מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ח

הפצוע האנגלי

ביום השלישי להיעדרותו של מרטין כבר הייתי בטוחה לחלוטין שקרה לו משהו רע - שנדרס, חלה, נדקר, נחבל או שחס ושלום - נהרג.

דמיינתי אותו מגובס כולו וחסר אונים במחלקת אשפוז נמרץ בבית חולים בלונדון, לבד בעולם ולא מסוגל להודיע ליקרים לו ונחנקתי.

אולם, מכל מאות הסיפורים שהתרוצצו בראשי ואלפי סצנות הזוועה, תרחיש אחד לא עלה על דעתי - לרגע לא חשבתי שהשתיקה המענה הזו הייתה מכוונת. הרי חייב היה להיות גורם חיצוני שמנע ממרטין להשיב לי, משהו נורא שהתרחש שגרם לנתק הזה בעל כורחו. אין מצב בחיים שמרטין בריא ושלם ובוחר לסנן אותי, להטריף אותי מדאגה..

אין סיכוי.

ואמנם לתדהמתי הרבה, לאחר עוד כמה שעות מורטות עצבים הסתבר שהפצוע האנגלי - איז וורי מאץ' אלאייב. חי, בועט, בריא כמו שור ומעלה סטוריז לאינסטגרם.

הדבר היחיד שלא העזתי לדמיין הוא הדבר שקרה. הייתי בהלם.

מרטין סינן אותי, התעלם ממני במופגן ובכך הרגיש לי כאילו הוא בכבודו ובעצמו הדף אותי באלימות לאדמה הקרה ובאכזריות קרה דפק לי עשרות בעיטות חדות - בבטן, בגפיים, בגב.

משאיר אותי שם לדמם - חבולה, דואבת ומקופלת מכאבים.

ובכל זאת עדיין סירבתי להבין את המתרחש. וודאי היה משהו שעשיתי, שאמרתי - שהביא אותו למעשה ההזוי הזה.

בטח עוד אפשר לתקן.

כך מפלס החרדה והספק שבליבי טיפס במהירות מסחררת לקו האדום העליון, מאיים להטביע אותי ברגשותיי.

"אהוב, מה קורה?" שאלתי מודאגת ופגועה עד עמקי נשמתי.

"מה שזה לא יהיה ספר לי בבקשה" התרפסתי באומללות, ממקומי המובס על רצפת נפשי.

"אם אכפת לך ממני, כחברה, כמישהי שאמרת שאתה אוהב - בבקשה כתוב" פניתי אל ליבו, מפצירה בו לענות. העובדה שלא קיבלתי שום מענה צרבה בנשמתי כברזל מלובן, אולם לא התכוונתי לוותר ולסגת בלי תשובות.

"אני כל כך מבולבלת, קניתי את כרטיס הטיסה הזה והוא ללא החזר. הבטחת לי שזה בסדר ועכשיו אני לחוצה שהתחרטת. אני מוכרחה לדעת" רשמתי לו.

"אם אתה רק עסוק מאוד זה בסדר, פשוט תגיד לי" הוספתי, מותירה לו עוד מקום קטן לסגת, להגיד לי שהכל טעות אחת גדולה.

"פשוט דיברנו מדי יום וזה מוזר שאפילו לא הודעת שלא תוכל לדבר איתי.. אז בבקשה אני מחכה לשמוע ממך.." הסברתי, אך דקות ארוכות חלפו ושום תגובה לא הגיעה.

"בבקשה מרטין, אל תשאיר אותי באפלה ותגרום לי לחכות עוד, רק תגיד לי מה קורה" הפצרתי בו.

גופי רעד בחוסר אונים - מצד אחד הייתה שתיקתו הרועמת ומצד שני מהומת האלוהים שהשתוללה בראשי. שתיהן שיתקו וריפו את איבריי והחרישו את אזניי בקול צורם.

בצר לי סיפרתי לחברתי טלי על הסיטואציה המוזרה.

"בטח יש לו איזו תקלה בטלפון" ניסתה להרגיע, למרות שזה נשמע מאוד תלוש לאחר שבאינסטגרם הוא כן נצפה.

"אולי תנסי להתקשר אליו מטלפון אחר?" הציעה לי.

בשלב זה כבר הייתי נואשת ומוכנה לנסות כל דבר ועל כן בעצתה מיד התקשרתי אליו מנייד העבודה שלי.

"הלו?" ענה הקול עם המבטא הספרדי, שלמדתי להכיר כבר היטב.

"ממ..מרטין?" גימגמתי ובשניה שלקחה לו לזהות את קולי, הפחדן עלוב הנפש ניתק את השיחה.

נותרתי קפואה, פעורת פה - לא נותר לי כל ספק - הבן אלף חי, הוא פשוט לא רצה לשמוע ממני יותר.

תחושת הבגידה הייתה בלתי נסבלת.

חטפתי אגרוף ישר לריאותיי וכל האוויר התרוקן מהן באבחה אחת.

הייתי אבודה ומושפלת.

לא האמנתי שהוא התעלם מהודעותיי, מהדאגה שלי, מהתכניות שרקמנו ביחד שניפגש ומכרטיס הטיסה שקניתי במיטב כספי לראות אותו.

הזדעזעתי אף יותר שעוד הייתה לו החוצפה לשדר עסקים כרגיל ולהעלות תמונות לאינסטגרם.

זה לא היה המרטין שהכרתי ואהבתי.

זה לא היה הבחור שהצהיר שיאהב אותי תמיד, זה לא היה אפילו מי שראוי להיקרא בנאדם.

וכך בזמן שניסיתי לעכל את המצב החדש, להתאבל על הקשר האבוד ועל התכניות שלי (שלנו) שירדו לטמיון וכן לשקול מה עליי לעשות עם הכרטיסים - מצאתי את עצמי מתעסקת בעיקר בשאלה אחת ויחידה -

למה? למה ככה? למה עכשיו?

למה לכל הרוחות - פשוט למה?

שוברים שתיקה

השאלה הזו הלמה לי בורידים בקצב של תוף אינדיאני, המתסיס את אנשי השבט הפראיים ומשלח אותם לקרב.

היא זימזמה בראשי ללא הרף - דורשת צדק, סיבה שמניחה את הדעת או לכל הפחות קורבן.

לא הפסקתי לכתוב למרטין בכל מדיה אפשרית - בווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם. התכוונתי להתיש אותו במלחמה שמראש הייתה אבודה - עבורי או עבורו.

אך כל עוד זה היה תלוי בי, לא הייתה לי שום כוונה להרים ידיים.

ידעתי שהוא יכול להמשיך לסנן אותי לנצח. הוא גם יכול היה לחסום אותי כך שלא ישמע ממני יותר לעולם.

אך כל מה שרציתי היה להבין מדוע. בליבי הפנמתי שזה כל מה שאוכל לבקש.

את הגלגל לא ניתן להשיב לאחור.

הקשר שלנו אבד.

כבר לא ביקשתי לתקן, רק חיפשתי תשובה. כל סוג של תשובה - סבירה, מטופשת או איומה ככל שתהיה.

דבר לא יכול היה להיות אכזרי יותר מלהשאיר אותי עם חוסר הידיעה והשתיקה, עם סיפור שנקטע באיבו ונותר גידם ללא שום סוף.

"אתה מוכן כבר להגיד לי מה קורה??!" הזדרזתי לרשום ברגע שראיתי את הנקודה הירוקה באינסטגרם של מרטין וידעתי שהוא מחובר ורואה את הודעותיי.

"תהיה גבר ותתייחס אליי כמו בן אדם!" דרשתי עקשנית ונסערת, בעוד ליבי מאיץ את פעימותיו ודמי מבעבע עד רתיחה. כל גופי נמתח בציפייה שאולי הפעם הוא יענה.

עם זאת, הפעם לא המתנתי שישיב. פשוט המשכתי לכתוב ולשפוך את כל הסבל והאכזבה שאגרתי בפנים.

"מגיע לי הרבה יותר טוב מזה!" יריתי בכעס.

"תמיד הייתי אדיבה כלפיך, אף פעם לא עשיתי דבר שיפגע בך! אז למה אתה פוגע בי?!" התכווצתי בכאב.

"בבקשה רק תגיד לי את האמת, אל תשאיר אותי באפלה!" דרשתי מהמסך הריק, שמעברו השני ישב בעל התשובות ומילא פיו מים.

"בטחתי בך וקניתי את הכרטיסים האלה! הם לא היו זולים בכלל ואין להם החזר" ניסיתי לפנות שוב להיגיון שלו, אך נותרתי עם שתיקה.

"בטחתי בך!" זעקתי.

"איך אתה מסוגל להתייחס אליי כך ולא לומר מילה?!" כל איבריי רטטו מזעם.

"אני אתמודד עם הכל! רק תגיד לי אם אני צריכה למצוא מקום אחר לישון בו ולתכנן אחרת, כי קיבלת רגליים קרות" אמרתי ועדיין שום תגובה.

"אני רואה שאתה אונליין", סיננתי בקור מקפיא.

