מי פנוי ברוטשילד, פרק 16 | כשהתותחים רועמים, המוזות מטנדרות - חלק א

הנפילה

כבר שנה הייתי נקייה.

כמעט ולא נגעתי.

זה לא היה קל כי הייתי מכורה כבדה כחמש שנים.

היו תקופות קצרות של גמילה, של דיטוקס, אבל כמעט תמיד הייתי חוזרת.

כל לילה מחדש הייתי נופלת שוב למחילת הארנב, לחור השחור השואב הזה, לפני השינה - רק עוד אחד, עוד שניים, אולי עשר והופ כבר היו מאה. היו לילות שהגעתי לאלף אפילו - אולי יותר. ספרתי אותם כמו כבשים, לפני שעיניי היו נעצמות.

הייתי כאחוזת דיבוק, כמו אוגר בגלגל שלא מסוגל להפסיק לרוץ, למרות שהוא יודע שהוא נע במעגלים - לא מתקדם לעבר שום מקום ושום דבר. ידעתי שהסיכוי שתצא לי תועלת מכל הסיפור הזה קלוש ונדיר ובכל זאת תמיד מצאתי את עצמי שבה לשם, עם איזה שביב תקווה שאולי היום זה יום המזל שלי - הפעם זה יקרה.

בשנה האחרונה משהו אחר קרה.

עברתי טלטול בחיי האישיים והמקצועיים, איזה ריסטארט רציני.

אחרי משבר משפחתי החלטתי סוף סוף לעזוב עבודה שפעם אהבתי ובשנתיים האחרונות בעיקר הביאה אותי לסף מרמור ודיכאון ולטוס לחודשיים וחצי לטייל בדרום אמריקה לבדי ולהגשים חלום. בפעם השניה בשנתיים טסתי הרחק מכאן לתקופה משמעותית. התנתקתי כדי להתחבר לעצמי מחדש ועשיתי חיים משוגעים. אולם, כששבתי ארצה והגוף והראש נחתו בנתב"ג, המציאות טפחה על פניי ולא טיפין טיפין אלא בצורת וואחד כאפה מצלצלת.

איכשהו, כל ארבע וחצי שנים, הסטטוס שלי בחיים מתאפס וחוזר לנקודת ההתחלה. לפעמים אני תוהה מה נומרולוג היה אומר על כל זה - על המחזוריות המשונה הזו. ארבע וחצי שנים. לפחות לו היה מספר עגול, אבל כנראה שזה פחות משנה.

בפעם הראשונה שזה קרה זה היה משבר הקריירה הראשון שלי. אחרי שסיימתי תואר והסמכה בהצטיינות במשך ארבע וחצי שנים והחלטתי שאין בכוונתי לעסוק בתחום אותו למדתי ולו דקה אחת. בפעם השניה שהחיים שלי התהפכו זה קרה כשנפרדתי מהאקס המיתולוגי, אחרי ארבע וחצי שנות זוגיות צמודה. כאשר מצאתי את עצמי חזרה בבית של ההורים, מובסת ואבודה. רווקה שנושקת לגיל שלושים, ללא בן זוג, ללא עבודה וללא דירה - מה שנקרא בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. עכשיו במחזור הנוכחי, ארבע וחצי שנים אחרי הפרידה הידועה לשמצה, מצאתי את עצמי שוב במצב דומה - ללא עבודה, ללא פרטנר לחיים ועוד מעט גם ללא בית.

הדירה בתל אביב שבה גרתי עם חברתי הטובה במשך שנתיים וקצת עמדה לעבור פינוי בינוי, כמו רוב העיר - שבגדול הפכה לאתר בנייה אחד גדול. באבחת יד אחת נאלצתי גם להיפרד מבית אהוב ונעים שעיצבנו וטיפחנו בעצמנו וגם מהBFF שלי, שעמה חייתי כפרטנרית לכל דבר - למשק הבית, לספורט, לחופשות, להליכות, לבישול ובעצם להכל חוץ מדייטים וסקס.

זו אולי הייתה הזוגיות הכי בריאה ותומכת שהייתה לי בחיי. מינוס כל עניין המשיכה, המיניות והמשפחה - שאותם הייתי מוכנה להוציא למיקור חוץ באופן קבוע בלי בעיה, אלמלא היא חלמה על בית וזוגיות אמיתית עם בעל. וכך קרה שכאשר קיבלנו את הודעת הפינוי זה היה האות של חברתי לנסות ולעבור לגור עם בן זוגה הטרי והחבילה שלנו התפרקה סופית.

