מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ז

סימני שלכת

הימים המשיכו לחלוף בציפייה והמתנה.

שנינו חיכינו בסבלנות, אולם מדי פעם בפעם הייתי מרגישה שמרטין מפזר רמזים של ריחוק.

"אני חש קור" כתב לי יום אחד משום מקום. כמובן שהנחתי שהוא מתכוון למזג האוויר האירופאי החורפי, אך בה בעת תחושה מוזרה החלה להזדחל בי. הצלחתי לרדת לסוף דעתו רק כשהמשיך ושאל - האם אני עוד אוהבת אותו?

השאלה הלמה בי כמו אגרוף בבטן.

הרי חלק ניכר מהיחסים שלנו התנהל בשלט רחוק ומעולם לא הייתה לנו בעיה עם זה, אז מדוע דווקא עכשיו ניטע בו הספק באהבתי?

"כמובן שאני אוהבת אותך" עניתי, עדיין מופתעת מהפתאומיות שבשאלתו.

עם זאת, ההלם שחשתי לא היה מוחלט.

זו לא הייתה פעם ראשונה שמצב רוחו חווה שינוי קיצוני. גם בעבר היו מקרים שנע ביום אחד מהצהרות אהבה גדולות למלנכוליה עמוקה וניסיונות נואשים לפרידה.

מזגו יכול היה להיות כה הפכפך, שלעיתים דמיינתי אותו כסופת טייפון זועמת, כזו שמגיחה בהפתעה באמצע יום קייצי, בהיר וחם.

"אתה חושש מהמפגש שלנו?" שאלתי בהיסוס. הייתי חרדה שמא אשחרר נצר של רימון רדום, שכעת עלול להתפוצץ ולשבור אותי לרסיסים.

"זה הולך להיות שבוע נחמד בוודאות, פשוט אני מקווה שנהיה אותו הדבר עד אז" השיב באיטיות. "גם אם דברים יקרו.." הוסיף וגרם לי לתהות -

האם קרה משהו בעל משמעות שאיני יודעת עליו?

"אני לא חושבת שדברים ישתנו עד אז" השבתי בזהירות.

"אתה יודע.. לפני שראיתי אותך בתל אביב הרגשתי את אותו הפחד" שיתפתי, "אבל בסוף כשנפגשנו זה הרגיש כל כך טבעי שהפחד הזה נראה מגוחך" משכתי בכתפיי בחיוך.

"אני משוכנעת שעדיין נאהב זה את זו בדיוק אותו הדבר ואני לא יכולה לחכות כבר להגיע לספרד" הכרזתי נלהבת וניסיתי להקליל את השיחה שקיבלה תפנית קודרת.

"כן, אבל משום מה אני מרגיש שהפעם זה יהיה שונה ואני לא יודע למה.. אני רק יכול לקוות שהכל יישאר אותו הדבר או לפחות לא מנוכר כל כך שיהיה מוזר בינינו.." הוסיף ושמעתי את קול הספק מכרסם את איבריו הפנימיים.

ניכור, מוזר, שונה - אלו היו מילים שלא הייתי רגילה לשמוע ממנו.

לא ידעתי איך להגיב לכך ומה לומר.

"אני מחכה לך שתגיעי אהובה" אמר לבסוף לאחר רגע של שתיקה, בעודו מתאמץ להתנער מחרדותיו ככלב המנער טיפות מים מעל פרוותו.

אולם על אף הצהרתו, תחושה מבשרת רעות החלה להכות שורשים בליבי.

מדוע הוא רושם לי את כל זה כעת? תמהתי בחשש.

"אתה חושב שאהיה קרה אליך?" שאלתי בזהירות.

חששתי מתשובתו כלוליינית על סף תהום עמוקה וחשוכה, היודעת שכל צעד קטן שלא במקום יוביל אותה לאבדון שממנו אין חזרה.

"אני לא חושב שתהי" ענה לאחר מחשבה. "זמן עובר, דברים קורים, אף פעם לא אחשוב עליך רעה מה שלא יקרה" אמר.

"ואם פגשת מישהו או שאת עושה כייף בסופ"שים אל תרגישי רע או עצובה - אשתדל להיות שמח בשבילך.. פשוט היינו כל כך מאוהבים שאולי זה יהיה קצת מוזר".

