מי פנוי ברוטשילד, פרק 16 | כשהתותחים רועמים, המוזות מטנדרות - חלק ב

תסביך ארמגדון

ציניות בצד, אני מודה שיש משהו מחרמן בלהתכתב עם בחור בסכנה, עם גבר ששם את נפשו בכפו בהגנה עליך בשמש, בגשם ובקור. ככה זה כשסוף העולם קרב והאדמה רועדת תחת רגלנו, כולנו רוצות גיבור שיציל אותנו.

מה שנקרא - תסביך ארמגדון.

ואם בארמגדון עסקינן, ברור שנעדיף שאותו הגיבור יהיה על תקן בן אפלק.

ההוא שחוזר בסוף לכדור הארץ, לחיק אהובתו, כלוחם ששרד ולא - ברוס ויליס, בעל עיטור העוז, שהקריב את עצמו והתפוצץ על האסטרואיד לאלף חתיכות. זה כבר הירואי מדי ולא משרת את התסריט שבנינו בראש לספר לנכדים - איך סבא וסבתא הכירו. בסוף צריך שהגיבור יחיה, כדי שיהיו נכדים בכל הסיפור.

כמעט כל החברות שלי הסתמסו עם מילואימניק בשלב כזה או אחר.

ליאן התכתבה עם חייל חתיך שנלחם בתוך עזה, שבמשך שבועיים לא ידעה מתי תזכה לראותו, אם בכלל. ורד מצאה אחד חמוד על הבר והעמיסה אותו באותו לילה.

ואני, בין כל המאצ'ים האינסופיים, התחלתי לדבר במקרה עם אחד - שמלבד היותו עובד אדמה, התגלה גם כמילואימניק בתותחנים בעוטף.

"שלום לבחורה הכי יפה שראיתי מעודי", כתב לי יוגב השרמנטי בטינדר ולא הותיר לי הרבה ברירה - אלא לענות לו, סמוקה.

יוגב, מסתבר, גדל בשדות ליד בית נעוריי. הוא נולד לאבא מושבניק ואמא אירופאית שהתנדבה בקיבוץ. היה לו שיער בלונדיני כהה, זקן ושפם באותו הגוון שביגרו אותו מעט ועיניים תכולות בהירות, שככל הנראה ירש מאמו הזרה.

נשביתי בקמטוטים הקטנים מסביב לעיניו, בשלווה שנדמה שקרנה ממנו ובשפתיו הבשרניות, שגרמו לי לפנטז על מגען בשפתיי. אך מעל הכל סחפו אותי מילותיו, שתחתן חלחל זרם חתרני של פלירטוט שובב, מתחכם וחצוף.

על ההתחלה יוגב הזדהה כיצרן תותים.

"יצרן תותים?!" גיחכתי באי אמון, "זה חדש".

"חקלאי במילה המתוקנת" דייק בחביבות, "יש לנו משק במושב".

"חקלאי נשמע קצת יותר סקסי" צחקתי, עוד משתוממת איך תמיד יוצא לי ליפול על כל הגברים עם העיסוקים הכי לא קונבציונליים בעולם, מקבצן ועד טייס.

"אז חקלאי קיבלת" ענה מסופק, "עושה לך את זה?" התגרה משועשע.

"חחח קצת" צחקקתי במבוכה, "האמת נראה לי שכל הבנות במלחמה הזו קצת חזרו לחפש גברים חזקים - עבודת אדמה, מדים, נשק.. הילת ההייטק - כמו מאדים ושבתאי, קצת בנסיגה כרגע" התלוצצתי.

"אז הנה מצאת לך אחד! בת מזל שכמותך" הכריז מבסוט.

"אני אלך למלא היום לוטו", גיחכתי בציניות על "המזל" שנפל בחלקי.

הרי עם דייט חקלאי לא הולכים למכולת - אבל בעצם, עם אחד כזה מי צריך מכולת בכלל?

"שותף שלך ברווחים אם זוכה!" צחק יוגב, מסרב להתרגש מעקיצותיי.

"אתה באמת עוסק בזה ביומיום?" שאלתי, "מה מגדלים במשק הזה שלכם בכלל?" התעניינתי בסקרנות מהולה בחשד.

אולם, על אף שפקפקתי בו ואפילו בשמץ חוסר נימוס, יוגב השיב לשאלותיי בסבלנות ובשמחה, אישר שזה אכן עיסוקו והסביר שבחורף הם מגדלים תותים ושיבולת ובקיץ אבטיחים, מלונים, דלעות, גזר ותפו"א.

"בקיצור אם סוף העולם מגיע עם אוכל אתם מסודרים" התלוצצתי.

"חחח בדיוק!" התלהב, "נשב לנו בבונקר ונהנה מהתוצרת שלי" צחק.

"תאמין לי.." צקצקתי בלשוני, "הם צדקו בימי הביניים.. מה נעשה כעת עם מחשבים וניידים?! זה לא מספיק מזין".

"זה אומר שאת משריינת לך סיור שטחים אצלי בקרוב?" שאל בקריצה.

"זה תלוי.. צריך להביא נשק לשטחים האלה?" המשכתי להתבדח.

"אל תדאגי" צחק, "אני אהיה שומר הראש שלך".

משעשע אבל למרות שאני שש שנים רווקה, טרם יצא לי לשוחח בטינדר עם חקלאי. אולי זה לא מפתיע כשאת בעיר הגדולה ורוב המושבניקים מצפון או דרום - מעבר להרי החושך של הגדרות הטינדר. מה גם שבכנות לתפוס גבר חקלאי מעולם לא היה בצ'ק ליסט.

עם זאת פתאום לדבר עם אחד שגר במרכז ובחר לעסוק בכך מרצון עורר את סקרנותי. לכן המשכתי להתעניין במצבה העגום של החקלאות בארץ, שיוגב סיפר לי שאף החמיר כעת, כשלא נותר מי שיעבד את האדמה. הערבים לא יכלו עוד לבוא מהשטחים והתאילנדים ברחו חזרה הביתה, מותירים את החקלאים להתחנן לעזרה. אולם לאור רוח ההתנדבות שסחפה את המדינה, יוגב הציע גם לי להצטרף לטרנד.

"רוצה להיות המתנדבת שלי?" צחק, "נעשה ממך עובדת אדמה רצינית" קרץ לי בשובבות.

"חחח פחות! פחות אבאל'ה.." דחיתי את הצעתו, משתנקת מעצם האימאג' שלי מזיעה בשדות.

"פעם אחרונה ששלפתי גזרים הייתה בכיתה ו', כשהיה לנו שיעור בחווה החקלאית ומה אגיד לך.. לא התאהבתי. מה גם שאת העציץ היחיד שיש לי בבית אני הורגת, אז לא חושבת שגם יש לי כישרון מיוחד בתחום" נחרתי בצחוק.

"בקיצר" המשכתי ברוב מודעות עצמית, "בגלל אנשים כמוני בארמגדון נמות פה מרעב. בזמן שאתה כמובן בבונקר שלך מנשנש להנאתך תפו"א".

"מדויק" צחק בהסכמה, "אבל.. גם לך יש תפקידים חשובים בארמגדון, אל תדאגי".

"אני חוששת לשאול" השבתי בהססנות יודעת שכנראה יוגב טמן לי פח.

"אבל אני מוכנה לקבל את התפקיד של ליב טיילור, אם יהיה לי גבר שילך להציל אותי מאסטרואיד" רמזתי בפלירטוט.

"אם ככה הבנת את התפקיד הטבעי - המשכיות הגזע בכדור הארץ!" פלט מילים מטריגות בלי שקלט, "ואמנם איני אסטרונאוט, אבל מבטיח לנסות" נשבע לי משועשע.

"חח התפקיד הטבעי.." נחרתי בבוז.

"מזכירה לך שאני תל אביבית" השבתי בנימת איום דקה.

"שיט נכון!" התעשת מיד, "נכנסתי פה לבור בלי תחתית! התפקידים הפרימיטיביים הישנים לא חלים שם".

"נכון" הנהנתי, "ואנחנו גם לא אוהבות שמזכירים לנו על המקום "הטבעי" של האישה. אז תיזהר!" התרעתי, עוד בחיוך. חקלאי חקלאי, אני לא עמדתי להיות שום פאטמה כנועה ונרצעת, שמגדלת את ילדיה בבית ומחכה לבעלה שישוב מהשדות.

"אוקיי אוקיי" נכנע החקלאי, "הבנתי עם מי יש לי עסק!" צחק.

"אין בעיה, נסדר לך תפקיד אחר!", ניסה להרגיע את הפמיניסטית מהעיר הגדולה.