בקיצור עמדתי בפני משבר רציני.

כל עוגן שהיה לי כמעט אבד. אולם לפעמים, דווקא מתוך רגעי השבר והכלום, צומחות הפתעות מדהימות ומהלכים נועזים, שלפני כן לא היינו מעלים על דעתנו כלל.

ביום הפינוי, שכבר איבדתי כל תקווה ועמדתי לחזור אל ההורים, כפי שנאלצתי לעשות במשבר הקודם - מצאתי ברגע האחרון סבלט. זה היה חדרון קומפקטי ונעים בקרבת הים, שעצם השהייה לידו חיזקה אותי. עם כל הליכה מרגיעה על הטיילת, כל שאיפת אויר ים מלוח וכל שקיעת חורף ורודה - החלה לנבוט בי ההבנה שיש לי עוד חלומות להגשים ועכשיו זה הזמן לנסות ולרדוף אחריהם, בכל הכוח.

אז עקב בצד אגודל התחלתי לצעוד בכיוון החלומות האלה, נופלת וקמה כל פעם. מנסה לאחוז חזק בתמונת ההצלחה שלי ובחזון שבניתי, למורת רוחם של השדים שבראשי וכל הקולות המקטינים שמצרים את צעדיי כבר שנים. באופן טבעי, תוך כדי המסע האישי הזה, לא מצאתי כוחות או טעם להמשיך בהתמכרות הישנה שלי. אז עם או בלי להתכוון נגמלתי והאמת היא שחסכתי לעצמי הרבה זמן מבוזבז, שיברונות לב וכאבי ראש.

וזה התחיל להרגיש טוב, להיות ככה בלי. לפעמים אפילו שכחתי שאי פעם הייתי מכורה.

אבל אז פרצה המלחמה ונפלתי שוב.

נפלתי חזק.

שוב חוזר הניגון

אז חזרתי לאפליקציות, כאילו מעולם לא עזבתי.

רק שהאוקיי סטיופיד הפך להינג' וטינדר נשאר טינדר (כי אמנם סוס מנצח לא מחליפים, אבל מסתבר שסוס הרבעה כושל - גם לא).

אם כך שבתי לחיקן המסמם של אפלקיציות הדייטים, לאשליית השפע ה'מנחמת' עאלק והאצבע שלי כמו נעה מעצמה, מחליקה - שמאלה, שמאלה, שמאלה - כמו מטוטלת עצבנית על ספידים ורק פעם בשלוש מאות איזה ימינה מסכן.

ובכל זאת ממש כמו שזכרתי, כמו פעם, המאצ'ים החלו להיערם אחד על גבי השני. שתקנים כמו נזירים טיבטים ומיותרים בערך כמו ערימת בקבוקי הפלסטיק הריקים שאת אוגרת חודשים בבית, באיזו פינה חבויה, ליום שתחליטי סוף סוף להקים את התחת מהספה ולמחזר. הסיכוי שתזרקי אותם סוף סוף למיחזורית שווה ערך לסיכוי שאת או המאץ תזרקו מילה אחד לשניה בצ'אט - זה יקרה רק אם מפלס הבקבוקים או החרמנות יעלה על גדותיו, כך שלא תיוותר שום ברירה.

אם כי, אין ספק שמפלס הבדידות והחרמנות במלחמה אכן טיפס מעלה במהירות מפחידה, קצת בדומה למי הביוב ברחובות דרום העיר המוצפים אחרי מבול.

שבעה - באוקטובר

אני ישראלית מהיום בו נולדתי.

אף פעם לא גרתי במדינה אחרת ולא הכרתי חיים אחרים.

בגיל שלוש הוריי הלבישו אותי ברדס נגד נשק אב"כ וכולנו ישבנו צפופים בחדר אטום קטן, במלחמת המפרץ.

את גיל ההתבגרות שלי חוויתי בזמן האינתיפאדה השניה, כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות וזה היה ממש נורמלי לפתוח חדשות ולשאול כמה נהרגו היום. סיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא קצת אחרי טראומת מלחמת לבנון השניה. בזמן התואר הראשון אני וחבריי לספסל הלימודים עברנו מבצעים צבאיים קשים, כעמוד ענן וצוק איתן ובימי אינתיפאדת הסכינים עדיין נשארתי וגרתי בירושלים. הכל שרדנו בחוסן הישראלי הגאה והזקוף שלנו, שנכפה עלינו מיום שנולדנו ועוד הרבה לפני כן.

בשביעי באוקטובר משהו נשבר.

משהו נשבר בכולנו.

היום הארור, רווי הזוועות הזה טלטל את עצם קיומנו.

מימיי לא חשתי חוסר ביטחון קיומי, כמו שהרגשתי אחרי היום הזה.

תהיתי לעצמי האם כך סבתא שלי הרגישה במלחמת העצמאות, כשחמש מדינות ערביות תקפו את המדינה הקטנה שאך נולדה? האם כך אבי הרגיש במלחמת יום כיפור, כשהאזעקות קרעו את בני הכפר מבית הכנסת באמצע הצום, היישר לשדות הקרב העקובים מדם?

לא מצאתי מנוח.

כל סיפור שבר את רוחי.

כל רעש אופנוע הקפיץ אותי כאילו זה מחבל שבא לקחת אותי או אזעקת צבע אדום. הפחד אחז בליבי ולא הרפה והבדידות הייתה קשה יותר מאי פעם.

משהו מתעורר במלחמה, מעין יצר הישרדות עיקש וקדמון וכמיהה גדולה - לאיזו נחמה, קירבה ואהבה שתאיר את החושך הגדול.

וגם אני - הבחורה התל אביבית, העצמאית, שהקדישה את כל זמנה לקריירה החדשה שחלמה לבנות, שהסתדרה מעולה לבד ושלא מצאה פנאי לזוגיות - פתאום הבנתי שהושלכתי באחת למציאות של ריק בלתי נסבל, שבה הצורך בביחד הוא מוחשי יותר מתמיד.

חתני ברזל להתפקד

לא הייתי היחידה שחשה בכך.

כל אדם שני בערך שניסה כעת לסייע ולהרים את המורל הלאומי - או שהקים חמ"ל אזרחי או שייסד משרד שידוכים פיראטי. קבוצות הפייסבוק הופצצו בפוסטים של בנות ובנים שמחפשים פרטנר לחיים ודפי האינסטגרם של הסלבס פירסמו מאות חיילים "בודדים" בסדיר ובמילואים שתרים אחר ש"אהבה נפשם".

פתאום כל העולם ואשתו חיפש קשר רציני, מבני 23 חתיכים ועד בני 40 מקריחים - כולם במדי זית לוהטים ושפם דודו זר של אנסים סוטים (אל תשאלו אותי - טרנד לא ברור שסחף את צה"ל) - החליטו לחזור למוטב ולהתמסד.

כולם מציאות של הלייף, כולם עם לב זהב, לכולם ידידה טובה שחותמת בליינד על הסחורה החמה ברמת ערבות למשכנתא - וכדאי לך מאוד שתקפצי על ההמלצה הרותחת היום, כי מחר היא תיחטף - במקרה הטוב על ידי עדר רווקות הורמונליות ובמקרה הרע למילואים בתוך עזה.

אללי ימות המשיח הגיעו!

הייתי מגחכת לעצמי, בעודי עוברת על תמונות הרווקים השווים בסטורי של מאיה ורטהיימר, שנודעה עוד לפני המלחמה כפוד טראק של הדייטים. בימים כתיקונם הג'ינג'ית ההיפרית הזו נהגה לרדוף אחר גברברים נטולי חולצה, שמתאמנים בטיילת ולפרסם אותם כרווקים נחשקים ש'פנויים לאהבה חדשה'. שזה בתל אביבית מדוברת 'ישמחו לעדת מעריצות שיבואו עד אבאל'ה ויהיה קל להכניס למיטה'. כעת בימי המלחמה מאיה התגייסה למאמץ המלחמתי ופרסמה את אותם דושים בדיוק, רק הפעם מכל רחבי הארץ והגילאים תחת הטייטל - 'מילואימניקים גיבורים שמחפשים כלה'.

מי ידע שרק צריך מלחמה וכל הדושים עם הקוביות וקעקועי הילד הרע יחזרו מיד בתשובה, יכו על חטא פריצותם וחרמנותם והנה ישועות השם כהרף עין - כעת אינם מחפשים עוד לפזר זרעם בכל העיר ללא אבחנה, כי אם למצוא בת ישראל כשרה וענווה לשים עליה טבעת.

