מי פנוי ברוטשילד, פרק 15 | פיאסטה ספרדית - חלק י

אבק ברוח

אפשר להגיד שהכתובת הייתה על הקיר. היו רמזים מטרימים.

סימנים שמרטין היה אדם לא יציב - עלה נידף, נווד פיזי ומנטלי, נע ונד.

ההלקאה העצמית ורגשות האשם שהגיחו משום מקום, ההגזמה הפראית בהצהרות האהבה, הנסיונות הפתאומיים להיפרד ולעזוב.

היו אלה פירורי לחם קטנים שפוזרו בשביל. תמרורי אזהרה שלא רציתי להרים או לקרוא.

מרטין ניסה להגיד לי כל הזמן שהוא לא טוב עבורי, שהוא הולך - אך אני מיאנתי לשמוע.

חשבתי שהוא מגזים, שהוא מדבר שטויות - לא האמנתי לרגע שהוא באמת מנסה להתריע ולשכנע אותי לברוח, בטרם ינחית את המכה. התעלמתי במופגן והנבואה הגשימה את עצמה.

מסתבר שהאהבה אינה רק עיוורת - אלא היא גם חירשת ותמימה.

האמת שזמן רב חשבתי שאני בשליטה מלאה ואשאר יציבה, לא משנה מה.

הזכרתי לעצמי תדיר שהקשר שלנו זמני. האמנתי שאני חכמה מדי ליפול בהצגת המאהב הלטיני הרומנטיקן.

זה היה נכון בהתחלה.

אך כשזה נגמר הבנתי שזה היה יומרני מצידי לחשוב שאוכל לתחום ולמנן את רגשותיי לפי דרישה. משום שכאשר טיפה הצטברה לעוד טיפה, בסוף מילותיו הצליחו לחלחל לאדמת ליבי הסדוקה והיבשה ולהפיח שם חיים, להצמיח אהבה וקירבה.

אולם בזמן שאני התחלתי להתקרב - לא ידעתי שליבו התרחק, כי פיו המשיך לירות אהבת סרק שבסוף השיגה את נפשי ופגעה. באירוניה הרהרתי כיצד רגשותיו העוצמתיים אליי התנדפו כמו אבק ברוח, בדיוק מצמרר לשיר שפעם שר עבורי.

אהבתו אליי שקעה בים, באותה מהירות כשם שפעם זרחה והאירה בלהט וכעת אף ניטע בי ספק אם התקיימה מעולם.

טנגו מסוכן

רטרוספקטיבה.

במבט לאחור אפשר להגיד שאכלתי אותה עם הספרדי, שלקחתי סיכון מיותר שלא השתלם.

אולם איני מצטערת.

להיפך, עד היום אני גאה בעצמי על תעוזה שאינה מובנת מאליה.

בעיניי עדיף אדם שמסתכן ומתאכזב, מאדם הקופא במקומו בשל הפחד ומעביר את חייו בייסורי חרטה - לו רק היה לו אומץ לנהוג אחרת.

אהבה היא סוג של ריקוד.

לעיתים היא ולס שקט ובוטח ולעיתים ריקוד מושחת.

תמיד ייחלתי לאחרון -

ללב המנתר בפראות עם הקצב המתגבר, ההולם בחזה כצלילי בס ותופים.

הריקוד שלי עם הספרדי היה טנגו מסתורי ומסוכן - קצות בהונותינו הילכו על הקצה וניתרו בעיוורון, בתקווה לנחות ברכות האחד בזרועות השניה.

המחול הזר הזה המריץ את הדם בעורקיי. נטלתי סיכון שאחרות לא העזו לקחת, הלכתי על כל הקופה. אך כשהפניתי את ראשי - מצאתי את עצמי רוקדת לבד.

איני יכולה לומר שהכל היה רע.

היו לנו גם הרבה רגעים יפים יחדיו והיו פעמים שמילותיו חיזקו אותי ונתנו לי כוח. אבל הסיפור שלנו הוכיח לי כמה דומיננטי טעם מר שנותר על הלשון.

עד כמה הפלה לא אחראית או דריכה כואבת על כף הרגל מסוגלת להרוס ריקוד שלם.

במובן מסוים זה אפילו לא הוגן או הגיוני שהזיכרון האנושי כל כך קצר ומעוות חוויה שלמה.

כך שמה שנישאר איתך יהיה הסוף המר ולא כל הרגעים היפים, הטובים והמתוקים שקדמו לו.

חודשים לאחר מכן, ברגעים בהם האגו שלי התעורר מתרדמתו ובטני התכווצה במחשבה על הספרדי ומעלליו ניסיתי לשנן בלבי את המסקנה הזו. לחשוב דווקא על הרגעים השמחים שחלקנו ולהזכיר לעצמי לפעם הבאה שלטנגו תמיד צריך שניים.

מה שבחורה צריכה

אפילוג.

עד היום השקר והאמת, המציאות והבדיה נמצאים אצלי בערבוביה בראש.

מסקרן אותי לדעת למשל האם מרטין צפה מראש שהוא עומד לנטוש את הספינה? האם אהב אותי באמת או שהכל היה בגדר העמדת פנים?

ייתכן שהיה בחור אבוד עם בעיות אמיתיות, שאהב אך נבהל ובסוף בחר על פניי את זו שהייתה זמינה, שאפשר היה לתכנן איתה עתיד.

ייתכן שבאמת התאהב - אך לא בי, אלא בהתאהבות עצמה.

על כן, בניגוד לאחרים ששוקלים את דבריהם בכובד ראש ומצהירים על אהבתם בקמצנות ובמשורה, הוא היה עם לשון קלה על ההדק.

עבורו לא הייתי בת אדם בשר ודם - אלא קונספט, הרפתקאה.

בכנות אודה שאולי גם הוא היה כך עבורי. פשוט אני - בניגוד אליו - כן ראיתי את האדם שבו ולא הייתי מעזה לפגוע בו כפי שפגע בי. בדרך הקשה למדתי לא להאמין לגברים שמדברים אהבה שוב ושוב, אלא לאלו שמוכיחים אותה פעם אחר פעם.

כנראה שכמעט תמיד נדע רק חצי מהסיפור כולו. אולי לעולם לא אדע מה בדיוק קרה שם שגרם למרטין להתחרט. האם באמת הכיר את הבחורה במהלך טיוליו פה או שמא יד המקרה שילבה את גורלם בלונדון? מה גרם לו להיעלם דווקא באותו היום? האם באמת חשש ממה שהטיול הזה יעשה לרגשותיו? האם היה מניפולטיבי מההתחלה ועד הסוף או שבכלל התאהב עד מעל הראש בזרה?

תמיד יהיו ניחושים בלי סוף ואולי אף אין אמת אחת ברורה.

רק דבר אחד אני יודעת והוא שעל הסיפור הזה אלוהים פיצה אותי ובגדול ואת ההרפתקאה שרציתי קיבלתי במקום ובזמן אחר -

עם גבר מדהים כעבור חצי שנה.

אז לא השגתי בול את מה שרציתי,

אבל בסוף קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה.