מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק ט

סיאסטה בעמידה

פאסט פורווד קדימה.

יום אחד, מספר שבועות אחרי שבחרתי להישאר בארץ וסיפור האהבה הספרדי שלי נגוז, נכנסתי לתומי לפרופיל האינסטגרם של מרטין.

זמן רב נמנעתי מכך, אבל באותו יום הסקרנות לדעת כיצד נראים חייו החדשים בקליפורניה ועבודת חלומותיו, גברה על הדי הזיכרון המר.

לאחר סקירה קצרה שפשפתי את עיניי חזק ובהיתי בפרופיל כלא מאמינה.

במקום שמרטין יהיה חיוור וחנוט בחליפה מחויטת, הוא היה שזוף ומחוייך בבגד ים צבעוני וחפן את ישבניה המוצקים של בחורה חטובה ומקועקעת, בסנוטה (בריכה טבעית) בפאקינג מקסיקו.

"כמה טוב אנחנו נראים ביחד" רשם מתחת לתמונה ושניהם נראו מאוהבים עד הגג.

בהלם דיפדפתי במהירות עוד קצת למטה וריפרפתי בין התמונות. פי נפער.

מרטין כלל לא היה בקליפורניה, אלא טייל להנאתו בקרוליינה, טנסי, ניו יורק, פלורידה ומקסיקו. בכמה מהתמונות הופיעה שוב הבחורה המקועקעת.

המסקנה הייתה בלתי נמנעת -

עבודת החלומות של מרטין התגלתה כעבודה בעיניים.

חשתי נבגדת ומרומה.

באותו הרגע הכנסתי לפעולה את כישורי התחקירנות המעולים שלי והתחלתי לנבור בקור רוח בפרופיל הדל של הבחורה בפייסבוק ובאינסטגרם. לתדהמתי גיליתי שהיא ומרטין היו באותם מקומות באותו הזמן.

הגברת הייתה בירושלים, במצרים ובירדן בערך באותה תקופה שמרטין טייל שם. באותם הימים בהם התכתב איתי מדי יום - טוען שהוא מתגעגע, מרעיף עליי מילות אהבה.

ההוכחה הניצחת מבחינתי הייתה שאיתרתי תמונה שלה על רקע גשר לונדון, באותה נקודה בדיוק שבה מרטין הצטלם, יום לפני שהפסיק להתכתב איתי ונעלם.

גם התאריכים הסתדרו.

לא נותר בי ספק - זה לא היה מקרי, הם היו שם יחדיו.

בזעזוע הבנתי שהכל היה שקר.

גם התירוץ שבגינו הבריז למפגש שלנו וגם ההתמסכנות הפאתטית שלו אחר כך. כעת כל חלקי הפאזל התחברו - מרטין פגש את הבחורה הזו בזמן שטייל במזרח התיכון והכיר אותי.

הוא התאחד איתה שוב בלונדון והחליט לבחור אותה על פניי ולטוס לטייל איתה בארה"ב ומקסיקו. הוא פשוט היה מוג לב מדי לומר לי את האמת ואילו אני ישנתי בעמידה ולא קלטתי את הרמזים.

השתוללתי מכעס.

הדם שלי בעבע ורתח והזעם שאיכל אותי מבפנים חיפש דרך לצאת.

כאשר מרטין דחה אותי בתירוץ שהוצעה לו עבודה שלא ניתן לסרב לה עוד יכולתי להבין.

אך להיות מושלכת הצידה כזוג גרביים משומש - רק משום שהעדיף אחרת על פניי, זאת לא יכולתי לקבל בשום פנים ואופן.

בטני התכווצה בכאב והתהיות שבראשי לא הניחו לי. אם לא היה בטוח בי ומיקבל מדוע בכלל הציע לי לטוס אליו?

וגם אם תיכנן לפתח משהו רציני איתה - מדוע לא יכול היה לקחת אחריות על מעשיו ולחכות? מדוע חיזל"ש את המפגש הקצר שלנו, הגם שידע שהקשר שלנו לא מחייב וזה לא מונע ממנו לחזור אליה אחר כך?

המחשבה הזו חירפנה אותי.

החופשה לספרד הייתה אמורה להיות ווין ווין סיטואשיין לשנינו -

רק שבסוף אני יצאתי הנפסדת היחידה.

