מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ו

ולנסיה

במשך כמה שבועות לאחר אותו יום, אני ומרטין חזרנו לדבר מדי יום ולשתף אחד את השניה במתרחש בחיינו בלי דרמות מיותרות. לאט לאט היחסים בינינו שבו למי מנוחות.

בזמן הזה מרטין הספיק כבר לטייל בפולין המושלגת ולחזור לעיר הולדתו ולנסיה, שבספרד. הוא שב לבית נעוריו לאחר היעדרות ממושכת והתאחד עם הוריו המבוגרים, שתי אחיותיו הבוגרות וזואי כלבתו הקטנה והקופצנית. הוא פגש שוב את חברי ילדותו עמם גדל והלך איתם לפיקניק צהריים שמשי בחוף האהוב עליו - אוליבה ביץ', הסמוך לביתם.

הוא פקד את הברים השכונתיים, צפה במשחקי הכדורגל המסורתיים והרווה את צמאונו בסנגריה מסורתית קרה, לצד תבשיל פאייה מקומי מהביל ומשביע. הוא סייר שוב בסמטאות שכונתו והלך לאיבוד ברחובות ולנסיה, ששילבו שיק עתידני לצד לוק אירופאי קלאסי של ימי הביניים. דרך הרגליים הוא נזכר ביופיה הרב, אותו הספיק כבר לשכוח - מתעד אותו בתמונות, שהקפיד לשלוח לי מדי יום.

שחר של יום חדש עלה מעל גגות הרעפים של הבתים המנומנמים בפרברי ולנסיה. אור בוקר נעים הציף את המרפסות שצפו להרים ולים ומרטין התעורר מעודד ושלח לי סלפי מחויך, מכווץ את עיניו הכחולות מסונוור אל מול השמש החזקה.

"זה הבית שלך?" שאלתי בפליאה, מודדת את הנוף הפנורמי הירוק מסביב.

"כן מא ליידי" השיב צוהל.

"ממש קרוב לים, אך עם נוף להרים. את תאהבי אותו! אני בטוח בכך! בקיץ אפילו יש לנו בריכת שחייה" התלהב.

"וואו" נשפתי ברושם "זה נשמע מקום מדהים".

"כן" הסכים בעליצות, "הלוואי ויכולתי לחלוק את זה איתך כעת".

"הלוואי.. הייתי שמחה" השבתי מעט מהורהרת. בנקודה הזו כבר שיחררתי מהרעיון לבקר אותו במרץ ולא הזכרתי את זה בפניו יותר. הייתי שמחה בתקשורת שלנו כמו שהיא והרגשתי שאולי זה מוקדם מדי, אבל כעת הנושא עלה מיוזמתו שוב.

"אולי בכל זאת אנסה לבוא לפסטיבל בולנסיה במרץ" רשמתי אוטומטית, בלי לחשוב.

"כלומר אם אקבל חופש ואמצא כרטיס טיסה זול מספיק" הוספתי ישר.

"בבקשה בואי" ביקש בפשטות.

"אני מתגעגע אליך וצריך לראותך שוב. התחושה הזו רק מתגברת עם הזמן".

"חייבת להיות דרך שניפגש", הנחתי את סנטרי על כף ידי, שקועה במחשבות.

"תהיה" מרטין השיב, "או שאני אבוא אליך או שאת אליי. אם לא תוכלי לבוא בקרוב, אני אבוא אלייך. לפני שתספיקי לשכוח אותי" מיהר להוסיף.

"חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, לראות את החיוך היפה הזה.. לא תיפטרי ממני בכזו קלות!" אמר משועשע.

פרצתי בצחוק, הדבר האחרון שרציתי היה שייעלם.

"זה נראה שאני רוצה?" שאלתי מתגרה.

"לא באמת" הוא צחקק, "וזה גורם לי לרצות לראות אותך אפילו יותר" הודה.

"אוף! אנחנו בכזה בלאגן" פלטתי צחקוק והלטתי את פניי בידיי, מנענעת בראשי מצד לצד.

"כן אנחנו בבלאגן" אישר מרטין וצחק גם כן, "אבל זה הבלאגן הכי נפלא שהסתבכתי בו בכל חיי".

"אין לי מושג אם לצחוק על זה או להיות מודאגת" הודיתי בכנות.

"אין צורך לדאוג" חיזק מרטין, "אני אהיה שם בשבילך תמיד, אני מבטיח".