"אני מחכה .. מה שזה לא יהיה, זה לא יותר גרוע מלא לדעת. רק תגיד את זה כבר!". שוב נעניתי בשתיקה אדישה, אך המונולוג הפתטי נמשך - משל יריתי צרורות במקלע אוטומטי, בלי הבחנה לכל עבר. דרך מסך עשן נאבקתי על חיי מול אויב שארב לי בין הצללים, מתפללת שכדור אחד אולי יפגע.

"מה כבר עשיתי לך שמגיע לי יחס כזה?!" הטחתי בו מלאת יגון.

"בבקשה תציל את האהבה והכבוד שאני רוחשת לך ותכתוב - זה המעט שמגיע לי! אתה עוד יכול להציל את זה!" פניתי אל ליבו ומצפונו.

"אני אוכל להתמודד עם האמת. בבקשה! בשבילי!" התחננתי.

"אם אי פעם אהבת אותי, אם אי פעם היה לך אכפת ממני - הייה אמיץ ותכתוב".

לפתע נס.

מרטין מקליד, הוא הולך לענות לי!

לא האמנתי - הפצרותיי הועילו ועקשנותי השתלמה ואולי עוד רגע אוכל לנשום לרווחה.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שלעולם לא אדע מה קרה, שאשלח את תחנוניי והם יוטחו בי בחזרה ככדורי טניס הנזרקים בתסכול לעבר קיר.

ההצעה

"חיפשתי את הדרך הנכונה לדבר איתך בימים האחרונים" כתב מרטין, שובר שתיקה של ימים שנדמתה לי כמו נצח.

"לא יכולתי, כי אין לזה הצדקה", הוסיף בוש ונכלם.

"באתי ללונדון והוצעה לי ההזדמנות של חיי, בלי שכלל חיפשתי אותה. אני אהיה בקליפורניה בתוך שמונה ימים" אמר.

"לא הייתי בטוח מה לעשות תום.." ניסה לתרץ את היעלמותו.

"לא יכולתי לישון או לאכול במשך שלושה ימים. אתמול הייתי צריך לתת להם תשובה ואמרתי כן. כשעמדתי להגיד לך את זה, הרגשתי שאיחרתי את המועד - כבר היית כל כך פגועה.." הסביר.

קראתי את מה שכתב בנשימה עצורה וריסנתי את עצמי לא להגיב או להפריע. הנחתי לו לספר את הצד שלו, לגלול את אירועי הימים האחרונים, למלא את החורים השחורים שנפערו בסיפור שלנו - בתקווה שתשובותיו ירפאו את החללים שהותיר בנפשי ויסבירו מדוע נהג בי כך.

"ניסיתי להעמיד פנים כאילו מעולם לא נפגשנו ולשכוח ממך כאילו כלום לא קרה" הודה וליבי נשבר.

"לא הצלחתי.. עדיין לא יכול לאכול, לישון, לחשוב. אני מרגיש כמו הבנאדם הרשע ביותר עלי אדמות. הרגשתי כך למן הרגע בו החלטתי לקחת את העבודה וכנראה שזו האמת.." רשם.

"אני כותב לך עכשיו, אפילו לא בשבילך. אני רק מנסה להרגיע את המצפון שלי אחת ולתמיד ולהמשיך בחיי. חיים שאיבדתי מאז היום בו הפסקתי לדבר איתך", הודה באדישות אכזרית.

קראתי את מילותיו כלא מאמינה.

דמעות של כאב נקוו בעיניי וחשתי קבס ובחילה. הטון של מרטין אמנם היה קורבני ומתמסכן, אבל היחס אליי היה קר, אדיש ומנוכר. אותו האדם שאמר לי לא פעם ולא פעמיים שבחיים לא ישכח אותי וששיניתי את חייו - כעת התוודה בפניי שניסה למחוק אותי מעל דפי ההיסטוריה שלו, להתעלם מקיומי, מרגשותיי, מהתכניות המשותפות שלנו ולהשאיר אותי לעד תוהה ועזובה.

"הייתי זקוק לכמה ימים לחשוב ולשקול את ההצעה" המשיך בקור רוח, בלי שאמרתי מילה.

"מעולם לא חשבתי שבסוף אקבל אותה. פשוט תיכננתי להגיד לך מה קרה, לאחר שאסרב לעבודה ושתבואי לפגוש אותי בספרד כמתוכנן. אבל זה לא קרה".

"אמרת שאני לא מספיק גבר.." חזר על דבריי, כאילו נבוך.

"זה נכון.. לא מגיע לך את כל זה וזה הורג אותי" כתב כמכה על חטא.

"לא רק זה שלא דיברתי איתך, אלא הכל.. מגיע לך טוב יותר, את טובה ממני. אני יודע זאת. אבל העבודה הזו הולכת לשנות את חיי" תירץ.