איך שרה קווין בי - איף יו לייק איט פוט אה רינג און איט - והמילואמניק בוודאי יאהב אחת או שתיים או שלוש מתוך אלפי ההודעות שיקבל.

האם אחרי כל השפע המהמם הזה הוא יחליט להתפקס רק על אישה אחת?

זה כבר סיפור אחר.

על הדף כולם מחפשים בת זוג לחיים.

אבל בפועל, מעדויות בשטח, נראה שיותר חיפשו זיון ללילה או פשוט קצת אהבה ותשומת לב - בימים קרים וקשוחים במיוחד, ללא מיטה נורמלית או מקלחת חמה.

האמת לגיטימי - מי יאשים אותם? באהבה כמו במלחמה אין חוקים.

בסוף החבר'ה האמיצים האלו שלנו עזבו את השגרה - את העבודה, הלימודים או הבית ולא יודעים אם אפילו ישרדו את הלילה. אז הגיוני שירצו "לפרוק" קצת מתח או להמשיך את שושלת היוחסין שלהם ולמצוא אהבה, כל אחד והעדפותיו.

גם אנחנו, נשים, נענו על הסקאלה בין הרצון למגע פיזי מנחם לבין הכמיהה להיות נאהבות ומחוזרות באמת. בתקופות של חוסר ודאות הצורך בקירבה אנושית גובר, כך היה גם בקורונה. רק שאז עצם הקירבה עצמה היא שהפחידה וכעת היא הפכה לגורם המגן ולא המסכן.

אבל בעיקר בעיקר וזה עניין גורף - כל בחורה פשוט רצתה גבר שיעטוף אותה בלילה בזרועותיו לחיבוק חזק - בלי משחקים, בלי חתירה מהירה למגע ואולי גם בלי הגדרות. רק להרגיש שוב מוגנת ובטוחה בכל הטירוף הזה.

וגם אותנו אי אפשר באמת להאשים - הרי כל מה שבאמת רצינו זה רק כרבול טוב ומכיל שירחיק את העצב והפחד ולו ללילה אחד.

קרבי זה הכי

בזמן מלחמה כמו בזמן מלחמה מחפשים ביטחון על פני מותרות.

וכך הפלא ופלא - כל חייל במדים נהפך לסמל סקס.

תם עידן ההייטקיסטים, האינטלקטואלים ובעלי הדרכון הזר.

כמו בדה ז'ה וו מוזר התחלתי להיזכר בדרגות, בשמות של יחידות, בצבעים של כומתות (אין על הטורקיז של תותחנים). אפילו פירות ומאכלים החלו לקבל משמעות אחרת - פתאום יש לי חשק לדובדבן שהוא לא הפרי (לוחמי יחידת העילית שלום) וגם קרייבינג לא מוסבר לאגוז ושקד.

אני והבסטי הולכות ברחוב וקולטות מולנו גבר עם מדים או על אזרחי עם M16 ובלי לשים לב - שתינו מריירות ומבייצות. ממש כאילו חזרנו בזמן לתיכון, כשכל חייל בן 18 נראה גבר שבגברים ולא ילדון שרק סיים בית הספר ותלו עליו נשק.

ואני לא מדברת על ג'וני - החייל הבודד, שחנוך דאום פירסם, שנראה כאילו הרקולס וטרזן עשו ביחד ילד, אני מדברת על כל פאקינג חייל.

סתם חייל פושט.

כל חייל עם מדים ונשק שהוא,

אפילו מש"ק ממטרות.

וזה מוזר, כי כבר שנים שלא הזיז לי אם גבר הלך לקרבי או אם הוא בשירות מילואים סדיר ופתאום זה נהיה אישיו ממש. מי ידע שכך יסתיים המרדף אחר בחורים עם תן ביס, נוודים דיגיטליים ומנכ"לים שמרוויחים שלוש ספרות.

אולם כשהמציאות שאת מכירה מחליטה לעשות עמידת ראש, גם הסטנדרטים לפתע משתנים ועוברים התאמה.

אחרי הכל - איך מתכנת יוכל להציל אותי עכשיו ממחבל? להחדיר לו וירוס לאייפון?! לרנדר לו את הצורה? ואיך מנכ"ל טחון יוכל לחלץ אותי מכאן, אפילו עם כל הכסף, אם גם כך היהודים שוב נרדפים בכל פינה?