"תוכלי להיות בקרת איכות על התוצרת שלנו" הכריז בשמחה.

"זה כבר נשמע יותר סביר" אישרתי בפייסנות, "אהיה טועמת תותים ואבטיחים מעולה".

"נשמע לי דיל מעולה!" צהל, "תסתובבי איתי בטנדר ונעצור בבית אריזה למשוך לך טעימות. אני מבטיח לך שתותים כאלו לא טעמת מימיך!".

"אגב סיור בשטחים.." אמרתי כשהתבוננתי בפרופיל של יוגב והתחוור לי שהוא רחוק יותר ממה שחשבתי, "איפה זה 77 ק"מ ממני? כבר יצאת לאסטרואיד?" הקנטתי.

"זה דומה" צחק, "אני בקיבוץ בעוטף, גם פה יש הרבה פיצוצים ואש" השיב.

"לאסטרואיד אני לא טס לפני שאני רואה את הנסיכה שאני הולך להציל, ביחד עם כל כדור הארץ" הכריז יוגב ותשובתו מצאה חן בעיניי מאוד.

פיצוצים?! עורף?! צ'צ'ינג!

באחת נדלקו לי העיניים.

מי שיער שכל הזמן הזה בעצם התכתבתי עם מילואימניק שווה?!

"גם חקלאי וגם עם נשק? אני בכלל מרגישה בטוחה עכשיו!" פירגנתי לבחור בחיוך רחב.

"יאללה אני אבוא לאבטח אותך אישית!" צחק, נלהב ממחמאותיי.

"את גם צריכה לבוא אליי לחתום על החוזה כטועמת תותים ראשית", הזכיר לי ברוב חשיבות.

"מעולה!" קראתי וחככתי את ידיי בציפייה, "מתאים לי גם מאבטח וגם חוזה עבודה".

ובזאת עברנו סוף סוף לוואטסאפ לתאם את פרטי מפגש השיא.

הורה כרוב והורה תרד, הורה סיירי התות

"יקום חייל למשך זרע,

וחקלאי יקלע אל בול

יש נח"ל שיודע הרה

לזרום כדי לתת יבול" (הורה האחזות)

בימים הבאים אני והחייל המשכנו להתכתב במרץ.

חילופי הדברים בינינו גרמו לי להיזכר לא פעם בהורה האחזות המפורסם.

השיר שבוצע על ידי כוורת ונכתב על ידי יחיאל מוהר, דיבר בול על אנשים כמו יוגב ויחידת הנח"ל, שדגלו בהתיישבות חקלאית עברית לצד לחימה.

אולם היום כשאני קוראת את בתי השיר - מבין השורות עולות בי מחשבות הרבה פחות חלוציות וטהורות, מכוונת המשורר מלכתחילה.

זרע, יקלע, לזרום, לתת - כל המילים הללו - תמימות לחלוטין במהותן, קיבלו כעת בניגוד לרצוני פרשנות מפוקפקת ושונה בתכלית.

הכל "הודות" לאימוג'יז הפירות שפיזר החייל שלי בשפע - מאפרסק ישבני ורוד ועד חציל פאלי סגול, ששוגרו אליי - לא מפני שהיה ממש רעב או חיפש מה לאכול.

ככל ליידי העדפתי דיבור מכבד, מחמאות ופלרטוט עדין ומרומז על פני ישיר וגס. עם זאת, מודה שמצבו של יוגב כמגויס לקרב, גרם לי להתייחס לעניין הפעם בסלחנות יתר ובמקום להיעלב, לחנך או לחסום - העדפתי לקבל בהומור, לצחוק על העניין ולהבהיר את עמדתי, ללא נזיפה.

הבנתי שהמילואימניק החקלאי שלי, כמו רוב חבריו לנשק, פשוט מאוד חרמן וניסיונותיו לסחוט ממני סלפיז חושפניים והודעות פיתוי, מטרתן להשביע את רעבתנותו ההולכת ותופחת בשטח - כשסביבו בעיקר תותחים, חיילים מיוזעים והרבה הרבה נקניקיות.

"חצילו!" כתבתי ליוגב ביום גשום וקר, אחרי ירי אינטנסיבי במיוחד של חצילים מצד התותחן. "די, אנחנו עוברים לפירות חסרי מטען מיני אדוני! מעכשיו רק חסה!" הזהרתי.

"אוקיי, אז מה עם העורף?" המשיך לנסות בחן, "שלחי לי תמונות איך הוא נראה שם ועדיף בזמן מקלחת חמה" רמז בקריצה.

"העורף לא שולח תמונות של מקלחת חמה, כדי לא לגרום לחזית לקנא" השבתי משועשעת להצעתו החצופה.

"החזית לא מקנאה" השיב בחיוך ממזרי, "היא תקבל את התמונה בהבנה מוחלטת שאלו יחסי הכוחות כרגע".

"איזו חזית אצילית יש לנו בחיי!" גלגלתי עיניי לשמיים.

"אין על המוסר של צה"ל!" יריתי בציניות.

"אז לא חייב מקלחת חמה" יוגב ניסה להתמקח - משל הוא תגרן של חמאס בעסקת החזרת שבויים, "רק תמונה קטנה לחיזוק מהעורף של החזית" הפציר.

"אתה יכול לשכוח מלקבל תמונה של החזית!" לעגתי.

"חשבתי שחקלאי יודע שבשביל יבול טוב צריך לעבוד קשה" עקצתי ברוב משמעות.

"תאמיני לי שהוא יודע!" נאנח בלאות, "אבל המדים האלו טורפים את הקלפים.."

"די להאשים את המדים!" פרצתי בצחוק, "בסוף אני אשלח לך חבילה עם פיג'מת לבבות, שתדכא לך את הליבידו לגמרי!" איימתי בכוונה לממש והוא התנצל וצחק.

"מחר יהיה יום קשוח, אנחנו מדלגים בסערה" כתב לי יוגב מאוחר יותר בלילה והסביר שבשפה צבאית דילוג פירושו לנסוע על הכלים הצבאיים למיקום אחר.

"אוי ואבוי!" נשכתי את שפתיי בדאגה, מדמיינת אותו רועד בקור הכלבים ובמבול בחוץ. "שמור על עצמך מיסטר לפחות עד האפטר!" ביקשתי, "אחרת איך תוכל להקריב שוב את חייך עבורי?!".

"אל דאגה" הרגיע בחיוך, "אני אגיע בקרוב לאפטר, אקח אותך לשדות ואנצל כל רגע איתך לקראת הסוף הקרב, כאילו אין מחר..".

"נהדר", צחקקתי והעמדתי פנים שלא קלטתי את הרמזים המיניים שפיזר בנונשלנט. "יאללה אם ניפגש מבטיחה שנאכל כמה תותים שנרצה, בלי מחשבות על השמנת יתר או דיאטה של אחרי החגים! ממש כאילו אין מחר!" צחקתי בשמחה.

"סגור נסיכה!" צחקק בלבביות.

כנראה היה גבול כמה יכול היה להילחם גם בי וגם בחמאס בו"ז.

אז הפעם הסכים לזרום איתי ולתת לי את מעט הג'נטלמניות והחיזור שאני מבקשת.

התרגשות אחזה בי כשדמיינתי את יוגב יוצא לאפטר מהצבא.

מיוזע ומאובק, אחרי ימים בשטח בלי מקלחת, עם הצימידן הכבד על הגב והמדים הסקסיים האלו - חושב עליי ומצפה לראותי כל הדרך חזרה. ככה נרדמתי בלילה - מתבוננת בתמונה ששלח לי עם מדים, בעיניים היפות האלו עם קמטוטי הבגרות המסוקסים, שעמדו בניגוד חד לפניו הנעריים ופינטזתי על הרגע בו סוף סוף ניפגש.

בוא הביתה

"כשניפגש" תיקן אותי יוגב, למחרת בבוקר לאחר שדילג בטרם זריחה בבטחה.

"מה?" שאלתי בבלבול, עוד מעיפה קורי שינה עיקשים מעיניי.

"*כש*-ניפגש! כתבת אם ניפגש - התבלבלת קצת!"

הדגיש בביטחון שרמנטי, שמאוד חיבבתי.

האמת היא שטמנתי את המלכודת הזו אתמול בכוונה.

זה היה תכסיס נשי מוכר, לבדוק את עירנותו של הגבר ורצינות חיזוריו.

העובדה שלבסוף שם לב והעמיד אותי על "טעותי" בכזה שכנוע עצמי גרמה לי להישבות בקסמו אף יותר.

"צריך לאפס אותך" המשיך החקלאי.