"אתה מתבזבז עליי במרחק אלפי קילומטרים ממך" מלמלתי טרודה.

חשבתי עליו ועליי שקועים ברומן בלתי אפשרי, במרחק אדיר זה מזו ובפועל בודדים נורא.

"אל תגידי את זה בבקשה" התחנן, "זה אף פעם לא בזבוז לאהוב אישה כמוך".

"הייתי יכול לאהוב אותך לעד ולעולם לא למצוא מישהי כמוך. עד שפגשתי בך אף פעם לא מצאתי, לא חושב שעוד אמצא".

לעזאזל, סיננתי לעצמי חצי מקללת חצי מברכת. הוא תמיד ידע מה לומר.

הלילות תמיד היו הכי קשים, בייחוד בחורף הקר. הייתי מדמיינת אותו שוכב לצידי, מחבק אותי, אך תמיד מרגישה בחסרונו. הידיעה שהוא חושב עליי אמנם ניחמה, אך הדמיון לא הספיק.

אז הייתי כותבת או מקליטה לו, מחפשת לשמוע שוב את קולו, להרגיש את נוכחתו לצידי.

מאוחר בלילה, כשבחוץ רק נשמעו הצרצרים שלחתי לו שאני מתגעגעת.

בתמורה הוא הקליט לי בקולו העמוק והכובש הודעה בספרדית.

"את לא יודעת כמה אני אוהב לשמוע את הקול שלך" לחש לי בשרמנטיות.

"כבר ימים שלא ראיתי אותך ואני מתגעגע אליך כמו משוגע. את הראשונה שאני חושב עליה כשאני קם והאחרונה לפני שאני נרדם. אני מאושר לדבר איתך - כל פעם שאני קורא את מה שכתבת לי, רק לדעת שאת שם, שאת מתגעגעת. הידיעה שאישה כמוך מתגעגעת אליי גורמת לי לחוש מאושר, חשוב, יקר" אמר והטעים את שלוש המילים הללו, בטון של הערכה וחרדת קודש.

"זה ברור שהסיפור שלנו קשה ובלתי אפשרי וששנינו מייחלים שהכל היה קצת יותר קל והייתה לנו אפשרות אמיתית להיות ביחד. אבל אני בטוח במאה אחוז שיום אחד אראה אותך שוב. שיום אחד אשוב לחבק אותך, שיום אחד אגיד לך פנים מול פנים כמה אני אוהב אותך, כי אני אוהב אותך המון. מה שלא יקרה אני אשוב לראותך, אני רק מקווה שתחכי לי ומעל הכל שתהי מאושרת" אמר.

הקשבתי לו וכל ישותי נמסה לכדי שלולית של רגש. כבר לא עניין אותי כמו בעבר אם הוא מגזים או מנפח את מילותיו ורגשותיו. המגננות שלי ירדו, הציניות נשרה והחשדנות נותרה מאחור גם היא. הלב ביקש להאמין אז התמסרתי, התמסרתי לחלוטין.

הנחתי לקול הקטיפתי הזה למלא את החללים הריקים שבי, שביקשו להתמלא באהבה.

באותו רגע קיבלתי החלטה - אני מוכרחה לראות אותו שוב. גם אם זו תהיה הפעם האחרונה. השמעתי לעצמי את ההקלטה הזו שוב ושוב עד שנרדמתי, מחבקת את הנייד.

ויוה אספניה

ב-30 לינואר כתבתי לו נרגשת את שתי המילים הבאות: "אני מגיעה!"

במשך כיומיים חיפשתי כרטיסי טיסה לאזור ומצאתי שהדרך הכי זולה להגיע לולנסיה היא לנחות במדריד ולנסוע משם כ-3 שעות ברכבת. התייעצתי עם כמה חברות ועם דודתי והחלטתי שאין לי מה להפסיד. הזדמנות כזו צצה רק פעם בחיים וכשבחור ספרדי הורס מזמין אותך להתארח בביתו בזמן הקרנבל הכי גדול בשנה - את לא אומרת לא.

ההרפתקאה והלב קראו לי.

באופן שקשה להסביר חשתי שאלו הם רגעי המבחן שיקבעו האם אני בוחרת לקחת סיכון ולחיות את חיי באומץ או ממשיכה לשבת ולהשקיף עליהם מן הצד. האפשרות השניה כבר לא הייתה אופציה. לא עוד.