המשכתי לשתוק המומה והוא המשיך ברצף כתיבתו, כשרוי בהתקף אמוק של הודאה קדחתנית.

"אני לא מסוגל להאמין שהייתי על הסף של לחסום אותך ולהעמיד פנים שדבר מעולם לא קרה, שאת בכלל לא קיימת. אני לא יכול להאמין כמה הרוס אני, כמה דפוק" כתב בהלקאה עצמית והפעם לא העזתי לסתור אותו. "אני חושב שפשוט האמנתי שכבר איבדתי אותך בכל מקרה ושכבר אין לך רגשות כלפיי".

"אני לא עושה את זה בשבילך" חזר ואמר בשטף וידוייו הבלתי פוסק.

"אני עושה את זה בשבילי" הדגיש ורק הרגיז אותי יותר על אנוכיותו הנוראית.

"אני יודע שזה לא יפצה על כך" הוסיף, "אבל אני אשלם על הטיסה אם את לא מגיעה ואם את רוצה לבוא עם חברים או לבד - שילמתי כבר על המלון" הציע ובכך הבהיר לי שהחלטתו היא סופית.

למען האמת הייתי מבולבלת למדי על ידי הצעתו. מעולם לא דיברנו על מלון, אלא שאשהה בבית המשפחה. תהיתי אם הוא דובר אמת או שזה סתם מס שפתיים נוסף, כי הוא משער שבכל מקרה לעולם לא אסע בלעדיו ולא ייאלץ לפצות אותי.

"אגב, יש לי גם גידול מדמם שאני צריך להסיר. אעשה זאת באמריקה" הוסיף, כמו עורם תירוצים עלובים אחד על גבי השני למגדל בבל עקום ומט ליפול, מנסה בכל כוחו לעורר את רחמיי על מוכה הגורל עאלק, שכעת מתרפס בפניי.

"אני מקווה שתקבלי את מה שמגיע לך" אמר וליבי נחמץ. אלו היו גם מילותיו הפוגעות של אדר, האקס המיתולוגי, כאשר הוא נפרד ממני. עוד גבר עלוב נפש שאינו מוכן להילחם עליי, ציינתי לעצמי בשאט נפש.

"כפי שאת יכולה לראות - אני לא הגבר הזה" פסק.

"תשמרי על עצמך תום - אהבתי אותך ואני עדיין אוהב. אפילו אם כעת זה כל כך קשה להאמין" סיים בעצב.

עם סיום דבריו הוצפתי בהקלה מהולה בכאב. מרטין סיפק לי סיבה, הזויה ככל שתהיה. העדפתי את הוודאות גם אם היא כואבת. עדיף לחיות עם מת מאשר עם אדם נעדר.

סורי, נוט סורי

"וואו, אני לא יכולה להאמין כמה הוקל לי שאשכרה כתבת" השבתי לאחר שתיקה ארוכה.

"הדממה הייתה גרועה פי אלף מונים מכל מה שיכולת להגיד, כי היו לי מיליון שאלות ואף אחד שיענה עליהן. נותרתי רק עם השערות. תהיתי מה קרה? מה עשיתי רע או לא נכון? ולא יכולתי להבין.. זה הרג אותי" כתבתי לו.

"העניין הוא שיכולתי להבין לגבי הצעת העבודה. ככל הנראה הייתי מאוד מאוכזבת כמו שאני עכשיו - אבל הייתי רוצה את מה שהכי טוב ונכון עבורך. אבל לעבור את מה שנאלצתי לעבור בכמה ימים החולפים.. זה היה עינוי.." שיקפתי לו חנוקה.

"כל כך פחדתי שנפצעת וקרה משהו ואז לראות אותך אונליין היה כל כך פאקינג כואב. אני פשוט לא יכולה להאמין שחשבת לא לספר לי ופשוט לשכוח מקיומי, להשאיר אותי תוהה לנצח מה בדיוק קרה בין שנינו".

"אני לא יכול להאמין לזה גם" השיב מבויש. "הייתי זקוק לכמה ימים לחשוב וזה היה מאוחר מדי. אין לזה תירוץ. התנהגתי בצורה מחפירה. רק רציתי שתדעי שלא עשית דבר, זה הייתי אני" הדגיש.

"חוץ מזה" המשכתי, הפעם קצת יותר כועסת, "אתה אומר שזה בשבילך, אבל זה גם בשבילי. לא מפני שהייתי המאהבת שלך, אלא בגלל שהייתי חברה שלך ובת אדם - ובטחתי בך!" הטחתי בו מאוכזבת.

"את אדם טוב" הסכים "ומגיע לך יותר. אני מקווה שתקבלי את זה ומאחל לך את הטוב ביותר".