עדיף כבר גבר עם רישיון לנשק, צלף במיל' או לכל הפחות בחור חסון, שיודע קצת קרב מגע. פשוט אין ברירה. כשחוזרים לתקופת האבן, החזק הוא השורד - לא כל המארק צוקרברגים ואילון מאסקים של העולם. לפחות לא במקרה הזה, לא הפעם.

עונת הנדידה

תקופת המלחמה הביאה עמה עוד שינויים דרסטיים.

למשל פחתה המשיכה הטבעית שלי כלפי תיירים, במהלך המבצע.

נכון שזו אינה תקופה אטרקטיבית במיוחד אניווי לתיירים - בכל זאת מזג האוויר מתקרר, עונת הרחצה הסתיימה, כל שעה עגולה יורים טילים..

אולם, החורף הזה נוצרה תיירות מסוג אחר - של עיתונאות זרה.

וכך במקום הקבוצות המיסיונריות הרגילות או משלחות המתבגרים של תגלית - גל של עיתונאים זרים שטף את חופינו לסקר מקרוב את המלחמה.

רק שמלבד לגדוש את אתרי הטבח והקיבוצים ההרוסים, הם גדשו גם את אפליקציות ההיכרויות בארץ הקודש. אחרי הכל בכל נסיעת עסקים יש זמן לביזנס וזמן לפלז'ר ובהינתן הזוועות שראו ותיעדו, קצת אסקפיזם היה מצרך נחוץ למדי.

לכן זה היה רק עניין של זמן עד שאני וחברותיי נתקלנו בפרופילים של הדני קושמרואים ותמיר סטיימנים של ארצות הנכר. לליאן למשל, שכבר פינטזה על רומן סוער עם כתב חוץ, היה מאץ' עם שני עיתונאים אמריקאיים שבאו לתת עבודה, כל אחד מהם לפי פרשנותו. הראשון לדוגמה - חתיך, אפל ובנוי לתלפיות - לקח את המונח 'חשיפה עיתונאית' צעד אחד רחוק מדי.

זאת כאשר בטרם נפגשו שלח לה פוש עיתונאי גרפי למדי - בצורת סלפי מעורטל של בטנו החטובה וראשית אזור חלציו. משאיר לה מעט מאוד מקום לדמיון - גם לגבי רצונו ומטרתו. וליאן, שבעיקר הזדעזעה מישירותו הגסה, החליטה לצאת לדייט עם העיתונאי המהוגן והעדין יותר מבין השניים.

למרבה האירוניה, בעוד הראשון היה יותר מדי ברור בכוונותיו השני התגלה כהססן לא קטן ולא ברור באופן מוחלט. וכך לאחר שני דייטים ונשיקה מסכנה הבינה ליאן שככל הנראה נפלה על וורקוהוליק שלא מסוגל לתחזק דבר מלבד עבודתו. לא פלירטוט כייפי ובטח לא קשר זמני. וכך התפוגג לו רעיון הרומן עם כתב שטיפחה, עוד בטרם אפילו התחיל.

באותו זמן גם אני התכתבתי עם שניים או שלושה עיתונאים. מכל אלה בסוף יצאתי פעמיים עם כתב אמריקאי חמוד וצנום. בחור עם עיניים כחולות גדולות וסקרניות, דיבור שקט ונעים וכובע מצחיה טיפשי - שכל אמריקאי טיפוסי נוהג לחבוש בכל שעות היום והלילה בלי קשר לשמש בכלל, שיותר מכל השתוקק לתעד את המלחמה מבפנים, מתוך עזה. פגשתי אותו לראשונה בבר הדייטים של המלחמה.

לילה לא שקט

פתח סוגריים.

הבר אליו לקחתי את העיתונאי היה בר קטן וחבוי על כיכר דיזינגוף, מהמקומות היחידים שהיו פתוחים בשעת לילה מאוחרת - לאחר פרוץ המלחמה.

אני וליאן החלטנו שזה יהיה בר הדייטים שלנו לתקופה. בעיקר משום שהמארח החביב השרה תחושת ביטחון, כ-הגרי של חיי הלילה ודאג להעביר תדריך ביטחוני לכל אורחיו.

גם לנו הסביר בנועם ושלווה שאם תהיה אזעקה הוא יוביל אותנו בצורה מסודרת לחדר המדרגות בסמוך ונוכל אף לקחת איתנו את כוס היין - אם נרצה כמובן.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שהקשבתי לתדריך גיחכתי בלב ממש.

