שהכרנו מרטין בעצמו אמר לי אינספור פעמים שהוא אוהב אותי והרגשתי שזה הזמן שלי להשיב לו שאני גם. אולי ניסיתי לרצות אותו ואולי פשוט הרגשתי שזה הזמן לירות בכל התותחים הכבדים שברשותי כדי למנוע ממנו ללכת. כדי שלא ייקח את המעט שהיה לי, את מעט האהבה הרומנטית שהייתה עוד נוכחת בחיי המשמימים.

"גם אני.." השיב לי מרטין ועורר אותי ממחשבותיי. "היה קל יותר לו לא אהבתי.. אבל אני אוהב אותך בכל ליבי תום, אני נשבע" רשם ודמיינתי את נימת קולו השקטה והמלנכולית ומבטו העצוב.

"בבקשה ממך, רק תמשיכי הלאה" הפציר מדוכדך, "יש גברים רבים שיחלמו להיות עם אישה כמוך. את מדהימה, את תמצאי מישהו בקרוב".

"מה אתה רוצה מרטין?" שאלתי ברפיון.

חשתי מותשת מסערת הרגשות שהשתוללה בי והייתי קרובה מאוד להרים ידיים ולנופף בדגל לבן של כניעה.

"אני לא רוצה להכאיב לך, אז בבקשה תגיד לי מה עליי לעשות. אתה רוצה שאפסיק לכתוב? שאמנע מלחשוב עליך? שאחדל לאהוב? אתה מעדיף שלא אבוא במרץ אם אוכל?"

"אני לא יודע מה אני רוצה" השיב לשטף שאלותיי בבלבול.

"אני אשמח לראות אותך במרץ, אבל זה לא יקדם את המטרה שלי. אני לא יכול להגיד: "ביי, אבל בואי במרץ". כואב לי ואני לא יודע מה לעשות כדי להפסיק את זה" אמר מלא תסכול.

"אני אכבד כל מה שתבקש" הבטחתי.

"אם אתה רוצה שאקח צעד אחורה אעשה זאת. לא אבוא במרץ. אני רק מקווה שבעוד כמה שבועות נוכל לדבר שוב כמו ידידים ושאוכל לראות אותך יום אחד אם תאפשר לי" כתבתי באצילות הרבה ביותר שהצלחתי לגייס.

"אני חייב להתאושש" אמר מרטין, "חייב לראות אם הכאב נעלם".

"אני מאוד רוצה לראותך שוב. צד אחד בי משתוקק שתבואי ואילו הצד השני רק מתפלל שעד מרץ תשכחי ממני ולא תרצי לבוא. לא משום שאני לא רוצה לראות אותך, אלא מפני שאת מאושרת עם אחר וגם כי אם תבואי במרץ המצב שלי עלול להחמיר.. אנחנו לא רק ידידים.." הסביר מצוברח ואובד עצות.

"אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיך בזה לנצח" הוסיף ברוך, לאחר דקה של שתיקה.

"אני צריך אותך, שתשכחי אותי - כי אני לא מסוגל לשכוח" ביקש.

"מה גורם לך להאמין שאני כן?" יריתי חזרה, טיפה כועסת שהוא בכלל מעז לבקש ממני דבר קשה שכזה.

"שום דבר" ענה מובס, "אני רק יכול לקוות".

"הלב יכול לאהוב יותר מאדם אחד.. אפילו אם אמשיך הלאה, אני תמיד אוהב אותך" אמרתי.

"הלב שלי לא כזה תום" השיב כמו בלחש.

"לא אוכל להמשיך עד שלא אפסיק לאהוב אותך. יש לי מקום רק לאישה אחת שם. את תהי זיכרון נחמד, אבל לא יותר מזה" אמר וגרם לבית החזה שלי להתכווץ בכאב לעצם המחשבה האיומה הזו.

"אבל זה לא הולך לקרות" מיהר לסייג, "אז בבקשה תשכחי אותי, בשבילי".

"הלוואי ולא היית נפרד ממני עכשיו" כתבתי ודמעות החלו לזלוג במורד לחיי.

"לחשוב שכל מה שנהיה אחד עבור השניה זה זיכרון, זה מכאיב מדי!".

"זה מייסר אותי" כתב וכאבו זעק מהמסך אליי ושיקף את כאבי שלי.

"והקטע הנורא מכל הוא שידעתי שזה יקרה! שאתגעגע אליך כל כך שאהיה חייב להיפרד ממך. הלוואי והיינו רק חברים - הייתי יכול לדבר איתך לעד - אבל אנחנו לא. את האהבה של חיי תום. אני יודע זאת ואני לא יכול לעשות דבר לגבי זה. אז בבקשה, אני מבקש ממך, רק תשכחי ממני בהקדם".