"אני אדאג לזה *כש*ניפגש.. להחדיר בך איפוס" רמז בבוטות.

"עכשיו *אתה* קצת מתבלבל.." נחרתי בצחוק, מופתעת מגסותו על הבוקר.

"עאלק מדבר איתי על חדירות.. הלו הלו! אולי קמת לדלג בחמש בבוקר וזה כבר אמצע היום בשבילך, אבל זה לא זמן לחרמנות של 1 בלילה - אדון חקלאי. החדירה היחידה שאתה מורשה לדבר עליה - היא לשטח אויב" התריתי בו.

"השעון של החקלאים קצת שונה.." המשיך להתריס, "את תלמדי להכיל אותו.. תמיד רוצים לדשן בכל שעה" התחכם.

"תרסן את עצמך בבקשה" ביקשתי מהחרמן הקטן שהתחיל להגזים, "עוד קצת דיבור כזה וזה באמת יהיה אם ניפגש!" הזהרתי, שופכת מי קרח על אש התלהבותו.

"כל הטסטוסטרון הזה באוויר מחרפן אתכם שם, אה?"

"זה שוב המדים" יוגב האשים בחיוך מיוזע.

"לוחצים לך?" גיחכתי.

"ברגע שאתה שם אותם יש סוויץ' בראש", ניסה להסביר החנוט בתלבושת החרמנים.

"ומה הסוויץ'?" התעניינתי צוחקת, "הישרדות?"

"בדיוק!" הנהן במרץ, "האינסטינקט הטבעי, להשאיר המשכיות בעולם.. יש שם משהו שרוצה להתפרץ" קרץ.

"אז תגיד להם שיביאו לך מידה יותר גדולה או קצת פחות תותים" הקנטתי,

"פחות ירצה להתפרץ".

"לא חושב שזה מה שיעזור" צחק במבוכה, "אבל יש תרופה אחת שאני מכיר" התגרה.

"כן.. קצת עבודת כפיים, שמוכרת לך בתור עובד אדמה ויהיה בסדר" לגלגתי, מחזירה לחצוף כגמולו. יוגב צחק, הוא אהב את ההתנצחות הזו בינינו וללכת מולי על חבל דק.

"אני מעדיף לשמור את זה לדרך הטבעית, לפרוק במקום הייעודי" חייך בידענות.

"חח.. אם אתה חושב שאני אתר פריקה, אתה טועה" לעגתי, מתחילה כבר לאבד סבלנות.

"מה פתאוםםם?!" חזר בו מיד השה התמים, "את בודקת האיכות שלי בתותים!".

"נכון מאוד" הסכמתי, "ובודקות תותים טובות הן נדירות אז לא דוחקים בהן למהר" רמזתי לו בכפל משמעות.

"ברור!" השיב בכובד ראש.

"אבל מי אמר שאת כזו?" התגרה,

"תצטרכי לעבור בדיקות נוקשות עד שתקבלי את התואר".

"הראיון הוא הדדי" חייכתי בשלווה ממזרית.

"הופהה" התלהב החקלאי, נרגש כמו כל גבר שהוצב בפניו אתגר.

"אם כך תתכונני ליפול מהרגליים" הכריז בפומפוזיות, "כי מנהל כזה לא היה לך עדיין".

"אני מכינה את כרית האוויר לנפילה" צחקקתי בציניות.

"אין צורך, אני אהיה שם עם זרועות פתוחות לתפוס אותך" קרץ התותחן.

הוא הרג אותי.

לא רק שיוגב סירב להתרגש מהעקיצות שלי, אלא גם תמיד ידע מה לומר ואיך למרוח אותי כמו פיתה, יפה יפה משני הצדדים.

"מי לימד אותך להיות ככה דון ז'ואן?" השתנקתי מצחוק.

"זה מולד" הוא ענה בשובבות.

"אני באמת הולכת להכין את כרית האויר, למה יש לי תחושה שאני הולכת ליפול חזק עם אחד כמוך. רק מקווה שזו תהיה נפילה טובה ולא התרסקות טוטאלית" אמרתי, חצי בצחוק וחצי בדאגה.

השיחות האלו, הזורמות, הסקסיות, החצופות היו מוכרות לי - מוכרות מדי.

אמנם לא חוויתי אותן כבר זמן רב, אך זכרתי גם זכרתי איך הסתיימו כמעט בכל פעם - בקריסת טונות בילד אפ להררי אכזבה.