"כמה שזה נשמע מוזר אני אסירת תודה שהחלטת בסוף לעשות את הדבר הנכון ולדבר" הודיתי בכנות, מודעת לסטנדרט הנמוך שהתדרדרתי אליו וכמה מעט בעצם ביקשתי, אחרי ימים של מתח נפשי מתיש.

"כבר אין נכון ולא נכון, מאוחר מדי" טען, "כל מה שיכולתי לומר לא היה יכול להצדיק את התנהגותי. בגלל זה חשבתי פשוט להתעלם ולחיות עם הכאב שבהיותי איש חסר כבוד.." כתב במעין אומללות, שכלל לא הייתה לו זכות בעיניי להרגיש. כאילו לא ידע מה עוד לומר ואיך לתקן את העוול שעשה והצער שהסב לי.

"זה בדיוק איפה שאתה טועה", התקוממתי בתוקף.

"אם היית אומר לי על העבודה מההתחלה לא הייתי נפגעת. נכון, אמנם איבדתי את החלום של לפגוש אותך שוב והפסדתי כסף, אבל לאבד את האמון בך ובאנשים זה הרבה הרבה יותר גרוע" ניסיתי להעמיד אותו על טעותו.

"גרמת לי להאמין באנשים שוב, שינית את חיי.. עמדתי לקחת את כל זה ולהרוס אותך. אפילו כשאני מדבר עכשיו אין לזה טעם. אני אפילו לא יכול להגיד שאני מצטער, אין בזה הגיון. אני בנאדם מביש" אמר הספרדי וכמו הטיח ראשו בקיר מטאפורי כעונש.

"אני עדיין לא מבינה איך יכולת להיעלם ככה לאדם שאוהב אותך?" תמהתי בכאב.

"נפגעתי כל כך כשנאלצתי לרדוף אחריך כדי לקבל תשובות, כאילו שאני איזה זבוב טורדני. והיום אחרי שניתקת לי את הטלפון בפנים פשוט קרסתי ונאנקתי בבכי, חשתי שליבי נקרע" נחנקתי בעצב.

"את אישה נפלאה" אמר מרטין חפוי ראש, "לא עשית דבר רע - רק הכרת את הבנאדם הלא נכון".

"אני רק שמחה שהבנת את זה והספקת להוריד את האבן שהייתה לי על הלב" אמרתי ודמעות שקטות התגלגלו על לחיי ובמורד צווארי.

"אין לי בכלל רגשות" המשיך מרטין, מקבל את הדין מתוך צער או קור רוח.

"אני מצטער שאי פעם פגשתי אותך" אמר ולא ידעתי אם הוא מצטער בשבילו או בשבילי.

"אני מצטערת שאתה מצטער שאי פעם פגשת אותי - כי אני לא" מחיתי, המומה מדבריו.

"אני מבינה שהזדמנויות טובות לא באות בקלות" הוספתי בתמימות.

"אני יכולה להבין מדוע לקחת את העבודה ואני לא כועסת על זה. אולי מאוכזבת, אבל לא כועסת" אמרתי לו ולרגע הפכתי מהמנוחמת למנחמת, בתכסיס ערמומי.

"את לא מבינה! אני רק פוגע באנשים!" הטיח בי כילד נרגז.

"אני מסיים כל קשר בחרטה! בצער שפגשתי אנשים שאכפת להם ממני. את לא שונה! רק עוד אחת שפגעתי בה" אמר וסובב את הפגיון הנעוץ בליבי, המדמם גם ככה.

"אתה יכול ללמוד.." התעקשתי, "להשתפר, להיות טוב יותר".

"זה לא משהו שאדם יכול ללמוד" פלט, "זה מי שאני - אדם מביש שלפעמים שוכח וחושב שהוא לא".

"עשית את הדבר הנכון, בסוף אנשים יכולים להשתנות" השבתי בחמלה, משתדלת מאוד להתגבר על הצער האישי שלי ולראות גם אותו בסיטואציה הבלתי אפשרית שנפלה עליו. "יש בתוכך את הטוב מרטין. אהבתי אותך. אתה רק צריך לזכור לשים את עצמך בנעלי האנשים שאתה אוהב ולעשות מה שנכון וצודק. רק כבוד בסיסי. כמו שהחלטת לכתוב לי בסוף במקום להשאיר אותי בחושך - עצובה, נבגדת ובעיקר חסרת תשובות".

"אני אנסה לא לאהוב או להיות נאהב שוב, כפי שתמיד נהגתי", השיב מרטין, שמילותיי נפלו על אזניו הערלות.