המילים שלו נגעו בי והעבירו צמרמורת במורד גווי. אני - האהבה של חייו? האם זה ייתכן?

האם שוב הרומיאו הספרדי שלי מגזים או שבאמת הוא מאמין בכך?

במקום כלשהו בליבי כמי שחוותה אהבה אמיתית לא האמנתי שזו אהבה, לכל היותר חשבתי שזו התאהבות סוחפת.

מאידך קול קטן הזכיר לי שעם רגשות קשה להתווכח ואם זה מה שמרטין מרגיש אז זה נכון לגביו לרגע זה, אפילו אם הוא טיפה מפריז. זמן רב לא חשתי שהתאהבו בי כך, זמן רב מדי.

הנחתי לעצמי להתמסר לתחושה בהודיה וגם לייאוש ולכאב שזה עומד להילקח ממני שוב. נרעדתי שחשתי את הדמעות החמות מדגדגות את אפי וזורמות בשבילים נסתרים לסנטרי ומשם במורד צווארי, משאירות סימן רטוב כשבלולים אחרי הגשם.

"הלוואי ויכולת לנחם אותי ולחבק אותי עכשיו ולנגב לי את הדמעות" התייפחתי קצת נבוכה. לא יכולה שלא להיזכר בשיר הנוגע ללב של שלמה ארצי.

"הלוואי ויכולתי לחבק אותך בכל יום מחיי - כל יום! רק עוד פעם אחת" השיב בצער על שלא יכול למלא את בקשתי. "אבל זה רק יוסיף כאב תום, לא יותר".

"דעי שאת הבאת לי כל כך הרבה אושר ושמחה, שמה שאני עושה עכשיו מענה אותי" המשיך מיוסר. "את רק עשית את החלק הטוב של זה, הראש שלי עשה את השאר" אמר בבושה.

"אף פעם לא אשכח אותך!" נשבעתי, "בבקשה שמור על עצמך".

"אני כאן עבורך ובטוחה שיום אחד תגיע נערה נהדרת שתיתן לך את כל האהבה שבעולם. רק שני דברים אחרונים אבקש ממך : אם איני יכולה לשכנע אותך שלא ללכת לסוריה אז אנא כתוב לי כשאתה יוצא משם בשלום ושנית כשאתה מרגיש שאתה בטוב בבקשה תגיד לי, כי אשמח לשמוע ממך שוב. אני לא רוצה שזו תהיה פרידה" קיוויתי נואשות.

"מבטיח" נדר.

"בשבילי זה לא שלום" הבהרתי, שיהיה ברור.

"אני רק נותנת לך את הספייס שאתה זקוק לו, אבל אני מחכה לשמוע ממך שוב כשתהיה מוכן. טה אמו" חתמתי את הודעתי בספרדית.

אדם בודד מאוד

נדמה היה שבכך השיחה הסתיימה, אך נראה שמילותיי האחרונות שברו אותו.

"זו הפעם השניה שזה קורה, שאני מנסה להיפרד" כתב לי בייאוש.

"כל מי שמתקרב אליי בסוף נפגע. אני יודע ולא מסוגל אחרת. אני רק אדם מאוד מאוד בודד שצריך להמשיך להיות בודד עד שהוא יפסיק לפגוע באנשים" התעקש, מלא תיעוב עצמי.

"אהבה מכאיבה לי ואני בורח. איך אני מסוגל להכאיב לאדם כמוך?! החיים נותנים לי הזדמנויות לאהוב ולהיות נאהב ואני רק זורק את זה כמו איזה כפוי טובה. אני זאב בודד ותמיד אשאר כך וזה לטובה.." המשיך לגעור בעצמו ולהכות על חטא.

"אני אוהב אותך מכל ליבי תום, רק שאהבתי לא שווה דבר. אני נותן לך הזדמנות לברוח מאדם רעיל. אחרת אהיה פה להכאיב לך שוב. בבקשה אל תתני לזה לקרות - את שווה יותר מזה" התחנן בפניי.

דבריו הכו אותי בבלבול ותדהמה.

שוב לא הבנתי מאיפה השנאה העצמית הזו מגיעה ועל מה הוא מדבר.

הרי אני רק ראיתי בו צד רך ואוהב ומתחשב. היכן המפלצת הזו שהוא מדבר עליה?

מה לעזאזל קרה לו שהוא חושב על עצמו דברים כאלו שליליים?

שיכנעתי את עצמי שאלו העצב והדאגה שמדברים מגרונו בחוסר הגיון שכזה. אך זו הייתה אזהרה שלא השתי את ליבי אליה.

זו הייתה נבואה שמגשימה את עצמה ואני סירבתי לראות.

"בבקשה תפסיק!" דרשתי כועסת.