הפסדתי את הכבוד שלי, את הכסף שלי, את החופשה והושפלתי עד עפר.

העובדה היחידה שהצליחה לנחם אותי הייתה שרק מעט אנשים קרובים ידעו על הספרדי ועל תכנוני נסיעתי אליו וכך התכוונתי שזה יישאר.

קרב עגבניות

זום אאוט.

מרחק קצר מולנסיה, בעירייה בשם בוניול, מתקיים כבר שנים בשלהי הקיץ ה"טומטינה" - מלחמת העגבניות המפורסמת, שמושכת אליה אלפי מקומיים ותיירים מכל העולם.

הריטואל הזה חשף והעניק ביטוי לא מזיק ליצר אנושי נבזי, קדום ועמוק.

יצר שבגדול אומר שלפעמים אנשים אוהבים להטיח רפש אחד בשני ואז להתפלש בהנאה חייתית בזוהמה. לצערי טרם יצא לי לראות את קרב האדירים הזה מקרוב, אך הוא הצית את דמיוני לא פעם ובסערת נפשי מצאתי את עצמי מהרהרת בו שוב.

אמנם בחלוף הזמן הרגשות שחשתי כלפי מרטין דהו וגם כעסי שכך. רק נותרה צביטה קטנה על הדרך בה הכל הסתיים בינינו ועל האופן שבו ניסה להותיר אותי לבד עם כרטיס טיסה ולהתפוגג מעל פני האדמה.

עם זאת, הגילוי המחריד שדון קישוט דה לה שמטע הוסיף חטא על פשע ועוד עשה זאת בגלל בחורה - היה עבורי כסדין אדום, כקש האחרון ששבר את נטייתי הטבעית לנחמדות והבנה.

זה היה הרגע בו הפכתי מנחנחית סלחנית ומכילה לשור הזועם.

לחיה הרעה שעומדת לתקוע את קרניה המחודדות בישבנו הרך של המטאדור החצוף.

באותו רגע, כל מה שהתחשק לי זה לחשוף את השקרן המנוול ולהשיב לו כגמולו. ייחלתי לעשות לו "לורנה בוביט" ולחתוך לו את הצ'וריסו, אך מאחר שלא יכולתי גמרתי בליבי להעביר לו מסר חד - שיש בעולם מי שגילתה את פרצופו האמיתי, שיודעת על מעשה הנבלה שעשה ואמן שזה יישב לו על המצפון לעד, כי אני לא מתכוונת לשכוח.

והנה בחושבי על זה כך, פתאום זה נראה לי רק הולם להחזיר לספרדי, תוך כיבוד המסורת המקומית ממנה הגיע ומנהגיה. לפיכך החלטתי לייבא את הטומטינה ולפתוח באחת משלי.

בתקווה שהפינוקיו השפל יזכה לאכול מעט ממרק העגבניות הדלוח שהוא עצמו בישל.

יחד עם זאת, מכיוון שהטינופת השתזף לו במקסיקו בטולום ולדאבוני לא היה קרוב מספיק לחטוף עגבניה רקובה או מחבת לוהט בראש - שפכתי עליו את חמתי בדרך היחידה שהתאפשרה לי - ופתחתי את הג'ורה. כי את ההשפלה הזו לא תיכננתי להעביר בשתיקה.

זה היה אות הפתיחה לקרב מלוכלך שבו יריתי בו את חיצי זעמי והוא השיב לי בנקמתו בשעתה. אחרי הכל, אם כבר גמרתי אומר לנהוג כברברית - אז עד הסוף.

"וואו טוב, עכשיו הכל ברור!" רשמתי לו באינסטגרם, רוטטת מזעם.

"כזה שקר מתועב כל עניין העבודה בארצות הברית. עאלק הזדמנות של פעם בחיים!" לעגתי לו בבוז.

"אתה עם הבחורה הזו עוד מלונדון או מצרים ולא יכולת להיות גבר מספיק ולספר לי" האשמתי אותו בזעף, בלי טיפת בושה. "מה שהיית צריך לעשות זה להשיב לי את הכסף על הכרטיס שלי ולהתנצל. במקום להיות שקרן ופחדן - להצהיר שאני אהבת חייך, לגרום לי לקנות את הכרטיס הזה כדי לפגוש אותך ואז לשקר שוב ולדפוק אותי ככה. מקווה שאתה שמח עם מי שאתה ומה שעשית!" הטחתי באפס בעל אלף הפרצופים.