חוץ מזה הרגשתי שזה סיכון מחושב, הרי אני יכולה לסמוך על מרטין.

אנו מדברים כשלושה חודשים מדי יום, נפגשנו כבר פעמיים בארץ וזה רק שבוע שכולו פאן ללא מחויבות - מה כבר יכול לקרות?

"באמת?!?!" תשובתו ההמומה של מרטין ריצדה על מסך הנייד שלי, ברגע שקיבל את הודעתי המפתיעה.

"אני מקווה שאת לא עובדת עליי.." הזהיר אותי וחשש קל התגנב לקולו, שנמלא באחת תקווה.

"אני לא!" צהלתי והנדתי בראשי לשלילה. "קיבלתי אישור לימי חופש, אני רק צריכה להזמין! יש לי פה טיסה ל-16 למרץ ל-8 ימים" אמרתי, מסתכלת שוב על הכרטיס שמצאתי בסקיי סקאנר אחרי חיפוש סיזיפי של לילה.

"להזמין?" שאלתי בהיסוס. "עכשיו זה הזמן להתחרט" הוספתי ישר.

"ברור שכן!" קפץ מאושר. "זה מושלם! אני לא יכול לחכות כבר, לא יכול לחכות!"

"אתה בטוח לגמרי?" וידאתי שוב ליתר ביטחון.

"כמובן אהובה! בבקשה תזמיני" השיב בהתרגשות.

"מעולה" השבתי מבסוטה לאללה.

"תתחיל להכין רשימה של כל המקומות המופלאים והדברים שאני צריכה לעשות ולאכול בולנסיה ואוליבה ותרשום שם גם את הדבר עם האורז ופירות הים" צחקתי.

"אעשה זאת מא ליידי" השיב בעליזות.

"יש המון מקומות לראות ומה לעשות ואת מתכוונת לפאייה" צחק בחביבות והבטיח להכין לי בעצמו את התבשיל הספרדי המסורתי האהוב עליו.

"אני בטוח שתאהבי את זה!" הוסיף מתמוגג ונלהב.

"בטח!" הסכמתי וישר מיהרתי להוסיף "אבל רק שלא אראה בסוף כמו פטאטאס בראבס" (עוד מאכל ספרדי מתפוחי אדמה) צחקתי משועשעת והתלהבותו סחפה אותי גם.

"אני לא יכול לחכות עד שתהי פה - עשית לי את היום!" הכריז באושר.

"אעשה את המיטב שתהני מלא ותרצי לחזור אליי שוב! אני פשוט לא מאמין!" כתב ודמיוני צייר בעיני רוחי את חיוכו כה רחב, שכמעט וקרע את שפתיו משמחה.

"מקווה שהמשפחה והחברים שלך יקבלו אותי בשבוע הזה" הוספתי בזהירות.

"רק אל תגיד להם שנפגשנו בטינדר!" הזהרתי וציחקקתי מעט לחוצה.

"הסירי דאגה מליבך" הבטיח מרטין ופטר את חששותיי כלאחר יד.

"מקסימום נגיד להם שנפגשנו בסטארבקס בתור לקפה" צחק.

לא היה לו מושג שזה סיפור עוד יותר מצוץ מהאצבע, כי בארץ בכלל אין סטארבאקס. אדרבא, באופן אירוני למדי רשת בתי הקפה הזו היא בדיוק מה שתמיד הכי סימל והזכיר לי את חו"ל.

מתי נתחבק?

אז הזמנתי - בברכתו של מרטין, דודתי וחברותיי הקרובות שפירגנו לי מכל ליבן. את שאר משפחתי טרם שיתפתי בתכניותיי, משום שהתלבטתי כיצד כדאי לספר להם על הטיול הלא קונבנציונלי הזה - בלי שייטרפו מדאגה וינסו למנוע בעדי לטוס.

בסוף לאבא תיכננתי לומר שאני נוסעת להיפגש עם ידיד שהכרתי במהלך הטיול במרכז אמריקה. קיוויתי שזה נשמע טוב יותר ופחות מלחיץ מבחור שפגשתי בארץ דרך טינדר. לבוסית זרקתי משהו על זה שאני נוסעת לפסטיבל בספרד עם חברה טובה.

כעת כל שנותר לי היה לחכות בסבלנות עד שאהיה על המטוס.