"זו תחושה ממכרת שנחמד להרגיש מדי פעם, אבל אני יודע מה עליי לעשות - כי אני יודע מי אני. שוב - אני כל כך מצטער שדרכינו הצטלבו" חזר ואמר.

אין מחילה לרשעים?

"לא!" הטחתי בו בכעס.

"זו לא התשובה הנכונה!".

"אני כלל לא מצטערת" זעמתי.

"הרגשתי כלפיך, היית אדיב אליי, היה לנו כייף ביחד. היית רגיש אליי כשהייתי עצובה ובדאון. זה רק עכשיו שנפגעתי כי רצית לשכוח ממני ולזנוח אותי עם כרטיס שכבר קניתי, בחוסר ידיעה מה לעשות".

"כל פעם זה ככה, את לא שונה", מרטין ירה בי שוב את מילותיו הפוצעות, מעוצבן על עצם הניסיון שלי לגלות אמפתיה כלפיו ולחנכו.

"טוב" השבתי נרגזת, "אני מצטערת שאני לא שונה בעיניך, מאוד מצטערת. כי אני הייתי רוצה את הטוב ביותר עבורך ועדיין אכפת לי ממך. אנשים יכולים להתמודד עם האמת אם רק מתקשרים - אתה יודע.."

"אני יודע את זה!" התקומם בכעס, "אני לא טיפש - רק בנאדם רע!" הסביר בקוצר רוח וניכר היה שהרגיש נוח יותר להישאר בתפקיד הנבל.

"פשוט לא היה לי מספיק אכפת ממך כדי להיות אמיץ ולדבר" הוסיף באדישות.

"היינו יכולים להישאר חברים לנצח" אמרתי בעצב, פוערת עיני עגל למול מחאותיו הנבזיות.

"אולי אנחנו עוד יכולים.. עוד כמה חודשים, אחרי שהלב שלי יחלים", הצעתי, מסרבת לקבור את הקשר סופית ולהתאבל עליו לעד.

"איך?" השתומם, "לא היה אכפת לי לפגוע בך ולהרוס אותך! את לא רואה?!" הטיח בי, כמו צועק עליי לפקוח את עיניי.

"אני לא גבר תום! אני משהו אחר!" טען הסמרטטת.

"למה אנחנו לא יכולים להישאר חברים?" הקשיתי המומה.

"כי אנחנו פשוט לא!" אמר בקור כטורק בפניי את הדלת, "זה איך שזה עובד עכשיו!".

"אבל אמרת שאתה אוהב אותי" התעקשתי בדמעות.

"הבטחת שתמיד תהיה שם בשבילי" הוספתי, עדיין בהלם.

"אני חייב לשכוח אותך לחלוטין ולהמשיך בחיי", מרטין התעלם מתחנוניי וקבע בנחישות אכזרית.

"את תהי רק עוד בנאדם פגוע בערימה גדולה של אנשים פגועים שהפקרתי בדרך".

"אבל איך אתה מסוגל להגיד שלא אכפת לך ממני?" שאלתי ספק משתאה, ספק מזועזעת.

"ברור שלא אכפת לי ממך!" הוא ירה לעברי, "אחרת הייתי מדבר איתך ממזמן".

"הגרוע מכל זה שבאמת אהבתי אותך תום.." אמר מרטין, כאדם הרדוף ומאויים על ידי הצל של עצמו, כגיבור הנחשף לאלטר אגו המרושע שלו שבו אינו יכול לשלוט.

"רק תארי לעצמך למה הייתי מסוגל אם מעולם לא הייתי אוהב" הוא נרעד, משאיר את המילים תלויות באוויר כמו איום אפל ושחור.

"אז אתה לא מתחרט?" שאלתי בלב מרוסק.

"אני כן" השיב, "אחרת לא הייתי כותב לך עכשיו".

"אבל לא הייתי אמיץ מספיק כדי לפתוח את הפה בזמן ולהיות ברור" הוסיף בשמץ בושה.

"ובכן לא היית.. אבל עכשיו אתה כן" השבתי.

"אני רק עובר לילה קשה.." שב ואמר לי, "לא מסוגל לישון כמו שלא יכולתי בלילות האחרונים. אחרת לעולם לא היית שומעת ממני יותר" פלט כלאחר יד, כאילו הכל נסיבתי.

"גם אני לא יכולתי לישון" הגבתי בזעם, "בכיתי כל השבוע".

"אני יודע שבכית.." השיב לאט.

"אני יודע שאני גרמתי לכך" אמר ואולי זיהיתי בדבריו שביב חמלה וחרטה חמקמק.

"מאוד עצוב לי לשמוע שהיית משאיר אותי במצב הזה אלמלא היה לך לילה גרוע" השבתי באכזבה מרה.