רק לדמיין את הסיטואציה הסוראליסטית - של מבלים תחת מתקפת טילים הולכים בניחותא נונשלנטית לתפוס מחסה, עם הדרינק ביד - נראה לי הזוי.

אבל צחוק בצד זה אשכרה קרה לי עוד באותו הערב.

בערב השני של בתל אביב, לאחר שבועיים שנעדרתי מהעיר לטובת ממ"ד אצל ההורים, ישבתי באותו הבר עם ידיד צעיר, שמשפחתו פונתה מיישוב בעוטף ובמזל לא קרה להם כלום באותו יום ארור. הוא בעצמו גויס למילואים וכעת שהיה באפטר החליט לעזוב ולהצטרף למשפחה שלו באילת.

הכרתי אותו בקיץ, כשבירמן במסיבה שהלכתי אליה וניסה להתחיל איתי ללא הצלחה. אז אמרתי לו שהוא צעיר מדי והקשר ניתק, אך במלחמה הוא החל לדבר איתי שוב ונוצר בינינו קשר שרק תקופות חירום יכולות לטפח. זה היה מהקשרים הזמניים האינטנסיביים האלה, שמחזיקים אותך בתקופות קשות ואז נעלמים באותה מהירות, כפי שהופיעו מלכתחילה. קשרים של הזדקקות ותמיכה הדדית.

אני הייתי זקוקה למישהו שאכפת לו, שיעודד ויחזק והוא היה צריך אותי שאדאג לו בזמן שהוא במילואים, שירגיש שיש מי שרואה אותו. ידעתי שבשל פערי הגילאים והכוונות לא יהיה בינינו כלום, למרות שרצה אותי - ובכל זאת ישבתי איתו, כי הרגשתי ששנינו זקוקים לכך. אני השתוקקתי להתאוורר ולצאת מהבית ומהטרנינג והוא נזקק למישהי לדבר איתה.

כהרגלם בקודש של חמאס לחבב שעות עגולות - בעיקר שש ותשע בערב (מלבד ימי שישי שנהגו לירות מוקדם יותר - כי בכל זאת סופ"ש ויום עבודה קצר) - בתשע בערב במהלך הפגישה שלנו הייתה אזעקה. מעט לחוצים התפנינו יחד למסדרון, ללא השתייה. בבניין אליו הלכנו, נכנסו ונדחסו למדרגות כל יושבי הברים הסמוכים והשכנים. זה היה כמו מיקרוקוסמוס קטן של ישראליות וסולידריות.

הדיירים אירחו אותנו יפה עד שהבומים פסקו ואז חזרנו לשבת כאילו כלום לא קרה. לא יודעת אם זה כי היינו מנותקים או שבסוף המסקנה היא שהחיים חזקים מהכל.

בתום הפגישה אני והידיד התנשקנו. שנינו ידענו שאין לזה משמעות מעבר.

יזמתי כי ידעתי שהוא ישמח ואני לרגע כמהתי להרגיש טיפה נחשקת, אחרי ימים של בידוד ובדידות בבית ההורים, רחוק מכולם. בימים הבאים הוא המשיך לשאול לשלומי ואני המשכתי להתעדכן מה איתו ומשפחתו. זה היה מקסים, אך ידענו שבקרוב זה ילך וידעך - כדרכם של קשרים כאלה בזמן מלחמה ואכן לבסוף גם זה התפוגג והלך בדרך כל ארץ. בשיבה טובה.

סגור סוגריים.

הגל הלאומני

עם העיתונאי זה לא עבד גם כן.

על הנייר דייט עם עיתונאי מלחמה נשמע מרגש ומסעיר, הרפתקאה חד פעמית. בפועל הבחור היה מאופק ושקט, מיעט לשתף מהחוויות שלו וגם מהזוועות שראה. הדבר היחיד שהרשים אותי היה העדר הפחד המוחלט שלו מכל המצב. הוא כמעט היה אדיש לסכנה לגמרי וכששאלתי אותו אם אינו חושש מהטילים ענה: "אם זה זמני ללכת אני אלך, עד אז אין מה לפחד".

כך משך בכתפיו וחייך אליי בשלוות נפש.

קצת נבירה בעברו חשפה שהבחור נולד להורים שהיו חברי כת גוג ומגוג.