כעת בכלל חשתי אבודה.

האם מרטין רומז שמשהו השתנה אצלו או שמא הוא חושש שרגשותיי כלפיו השתנו? ואם זה כך מה זה אומר עלינו? ועל המפגש הממשמש ובא?

"אני לא פגשתי אף אחד" מיהרתי להשיב. זו הייתה האמת. לא שהתכוונתי לשמור לו אמונים, אבל כך קרה.

"אם פגשת מישהי אני לא אכעס" כתבתי ביד רועדת וליבי דפק בחוזקה, כמעט פוקע באלימות מחזי. "אני אבין.. אני רק מקווה שתהיה איתי שם כשאבוא" הוספתי בחשש, כנידונה למוות הממתינה לפסק הדין.

"האמת שפגשתי" הוא השיב ונשימתי קפאה באחת, כמו מכונית שנעצרה בחריקת בלמים.

"באמת?" כתבתי בהלם "מי?" שאלתי והדם פעם באזניי.

על הצג של הנייד שלי הופיעה תמונה של מרטין ולידו המאהבת.

זו הייתה כלבתו הג'ינג'ית הקטנה.

בן זונה! סיננתי בחיוך מבין שיניי ונדתי בראשי מצד לצד, לא מאמינה שנפלתי בקלות כזאת בפח שטמן לי, כמו פתיה מסכנה. שיחררתי את האוויר העצור בריאותיי בנשיפה אחת גדולה ונשמתי לרווחה, אחרי כמה שניות של מתח בלתי נסבל.

עאלק תהי שמחה בשבילו, אה?!

גערתי בעצמי בשקט, מודעת להקלה העצומה שחשתי לגלות שזו רק בדיחה.

"עשית לי התקף לב" כתבתי לו חצי צוחקת וחצי מאשימה.

מרטין צחק, מבסוט על התרגיל המוצלח שביצע.

"חשבת שבאמת פגשתי מישהי?" הקניט אותי.

"כן" צחקתי במבוכה, מוחה את אגלי הזיעה ממצחי.

"אפילו אם הייתי רוצה - אני עדיין חושב עליך יותר מדי וזה לא יהיה הוגן עבור אף בחורה" דחה את חששותיי בשפע קסם אישי כהרגלו.

"עם זאת, לא אמרתי שום דבר לגבי חיות מחמד" צחק בשובבות.

"היא מקסימה" השבתי מלאת שמחה ועליצות מחודשת.

"רק ברור שאם הייתי צריכה להתחרות איתה על תשומת הלב היא הייתה זוכה" צחקתי.

"לאאא" השיב בניד ראש "אין לך מה לדאוג" צחקק.

"יש לי מספיק אהבה לשתיכן ואני משוכנע שהיא תאהב אותך גם" אמר בביטחון.

"הייתי נותן לה לארח לי חברה במיטה הגדולה והריקה, למלא את מקומך עד שתגיעי" צחק, "אבל גוש הפרווה המתוק הזה פשוט משיר שיער בכל מקום" התלונן בחיוך.

"השיער שלי גם נמצא בכל מקום" צחקתי בהזדהות, "רק שהוא יותר ארוך".

"אני יכול לחיות עם זה" השיב מצחקק.

"למעשה השאירי את השיער שלך, את הריח שלך וכל מה שאת יכולה מאחורייך - אני לא אחליף את המצעים חודש אחרי שתעזבי".

"אתה כזה בחור רומנטי" שבתי להתמוגג נבוכה, "מה אעשה איתך?"

"רק תישארי כפי שאת - תמשיכי להפוך אותי לגבר הכי בר מזל בעולם" השיב מאוהב.

כאילו אין מחר

באמצע פברואר, כשלושה שבועות לפני המפגש המיוחל, כתב לי מרטין שהוא מתכנן לחזור לעבוד בלונדון ובעוד כמה חודשים לעבור לקליפורניה.

מכיוון שכך הוא נסע ללונדון לכמה ימים להכין את הקרקע לשובו.

יחד עם זאת, טרח להרגיע אותי שיוודא במאה אחוז שישוב לולנסיה בזמן לפגישה שלנו ויראה אותי באה והולכת בשלום.

"אני מתגעגע אליך. את יודעת את זה נכון?" אמר בחיוכו שופע הקסם והחן.

"גם אני" השבתי לו מסמיקה.

"ואף פעם לא נמאס לי לשמוע את זה - שוב ושוב ושוב" פלטתי צחוק פעמוני רך.

"טוב מאוד" הדגיש.

"אני יודע שאני יכול להיות מאוד חזרתי לפעמים ואני שמח שעדיין לא התעייפת ממני" צחק.

"לעולם לא" הבטחתי, "אף פעם לא די לי ממך".

"תדעי תום שמאז שנכנסת לחיי גרמת לי להבין המון דברים ועזרת לי לענות על רבות מהשאלות שהסתובבו לי בראש ולא נתנו לי מנוח" הוסיף במצח קמוט. "הבנתי שאהבה היא התשובה שחיפשתי" לחש לי, "את - התשובה שלי".

"האם הייתה בכלל שאלה?" צחקקתי משיבה לו בשנינות.

מרטין שהיה רגיל להקנטות ולהערות הסרקסטיות שלי צחק באהדה, אך ניכר בדבריו שבעיניו זו לא הייתה קלישאה דביקה וזולה אלא מעין גילוי אישי.

"אני רציני מא ליידי, אהבה היא התשובה. לכל שאלה - תמיד" חזר על המנטרה החדשה בחייו והטעים אותה בהדגשה.

גם בלונדון המשכנו להתכתב רגיל, אך התדירות קצת פחתה. תיארתי לעצמי שלמרטין יהיו המון סידורים בלונדון, לכן לא דאגתי שבמשך יום שלם לא יצר קשר ולא ענה להודעותיי. בטח הוא תשוש או בטירוף בירוקרטיה או פוגש חברים ותיקים, תירצתי את ירידתו למחתרת המנותקים.

למחרת בערב, מאחר ועדיין לא שלח סימן חיים סימסתי לו ושאלתי לאן נעלם. רק כעבור שעות הוא הקליט לי בקול יגע וחסר חיים שאמש הוא נרדם במטרו ומישהו גנב לו את הנייד בזמן שניקר.

לדבריו, לקח לו זמן למצוא נייד חלופי והוא מצטער שלא ניסה להודיע לי קודם.

"שכחתי שלונדון היא עיר האוכלת את יושביה, שום דבר לא השתנה מאז שעזבתי" מלמל ממורמר ותשוש. "יש לי עוד שלושה ימים להספיק את כל הסידורים לקראת חזרתי, בטרם אשוב לספרד ואז אוכל לנוח קצת" ניסה לנחם את עצמו שתיכף זה נגמר.

"אולי גם אקפוץ לגיחה לפריז - הרבה זמן לא ראיתי את מגדל אייפל" הוסיף מהורהר, כמו מדבר לעצמו ואז התנצל שוב שגרם לי לדאוג והזכיר לי שתיכף אנו מתראים.

למחרת מרטין העלה תמונה שלו לאינסטגרם בסמוך לגשר לונדון.

זה היה יום שמשי בהיר ומאוד לא אופייני לעיר הבריטית האפורה והגשומה, אך מרטין היה עטוף במעיל עור שחור אלגנט שהעניק לו מראה מסוקס וגברי. הבטתי בתמונה דקות ארוכות, הספרדי יפה התואר שלי נראה לי מושך יותר מתמיד. טיפה שזוף, לא מגולח בדיוק במידה הסקסית הפרועה, שיערו השופע מסודר להפליא, מבטו ממזרי ומתריס.

"הגבר הסקסי שלי" כתבתי לו והחמאתי לו על התמונה.

הייתי גאה שהגבר הזה הוא שלי.

"לא יכולה לחכות עד שניפגש" הוספתי נרגשת, יודעת שהיום הזה כבר ממש מעבר לפינה.

"גם אני" השיב חלושות. שלא כהרגלו קולו נשמע לי מעט שטוח או עייף.