"האם זה גרוע כמו שדמיינת? לדבר איתי? האם זה מפחיד?" תמהתי.

"זה לא" השיב.

"אבל לדעת שאני מסוגל לפגוע באישה כמוך ככה - זה מפחיד. להבין שאני אפילו לא בנאדם - זה מפחיד. לדעת שאהבתי אישה ובכל זאת פגעתי בה - זה מפחיד".

"תמיד עדיף לדעת. להתמודד ולקחת אחריות טוב יותר מאשר לברוח ולהיעלם" אמרתי בתוכחה.

"אני יודע, אני לא טיפש!!" התפלפ מרטין.

"פשוט לא היה אכפת לי מספיק! מה את לא מבינה?!" מילותיו הפוגעות צרחו עליי מבעד למסך.

"לא היה אכפת לך מספיק ממי שקראת לה "האהבה של חייך"?" שאלתי פגועה והמומה.

"מסתבר שלא" הגיב בקור רוח.

"אתה מנסה שאשנא אותך בכוונה?" שאלתי כועסת, מרגישה את האודם עולה ללחיי וקצב נשימתי מאיץ.

"אתה עושה את זה כי קל לך יותר שלעולם לא נדבר שוב?" תהיתי ועיניי התכווצו בחשדנות.

"ככה זה עובד" ענה ביובש, "עכשיו לא נדבר לעולם, כדי שבשלב מסוים אני אחזור להאמין שאני בנאדם שוב".

"זה לא המרטין שאני מכירה!" התקוממתי בזעם, "אני מסרבת לקבל את זה!".

"זה מי שאני!" התפרץ בזעף חסר סבלנות.

"זה יהיה כואב מדי לדבר איתך שוב, לראות שאולי אפילו תסלחי לי עם הזמן. כואב לראות כמה עוצמתי הבולשיט שלי" הוסיף ונדמה היה שלרגע חולף קלט את מלוא כובד השלכות מעשיו ונבהל.

"אולי קצת כאב זה טוב, כדי להזכיר לך להיות נחמד כלפי אנשים" השבתי בעוקצנות.

"לא אכפת לי, אני בורח מכאב" התנער שוב מרגשות האשם. "ואני לא רוצה שתסלחי לי - אסור לך!" הוסיף בכעס.

"את צריכה ללמוד מזה!" התריע בפניי.

"מה אני צריכה ללמוד?" זעמתי רועדת, "לעולם לא לבטוח??"

"זה שיעור מאוד עצוב מרטין!" הטחתי בו.

"תפסיקי לנסות לשנות אנשים" אמר נרגז, "נסי למצוא את הטובים".

"מעולם לא ניסיתי לשנות אותך" התקוממתי.

"אני יודע שלא.." הסכים, "פשוט תמשיכי הלאה".

"אף פעם לא אמרתי לך שאתה לא מספיק" כתבתי, כמעט בוכה מרוב ייאוש.

תוהה איך הכל רק השתבש והסלים.

"אני פשוט לא בנאדם שאת רוצה להיות קרובה אליו" סיכם. מנסה לנער אותי ממנו בעדינות, לאחר שהגישה האגרסיבית יותר לא הוכיחה את עצמה. "תעברי הלאה. יש הרבה אנשים טובים.. אני נשבע" אמר.

"פגשתי ודפקתי לא מעט מהם", הוסיף בציניות.

"טוב!" כתבתי בזעף ואצבעותיי רעדו, בזמן שניסיתי לבלוע את הגוש המר שבגרוני. בצער הבנתי שהדיון הזה הוא כביש חד סטרי, דרך ללא מוצא.

הגירוש מספרד

"אני לא אבוא לספרד" נשמתי עמוק והמשכתי בענייניות.

"רק רציתי לראות אותך ועכשיו כבר אין טעם. הלוואי ויכולתי לצאת לחופשה ולשכוח, אבל לא מתחשק לי כעת. האם תחזיר לי את הכסף של הכרטיסים כמו שכתבת?" שאלתי.

"כן אני אחזיר" השיב.

"תשלחי לי את הפרטים" ביקש, "ואעביר לך מחר בבוקר".

"טוב" מחיתי את דמעותיי מעיניי, "לפחות אתה הוגן. אני מעריכה את זה".

"אני מעריך את זה שבסופו של דבר הכל מסתכם למחיר של כרטיס טיסה" אמר החמור בחוצפתו.

"זה מקל עליי לדעת שאולי רגשות לא נחשבים הרבה בעיניי, אך כך גם אצל אחרים. אשלם לך את הכסף ואז נוכל לשכוח אחד מהשניה לתמיד" השיב בצינה מקפיאה.