לחצתי על מקש השליחה וקיוויתי שהוא רואה את זה ונחנק מבפנים, הבן זונה.

ייחלתי שהאמת הזו תיצרב בו לעד בתאי עור נסתרים, כשם שצורבים סימן על בשר בהמה. הלוואי שיקרא, יתפלץ ויתפוצץ נשאתי תפילה.

מעולם לא שמחתי יותר לראות את הכיתוב "נראתה" בסוף הודעה, על אף שהיא כביכול המילה האחרונה שאי פעם "חלפה" בינינו ומרטין מעולם לא הגיב או הראה שראה.

יחד עם זאת, הייתי משוכנעת שהפנים וקרא, משום שמספר חודשים לאחר מכן קיבלתי ממנו אות חיים לא צפוי.

מכה קטל(ו)נית

סופ"ש אחד, כשנה לאחר הפרידה, קיבלתי לייק מפתיע על תמונה.

המפרגן היה לא היה אחר מאשר הספרדי, רוח רפאים מעבר שרציתי לשכוח. האמת שזמן רב מאוד כבר חלף וכבר הספקתי לתייק את מרטין היכנשהו בתהומות הנשייה של מעמקי ראשי. אולם הופעתו הפתאומית ו"דרישת השלום" המפתיעה עוררו את סקרנותי.

מה פתאום הוא נזכר בי?

מדוע עכשיו?

מה חדש בחייו שלפתע חשב עליי?

באופן טבעי הסקתי כי הוא נזרק על ידי בת זוגו או שהאדיוט נפרד ממנה וכעת כמו כל שה אבוד הוא שב לכרים שרעה בהם בעבר, בתקווה לקושש קצת מזון לליבו העזוב.

לקח לי כמה דקות עד שמצאתי את אותו הפרופיל שכבר הסרתי ממנו עוקב ממזמן, אך ברגע שעיניי הצליחו להתמקד על התמונה שהתנוססה בראשו וקלטתי מה אני רואה שם -

גל של תדהמה שטף אותי ללא הכנה מוקדמת ופי נפער כלא מאמינה.

זו הייתה תמונה מחתונה - החתונה שלו! שחלה אך לפני יומיים! עם אותה הבחורה עמה ברח.

הנה הזוג היפה עומד זקוף על רקע נוף דרמטי במצר גיברלטר.

היא זוהרת בשמלה לבנה יפהפייה והוא בחליפה שמחמיאה לו היטב.

אוחזים ידיים ומביטים לאופק - לעבר הים הגועש שמעבר לצוק, כמו צופים יחדיו לעתיד מבטיח.

לסתי נשמטה, הייתי בשוק טוטאלי.

הזבל התחתן רק לפני יומיים וזה מה שהוא חושב?! איך לנקום בי?!

איך לדאוג לכך שאדע שהוא מאושר?!

עדיין בהלם הבנתי שהספרדי הנכלולי טמן לי פח.

הוא חיכה בסבלנות כל אותם חודשים ולא הגיב להודעתי הכועסת, רק בשביל הרגע המושלם בו יפתה אותי להיכנס לפרופיל שלו לנקמה האולטימטיבית.

ברגע זה היה אמור להודות למזלו הטוב ולחשוב רק על כלתו הטריה, אבל לא!

הלואו לייף הזה החליט להתאבסס על הבחורה שאמרה לו שהוא לא מספיק גבר - גם ביום כלולותיו.

כמה עלוב נפש גבר צריך להיות כדי לחזור ולוודא הריגה, במי שכבר נפגעה על ידו פעם.

הרי אם כבר אני הייתי צריכה לנקום בו ולא הוא בי.

במאמץ רב בלעתי את הגוש בגרוני, את ההלם והזעם. נשמתי עמוק והיה בי משהו שאפילו ריחם קצת על אשתו הצעירה.

החלטתי שלרמתו הנמוכה יותר אינני יורדת. פה המלחמה מפסיקה.

עם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב, במעין אירוניה עצמית, שצדק מי שאמר -

שאת הנקמה יש להגיש קרה.