"אני מרגיש שיהיה לנו את השבוע הכי טוב אי פעם ושהכל אחרי זה הולך להיות כל כך קשה.. אני הולך להתגעגע אליך אפילו יותר" אמר בכאב.

פניי נפלו לנוכח דאגותיו.

"אני מרגישה כמוך" אמרתי בהזדהות, "אבל לא יכולתי לתת לך ללכת בלי לראות אותך עוד פעם אחת אחרונה" הוספתי בשמץ אשמה.

"כן.. לפחות יהיה לנו עוד זיכרון יפה אחד מהשניה" נאנח בכבדות.

"כן.." הסכמתי, "בכלל אני מעדיפה רק לחשוב על הדקה שבה נראה אחד את השניה - ולא מעבר" אמרתי, מנסה למקד את המחשבות במה שיש ושיהיה ולא במה שבקרוב יאבד.

"זה הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות" הנהן מרטין בכובד ראש.

"רק שבימים האחרונים אני מתהלך בתחושה מוזרה שלא מניחה לי.. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב שכל יום שחולף מקרב אותי אליך, אבל בכל יום אני מתקרב ללאבד אותך שוב. אני רדוף על ידי המחשבה הזו, היא לא עוזבת" שיתף אותי.

הדם אזל מפניי, הוא צדק כמובן.

ידענו שהמפגש הזה כנראה יהיה הפעם האחרונה שנתראה ושהקשר שלנו לא יוכל להמשיך מעבר, בגלל הקושי והמרחק. עד כה השתדלנו בכל כוחינו להשאיר את הכל קליל וליהנות ממה שיש. אבל כעת החלו סדקים ראשונים לבקוע בחומה שבנינו סביב מבצר יחסינו. זרם דק של ספק ופחד החל לחלחל מבין הלבנים הכבדות, מאיים להפוך לשיטפון שיפרוץ את הסכר, יפיל את החומה ויביא חורבן על הכל.

"אני לגמרי מבינה אהובי" הזדרזתי להרגיע אותו, חשה מעט בפאניקה בעצמי. זיהיתי את סימני המשבר שבדבריו, אבל האהבה והרצון לראות אותי עוד היו שם.

"אני חשה כמוך. אבל כמו שעשינו בתל אביב - אסור לנו לחשוב על העתיד, אחרת נאבד את ההווה" ביקשתי והתחננתי.

"אני יודע מה עלינו לעשות" גנח בתסכול, "פשוט לפעמים זה כל כך קשה ומסובך".

"אבל אל תטעי מא ליידי, אני לא יכול לחכות לראות אותך כבר" הבהיר, בניסיון להרגיע אותי שהשדים שמחוללים בראשו לא משנים בינינו דבר.

"ייתכן שאני פשוט טיפה מלנכולי היום, סלחי לי" ביקש בהתנצלות.

"בוודאי יקירי" השבתי, "ההווה, כמו בשמו באנגלית, יכול להיות מתנה עבורינו. עלינו לנצור כל יום ויום ולא לבזבז שעה" הזכרתי לו.

"את צודקת אהובתי" השיב קצת מעודד מתרגיל המיינדפולנס המאולתר שלי.

"אנחנו יכולים לעשות את זה כאילו אין מחר מרטין" קראתי נלהבת, "כל יום מחדש".

"לא יהיה מחר בשבילנו" חזר אחריי מרטין מאושש, "רק היום, רק עכשיו!".

"זה הולך להיות מושלם כמו שזה תמיד היה איתך" חייכתי ברוך.

"בוודאי" אמר,"זה יהיה היום הכי שמח בחיי מאז היום האחרון שבו ראיתי אותך. אני זוכר אותו כאילו הוא היה אתמול.." אמר בנוסטלגיה.

"כמה שמח הייתי בנוכחותך, בזכות החיוך היפה שלך. אני אוהב אותך" שלח לי נשיקה וירטואלית, שסיימה את השיחה ושלחה אותנו לישון.

גלימת ההיעלמות

בבוקר למחרת כשהתעניינתי אם בסוף הוא מתכנן לנסוע לפריז, מרטין השיב שהחליט להאריך את שהייתו בלונדון עד חמישי ואז לחזור לספרד ישר למסיבת הרווקים של חברו הטוב משישי עד ראשון.