"זהו! זה סגור" הודעתי למרטין בשמחה ושלחתי לו את כרטיס הטיסה כהוכחה.

"אני רק מקווה שעד אז לא תלך לשום מקום" פלטתי חצי בצחוק, חצי בחשש.

"את יכולה להיות בטוחה שאהיה פה בשבילך" נתן לי את מילתו והרגיע.

"לא האמנת שאני משוגעת וספונטנית מספיק לבוא, מה?!" שאלתי משועשעת.

"האמת שלא" ענה בכנות, "זו הייתה ממש הפתעה! הפתעה נהדרת" הוסיף מיד.

"זו הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה.. הולכת לבקר מישהו בלי תכנית.. האם עליי לתכנן משהו?" שאלתי מעט טרודה.

מרטין השיב בשלילה, "רק תגידי לי מה את רוצה לעשות ואני אעשה את השאר".

"אני רק רוצה לראות אותך, את יכולה לבחור את כל היתר" הוסיף בחיבה.

"כך או כך אני משוכנע שתהיה לך חופשה נפלאה" הבטיח.

"מה גם שעכשיו את מוכרחה לאהוב אותי עד אז.. לפחות עד שתעזבי בחזרה ותסיימי לנצל אותי" התבדח בחיוך ערמומי.

"יא תחמן!" פרצתי בצחוק, "אבל ברצינות רגע, בלי קשר לחופשה וצחוק בצד - אתה בטח יודע שאתה המאהב הספרדי שלי לנצח, נכון?" שאלתי והעמדתי פני נעלבת שבכלל זרק הערה כזו מרושעת ורמז שהאהבה שלי אליו תלויה בדבר.

"אני יודע אהובה" אישר בשלווה, "ואת תמיד תהי החלום הישראלי שלי".

"חוץ מזה.." הוספתי בחיוך ממזרי, כשמחשבה משעשעת לפתע עלתה בראשי, "אם אני 'מנצלת' אותך, הרי שאתה 'ניצלת' אותי קודם!" האשמתי אותו בכאילו.

"פתאום קלטתי שבארץ אני הייתי המקומית האקזוטית שהראתה לך את ביתה. אז הסיפור שלנו בעצם הוא שניסית להתערבב עם המקומיים במזרח התיכון ועכשיו אני רק מחזירה לך באותו המטבע" גיחכתי בהקנטה.

"הסיפור שלנו אמנם מתחיל ככה אמנם.." אישר, "אבל הוא מסתיים בכך שהכרתי את האישה הכי מדהימה אבר.. אז בעצם פעלתי נכון" השיב בקריצה וכרגיל גרם לי להינמס.

"בקרוב ממש אוכל ללטף שוב את עורך ולקבל את נשיקותייך" המשיך בכמיהה ובקוצר רוח.

"את תראי דברים בזמן שאני אנסה לגנוב ממך חיבוקים" צחק בהתלהבות של ילד.

"אני אהיה כזה קרציה.. אני הולך לחבק אותך כל כך חזק! מצטער מראש" כאילו התנצל.

"כל עוד תצא איתי גם לרקוד תוכל לחבק אותי כמה שתרצה" צחקתי.

"בוודאי" ענה צוהל, "יש לנו מסיבות טראנס מעולות".

"לא, לא טראנס!" עיקמתי את אפי בחלחלה. "רגטונים" ביקשתי, מזכירה לו על טעמי הלא אירופאי בעליל.

"טוב טוב" צחק, "אל תדאגי, נלך למסיבה שתאהבי" הבטיח.

"בשבילך אני אפילו אשמע מאלומה" התבדח וגרם לי להתגלגל מצחוק, כי ידעתי איזה עינוי זה יהיה בשבילו.

"אבל אחר כך נתחבק.. אובייסלי!" קבע את המחיר שלו להקרבה הכואבת וצחק בהתגרות.

"אובייסלייי" הדגשתי את המילה וצחקתי גם כן. זו הייתה מילה שהיה נוהג להגיד הרבה ולעיתים הקנטתי אותו עליה.

"אני מאוד מעריכה" אמרתי בהכרת תודה אמיתית.

"על לא דבר" השיב בשמחה גלויה.

"זה המעט שאני יכול לעשות עבורך. נתת לי את המתנה הכי טובה כשקנית את כרטיס הטיסה הזה" הוסיף נרגש.

"ואתה כשהזמנת אותי" עניתי לו בחיוך קורן.