"אתה אדם נהדר! אתה יכול לאהוב מכל ליבך. אתה פשוט מפחד וזה טבעי. לא תהיה בודד.. אתה צ'ארמר, חתיך על, סקרן ומלא תשוקה לחיים. אני אתן לך להירגע כמה ימים. אאפשר לך את המרחב שאתה צריך ורק אקווה שתכתוב לי כשתשוב מסוריה בשלום". השבתי בתקווה גלויה, בניסיון להרגיע את הרוחות, לפייס ובעיקר לשכנע את עצמי שזה גל חולף.

בסופו של דבר גיליתי שלמרטין היה מזג הפכפך כסופה טרופית בתאילנד.

רגע אחד היה חם, אוהב ומלטף כקרני שמש בשמי קיץ בהירים, אך בהינד עפעף יכול היה ליבו להתכסות בעננת עצבות קודרת ולהפוך קר ומרוחק.

כך קרה שיממה בלבד לאחר הברייקאפ היזום והבריחה הנועזת לסוריה, מרטין סב על עקבותיו וגם חזר בו מהחלטתו, עם הזנב מקופל בין הרגליים.

"הסיגו אותנו חזרה לגבול ירדן עם שחר" הקליט לי הודעה מוקדם בבוקר.

בקולו שמעתי את נימתו המובסת ובעיני רוחי דמיינתי את ארשת פניו הנפולות.

"ניסינו להתגנב לסוריה משתי נקודות שונות על הגבול ובאחת מהן כמעט שירו בנו" סיפר באימה. "זהו, סיימתי לנסות" הכריז בהרמת ידיים.

"אני מודה לאל שיצאתי חי ואני מצטער על אתמול. הייתי מאוד לחוץ בגלל סוריה וכעת הוקל לי. תום, כשאמרתי לך שלום אמש הרגשתי כל כך נורא. הייתי אבוד ובודד. שניה אחרי ששלחתי את ההודעה קלטתי שעשיתי טעות נוראית והריקנות הרגה אותי. עכשיו אני חושב שאני מבין את הדברים טוב יותר ואת צדקת כל הזמן. רגשות הם רגשות, החיים ממשיכים. אסור היה לי להתרגש יותר מדי בגללנו. לצערי קלטתי את זה מאוחר מדי ודפקתי הכל" אמר.

ברגע ששמעתי את קולו של מרטין ונוכחתי שמבצע סוריה כשל והוא עדיין בירדן, נשפתי בהקלה. לא רק ששב בריא ושלם, אלא אף הודה שהוא מתחרט על מה שאמר ומתגעגע.

"הכל בסדר" הרגעתי אותו ישר, "לא דפקת כלום, אני אוהבת אותך בדיוק אותו הדבר".

"תודה שאת שם עבורי" לחש וקולו נשבר בהקלה והודיה גם כן.

"אני צריך אותך בחיי תום, האהבה שלך מעניקה לי כנפיים להמשיך. בכל פעם שאני זוכה לשמוע ממך אני אסיר תודה".

"אני כאן" לחשתי חזרה.

"זה לא קל לשנינו - אבל זה מה שיש. מישהו שהוא קצת רחוק שאכפת לו מאיתנו ואוהב אותנו מאוד. אנחנו שם לתמיכה כשהאחר זקוק וזה לא דבר של מה בכך. אני גם משוכנעת שאם ניפגש שוב ושנינו נהיה רווקים - זה יהיה כאילו מעולם לא נפרדנו".

"כן אהובתי" הוא הסכים, "עכשיו אני מבין שאני מעדיף את זה על פני כלום".

"את לא יכולה לדמיין כמה שינית את חיי. הלוואי ויכולתי להיות איתך בכל יום ויום מחיי".

"האישה שתסיים את ימי הרווקות שלה איתך תהיה חתיכת בחורה בת מזל" נאנחתי בחיוך מר.

"זה אולי יישמע מטורף" היסס, "אבל אני עדיין חולם שיש סיכוי קטנטן שזו תהיה את. אני אהיה הגבר בר המזל ביותר בעולם" אמר נבוך.

"הלב שלי רוצה שזו תהיה אני, אבל אני יודעת שאם מישהו מאיתנו ייאלץ להיקרע מסביבתו וביתו הוא יהיה כמו דג מחוץ למים וזה רק יאמלל אותנו ולא יעבוד" השבתי בעצב.

"אני יודע אהובתי" מיד חזר בו מדבריו מבויש, "מצטער שאמרתי את זה. זה רק חלום טיפשי".

"אף פעם אל תצטער" נזפתי בו וכעסתי על עצמי שהייתי חייבת להיות כה ריאלית. "אתה צודק, אין לדעת - החיים יכולים להפתיע אותנו" אמרתי בניסיון לרומם את מצב רוחו, לא לגמרי מאמינה בעצמי לסיפור שניסיתי למכור.