בתדהמה הבנתי שכעת משקיבלתי את הצעתו, הדו פרצופי הזה שינה את חברבורותיו והעז לטעון שאכפת לי רק מהטיול והכסף.

"זה לא נכון ואתה יודע את זה!" כמעט השתוללתי מזעם.

"חיכיתי לפגוש אותך ולחבק ולראות כל מה שהבטחת לי. מאוד לא הוגן מצידך אפילו לרמוז דבר כזה!", הטחתי בו פגועה.

"מחר בבוקר הכסף יהיה אצלך" חזר ואמר בניכור.

לא האמנתי שאחרי כל מה שעשה הוא עוד מנסה לגרום לי להרגיש אשמה.

על מה עליי לחוש אשמה? על שרציתי שיפצה אותי על כרטיס שקניתי באישורו ובגללו וכעת בשל החלטה שלו אני אפסיד ולא אנצל?!

זה היה תרגיל שהסריח מצדקנות וקמצנות ומכה מתחת לחגורה.

"זה לא נכון שאין לי רגשות כלפיך" התעקשתי ברוגז, בשוק שאני בכלל צריכה להגן על עצמי.

"אבל אתה זה שהזמנת אותי וסמכתי על המילה שלך וקניתי אותם. אהבתי אותך והיה לי אכפת ממך. זה עדיין נכון, אפילו אם אני מאוד פגועה. העניין הוא לעשות את הדבר הצודק והנכון אחרי שהזמנת אותי והחלטת לא להגיע. מלבד זאת, אתה בעצמך הצעת לפצות אותי!" הבאתי את השיחה הטעונה לסיומה, על אף שלא הגיע לו שום הסבר או תגובה.

השיחה עם מרטין הותירה אותי כואבת והמומה. הפחיד אותי לגלות איך בנאדם שטען שאני אהבת חייו, שהייתי איתו בקשר רציף ויומיומי יותר משלושה חודשים ושחלקתי עמו את רגשותיי וסודותיי - היה מסוגל להפנות לי עורף בצורה הכי קרה ומנוכרת שיכולתי לדמיין. זה היה מקרה קלאסי של מיסטר ג'קל, מיסטר הייד ומכה רצינית לאמון שלי בגברים, שגם כך לא היה בשמיים.

מאידך באמת הוקל לי.

הרגשתי משוחררת לדעת את האמת.

חשתי שלפחות אני מסוגלת לנשום שוב, כי שמיכת הדממה שלו חנקה אותי וסימני השאלה לא נתנו לי מנוח.

כאב לי לסיים איתו ככה את הסיפור שלנו שהיו בו גם רגעים יפים ויכול היה להסתיים בחברות והכרת תודה. וכן גם התבאסתי שבגללו החמצתי הרפתקאה והזדמנות חד פעמית ועם זאת הודיתי לאל הטוב שגיליתי את פרצופו האמיתי בזמן ושלא נטש אותי שם בספרד.

ידעתי ששם זה יכול היה להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

יום למחרת שלחתי למרטין את פרטי הבנק שלי ופרטי כרטיסי הטיסה, כפי שביקש. הסברתי לו שעשיתי כל מאמץ לקבל החזר. התקשרתי פעמיים לנציגת שירות לקוחות בחברת התעופה וניסיתי לדבר לליבה. אפילו ניסיתי לטעון שיש לי מקרה חירום משפחתי, אך דבר לא הועיל - הכרטיסים נותרו בעינם ולי לא הייתה שום כוונה לנסוע.

"אני מאוד עצובה על הכל ועל הדרך שבה הדברים הסתיימו בינינו" כתבתי לאחר צירוף המסמכים.

"דע שאפילו שליבי שבור בגלל אירועי הימים האחרונים וגם מפני שמאוד קיוויתי לראות אותך בפעם האחרונה ובמקום רק נותרתי מאוכזבת ופגועה - עדיין אני מאחלת לך את הטוב ביותר ואני נוצרת את הרגעים שהיו לנו ביחד" רשמתי באצילות רבה.

ניסיתי בכל כוחי להתעלות מעל הסיטואציה. בתקווה שאם יום אחד אראה את הכל אחרת, לאחר שסערת הרגשות תדעך והסיפור יקבל פרספקטיבה שונה - אולי נוכל לשוב לדבר.

מיותר לומר שממרטין לא שמעתי יותר בחיים ואף לא ראיתי אגורה שחוקה.

כך הסתיים הרומן הספרדי שלי - בתרועת חצוצרן חירש, זייפן ואסמטי.

כנראה שלפעמים מה שנראה בהתחלה כמו פיאסטה ספרדית מרנינה,

בסוף הופך לפיאסקו צורם.