"מגדל אייפל ייאלץ לחכות הפעם" הוסיף בחיוך.

בניגוד להרגלו הוא התעניין לשלומי, רק כעבור מספר שעות.

למרות זאת, לא עשיתי מזה עניין. זה היה יום עמוס גם עבורי ומלבד זאת הוא היה בלונדון ובוודאי היה מאוד עסוק. עניתי לו מיד שהיה לי יום טוב וביקשתי כרגיל שישלח לי את תמונת היום שלו, כפי שנהג לעשות במשך שבועות. אולם, התמונה התעכבה להגיע. למעשה, אף לא תשובה אחרת, במשך שעות.

בשעה 23:00 בלילה סימסתי לו מודאגת: "איפה אתה אהוב?"

משהו בבטני החל להתהפך באי נוחות.

כססתי ציפורניים בציפייה שההודעה המיוחלת תגיע, אבל מהעבר השני של הקו הייתה דממה. הרגעתי את עצמי שאולי הוא יצא עם חברים ולא הספיק לראות את ההודעה ופרשתי לישון בלי לנבור בכך יתר על המידה.

למחרת השמש כבר טיפסה לאמצע השמיים, אך ממרטין טרם התקבל סימן.

"כנראה שאתה בחוץ בלי אינטרנט שוב" ניסיתי לנחש, משתדלת להסביר לעצמי ולתרץ עבורו את היעלמותו הפתאומית. "מתגעגעת אליך, מחכה לשמוע ממך בקרוב.." כתבתי והמשכתי להמתין בסבלנות שיראה את הודעותיי ויענה.

בערב הייתי חסרת מנוחה.

כבר עברו יותר מ- 24 שעות וניתן היה להכריז על מרטין רשמית כנעדר ולהפיץ את תמונתו על קרטון חלב.

זה לא אופייני לו, ליבי התריע והיבהב באורות אזהרה, משלח גיצים של חרדה שאיימו להתלקח לתבערה גדולה של פחד מצמית. מרטין הרי תמיד השתדל ליצור קשר בכל יום. גם אם היה עסוק או עצוב או בנסיעה - כך היה כל יום במשך שבועות ארוכים.

אולם קול ההיגיון בראשי שזיהה את מצב החירום המסוכן, נכנס מיד לפעולה וכיבה את הפאניקה בקצף מטפים. ביד אחת הוא ליטף וביד שניה הפליק. יש מיליון סיבות לגיטימיות שלא הספיק לכתוב לך ואין סיבה לדאגה - סנט בי. הוא בריא ואוהב אותך והכל בסדר - אז תפסיקי להיות אמא פולניה. את תראי, מחר הוא יכתוב והכל יחזור להיות כשהיה - הקול גער בי ואז עירסל את חששותיי בחמלה. פשוט תנשמי עמוק, הדריך אותי שאיפה אחר נשיפה והוביל אותי לאט לאט לשינה טרופה.

למחרת משלא ענה, כבר לא נותר מקום לשום הסבר מניח את הדעת.

קול ההגיון נדחק לפינה כילד נזוף, שהמורה העמידה אותו על טעותו מול כל הכיתה וישב מבויש ובשקט בצד. כעת הפאניקה תפסה פיקוד והיא השתוללה כמו קפטן הוק על סטרואידים - לאחר שזה הבחין בתקתוק התנין המתקרב, המאיים לנגוס לו ביד השניה.

בשארית כוחותיי ניסיתי לרסן את מפלצת החרדה. אולי עוד הפעם אבד לו הנייד, אולי הוא ממש עסוק, אולי הוא בנסיעה ואין קליטה. אלפי תרחישים ותחושה אחת מבשרת רעות.

"היי, אתה בסדר?" שאלתי בחשש.

"אני מתגעגעת אליך וקצת מודאגת. זו וודאי התקופה הארוכה ביותר שלא שמעתי ממך ואני לא יכולה אלא לדאוג.. ברצינות, אני רק מקווה שאתה בסדר. בבקשה כתוב לי ברגע שתוכל.." הפצרתי בו בתחינה.

אולם נעניתי אך בדממה מקפיאה.