"אני יודעת שזה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אבל כשאנחנו מדברים אני מרגישה נאהבת ושמחה וטוב לי. אני עצובה לחשוב שבשלב מסוים אאבד אותך. כבר עכשיו אני מתגעגעת אליך שקשה לתאר. הלוואי והחיים היו קלים יותר כך שהחלום הזה יכול היה להתגשם. אבל אולי כל שאני יכולה לקוות לו זה לראות אותך שוב, לחבק, להרגיש ולאהוב עוד פעם אחת".

"זו הסיבה שלפעמים אני מרגיש שמוטב היה שלעולם לא הייתי חוזר" חזר ואמר בטון מתוסכל.

"אני חושב שמעולם לא אהבתי כך בחיי. אני כל כך עצוב לחשוב שאאבד אותך יום אחד, אבל האמת היא שכבר איבדתי אותך. כבר לא אכפת לי יותר אם איפגע מזה - כל הודעה, כל פעם שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי מעניקה לי כוח. אני רק יכול להיות אסיר תודה על כל יום שאת עוד לצידי" הצהיר והפתיע אותי בגישתו החיובית החדשה.

"ביום שאאבד אותך סופית הכאב יהיה בלתי נסבל. אבל לימדת אותי שלאהוב באמת זה לרצות את הטוב ביותר לאדם שמולך. אפילו אם זה כואב, אפילו אם זה אומר שאצטרך לתת לך ללכת. עבור האושר שלך אוכל להמשיך לחיות, בידיעה שאף פעם לא תהי הנערה שלי ושבסוף כנראה שתהי מאושרת עם אחר. זו אהבה טהורה, השאר זה רק אנוכיות. אני שמח שפקחת את עיניי. את לא רק טובת לב ונהדרת - אלא גם פיקחית וחכמה. אתן לך להיות האחת שהולכת ממני ואני מבטיח שאנסה בכל כוחי להיות שמח עבורך, אפילו אם אמות מבפנים. תהי האהבה האפלטונית שלי לנצח" נשבע.

"אני לא חושבת שזה יקרה כל כך מהר" ציינתי לאט ובהיסוס.

"ובכל מקרה הדבר האחרון שאני רוצה הוא שתהיה עצוב בגללי", הבהרתי מוטרדת.

"אני יודע" השיב בהבנה, "וכן יש ימים שאני חושב שאני לא יכול יותר. בוודאי שאני עצוב, בוודאי שאני בוכה - אבל שום דבר מזה לא אשמתך" המשיך במעין נימת השלמה.

"גרמת לי לאהוב - לבחור האומלל שחשב שבחיים לא יוכל לאהוב יותר. אני יודע שזה נשמע שיצאתי מדעתי ואולי אני באמת משוגע - אבל אני מרגיש שאת האהבה של חיי. אני לא יודע אם אני שמח או עצוב שאת עוד שם עבורי או הכל ביחד. כל מה שאני יודע זה שאני זקוק לזה, אני זקוק לך. גרמת לי להרגיש כאילו סוף סוף הגעתי הביתה. את נמל המבטחים שבו שאני יכול להירגע, לפתוח את הלב והראש ולשתף בלי פחד. בדרך כלל אני לא ככה, אבל את.. את משהו אחר. את האדם הכי חם ואדיב שפגשתי בחיי. איתך אני יכול לקלף מעליי את כל המסיכות והזיוף המעייף ולהיות פשוט עצמי. אני אוהב את האדם שאת מרשה לי להיות".

קראתי את מילותיו פעם ועוד פעם, מתמוגגת כולי, כל איבריי הפנימיים רטטו ונמסו לכדי עיסה רגשנית. כרגיל כשמרטין נכנס למוד הצ'ארמרי שלו לא היה מי שישתווה לו. שתקתי כי לא היה מה לומר, כל דבר שהייתי כותבת היה מחוויר לעומת מה שרשם.

"אני לא בטוח איפה אהיה במרץ בזמן הפסטיבל" המשיך, "אבל אם לא נראה אחד את השניה עד אז ועדיין תרצי לראות אותי - אשמח" אמר חרש.

"גם אני" השבתי בשקט, מזכירה לעצמי לא להפגין שום התלהבות יתרה.

אחרי הטלטלות האחרונות שחוויתי עם מרטין והכמעט פרידות כבר לא רציתי לטפח תקוות. בין כה וכה התכוונתי לרדת מהנושא בינתיים ולראות איך אנחנו מצליחים לשרוד עד אז.

השיחה שלנו התארכה והתארכה והפכה אינטימית ורגשנית יותר מדקה לדקה.

שנינו סירבנו להירדם, נאחזים אחת במילותיו של השני כבני זוג ששבו זה לזרועות זו, לאחר שכמעט נפרדו שוב.