בגדול חבורה של פלופים, שהאמינו שהעולם על סף הכחדה וכך גידלו אותו עוד מינקות. לכן עבור מי שעוד בתור פעוט ידע שהסוף כבר כאן ובין כה וכה בקרוב הוא עומד למות - קצת טילים, פיגועים וגופות לא הצליחו להחדיר חשש בליבו ומבחינתו הוא היה מוכן להיכנס לעזה כבר מחר.

ועם זאת להפתעתי, על אף קור רוחו ואומץ ליבו, הוא לא עשה לי את זה כלל. אמנם היה מדובר בזר יותר משכיל ומבין עניין, מכל זועקי ה'חינם פלסטין' בניכר. מאותם בבונים "נאורים" ולהט"בים סגולי שיער, שתולשים להנאתם תמונות חטופים ומנופפים בדגלי פלשתין וסיסמאות ריקות - בעודם רוכבים על טרנד האנטישמיות הישן והטוב, שעשה קאמבק משנות ה-40 של המאה הקודמת, היישר לקולקציית חורף 2023. הוא, בניגוד אליהם, הבין היטב מול מה אנחנו מתמודדים פה וראה את ההרס במו עיניו.

אולם בזמני מלחמה הזר תמיד יהיה זר.

הוא בחיים לא יהפוך להיות ישראלי.

למרות האמפתיה שהכתב גילה, בסוף הוא היה משקיף מהצד - עלינו, על התרבות שלנו ועל המאבק שלנו. הוא לא יכול היה להבין עד הסוף מה אנחנו עוברים ואת החרדה הקיומית הבסיסית ביותר, שקיננה בלב של כולנו.

עמוק מבפנים הרגשתי שכעת אני זקוקה לאחד משלנו.

למישהו שארגיש איתו בבית, שנוכל באמת להבין ולנחם אחד את השניה.

ישראלי אסלי, בורן אנד רייסד, דוש תוצרת הארץ ואם הוא במקרה מילואימניק, אז בכלל פעמיים כי טוב. לא חשוב איזה תפקיד או יחידה, אם הוא קרבי או תומך לחימה - איך שרה פעם איה כורם? - טייס, נווט, שריונר או גולני - 'לא משנה, לי לא אכפת'.

אף על פי כן, להעדפה המובהקת שלי למצוא גבר ישראלי, היו שני חריגים -

האחד היה מיסיונר אוסטרלי משיחי העונה לשם נייט - גיבור מלחמת ההסברה וקראש 'חרבות ברזל' של כל בנות ישראל ממטולה ועד אילת והשני היו המארינס האמריקאים, שצצו מדי פעם בחופי תל אביב, נדירים ובולטים כמו דולפיני נהרות ורודים בים.

לכל כלל תמיד יש יוצא מן הכלל וכך או כך - מדים, ולא משנה איזה, בהחלט היו בונוס.

הבהלה למדים

מדים בכללי תמיד שידרגו את מעמדו ונראותו של הגבר הממוצע.

העניין נבדק מחקרית ונמצא כי כל גבר ששם מדים אוטומטית נראה יותר סקסי ומושך. לא ברור איך העניין עובד אבל זו עובדה קיימת. יוכיחו זאת כל הגברים באפליקציות שהחליפו את תמונתם הראשית לזו מהמילואים.

אבל זכרו ליידיס - דוש במדים הוא עדיין דוש!

אמנם אלו בגדי הסוואה מתוחכמים, שגורמים לך להאמין שהוא קצין וג'נטלמן, התגלמות האביר על ה'נמר' הלבן - אבל זו אותה גברת בשינוי אדרת. הוא עדיין אותו דוש שאת מכירה - פשוט כעת יש לו תירוץ אצילי יותר למה לדפוק ולזרוק - "אין ברירה מותק, את מבינה? יש מילואים - אולי מחר אתפגר". ומי תגיד לא לחייל גיבור? הרי העורף צריך לתמוך בחזית שמגנה עליו, לא?!

ואכן יום אחד פגשתי ידידה ברחוב והיא סיפרה "שכבר תרמה את חלקה למלחמה" - חירפה את נפשה וגופה בקוויקי מזדמן עם מילואימניק שיצא לאפטר.

אין מה לומר, הבנות שלנו בעורף יודעות איך להיות תומכות לחימה.

פעם שלחנו ללוחמים שלנו בחזית תחתונים וגופיות, היום כל מה שנדרש להם זה פשוט - שנוריד.