"את תפלי נפילה חזקה וטובה" הבטיח יוגב, "אבל אל תדאגי, כבר אמרתי.. את כרית האוויר תשאירי בבית". כך אמר בחיוך ממזרי ושלו ואני לא יכולתי שלא לדאוג.

בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה

יוגב עמד לצאת לאפטר של יומיים.

הוא הודיע לי על כך נרגש, לילה לפני שיצא וליבי ניתר משמחה.

סוף סוף המפגש המדובר עמד לקרום עור וגידים, להפוך ממילים ותכנית למציאות.

קבענו שבערב השני יאסוף אותי מביתי ויחד נצא לשדה התותים בשקיעה.

"לא יכול להפסיק לחשוב על מפגש הפסגה" רשם לי, ערב לפני שיצא הביתה.

"אני רואה שקודמתי מראיון למפגש פסגה" צחקתי מרוצה, "נייס! לאט לאט אני עולה בדרגות ועוד לפני שתשים לב - איי אם אין צ'ארג' בייבי".

"מישהי פה מתחילה שוב להתבלבל" הקניט יוגב, "מזל שמחרתיים אני הולך לאפס אותך חזקקק".

"תירגע ומהררר" קראתי הויסה לאלפא גבר החרמן.

"דחוף דחוף להירגע! המדים שוב לוחצים לך יותר מדי שם" התבדחתי.

"משהו שם כבר יכול להרגיש אותך.." התחמם החקלאי.

"מניחה שהתכוונת ללב" יריתי בחזרה בחיוך ניצח.

"ברור" גיחך, "אבל יש עוד דברים שמקבלים דופק.." אמר וגרם לי לדמיין תמונה ויזואלית במיוחד.

"כל מה שמקבל דופק לא ידפוק במפגש פסגה.. שלא תבוא לי עם ציפיות גבוהות, אה?" הבהרתי חד משמעית.

"אל תדאגי" צחק, "לחקלאי מנוסה יש מוטו - תהיה אופטימי ותצפה לגרוע מכל".

"שמחה לדעת שזה הגרוע מכל" גיחכתי ובלב קיוויתי שהוא באמת צוחק.

ברביעי בחמש אחר הצהריים יוגב אסף אותי בטנדר שחור חדיש ומרווח.

זה היה הדייט המוקדם ביותר שהיה לי, אבל היה בכך גם משהו מרענן ומחדש.

האמת שזמן רב לא הרגשתי פרפרים בבטן כמו שחשתי לפני המפגש איתו, אולי שנה שלמה. התגעגעתי לזה כל כך ואמרתי לעצמי שיהיה מה יהיה - רק שלא יהיה דוש.

על אזרחי יוגב נראה צעיר יותר ממה שנראה כשלבש מדים, אך עדיין היה בחור יפה עם חיוך מקסים כמו בתמונות. כמובטח הוא לקח אותי לשדות התותים, כשבחוץ השמיים החלו לעטות גווני כתום וכחול כהים.

האוויר, שהחל להתקרר עם רדת היום, היה עוד מלא ניחוח גשם רענן ואדמה רטובה ובעודנו פוסעים באיטיות בין הערוגות - החקלאי שלף לי תותים אדומים לטעימות.

זו הייתה עוד תחילת העונה ולא היו רבים. מהמעט שהספיקו לגדול היו גם חצי אכולים, על ידי התוכים הירוקים הקולניים וחצי בוסר ואף על פי כן יוגב הצליח למצוא לי כמה מתוקים ובשרניים, שערכם בשוק כעת היה כשווי זהב.

עמדתי למרגלות השדה והבטתי בפליאה על הטבע היפהפה הזה, שהיה פרוס כל כך קרוב לבית ילדותי ומעולם לא ביקרתי בו. שאפתי עמוק לקרבי את ריח האדמה הלחה ותיארתי לעצמי איזו גאווה חש יוגב שכל זה שלו ושל משפחתו.

"אתה אוהב להיות חקלאי?" לחשתי בזמן שקרב אליי מאחור.

"כן" השיב ברוך, "מאוד".

"וזה מה שתרצה לעשות כל חייך?" שאלתי.

יוגב משך בכתפיו בחיוך. "אני עוד לא יודע" אמר בכנות.

"גדלתי לתוך זה, זה העולם שאני מכיר. זה לא עולם פשוט, יש הרבה לחץ וחוסר ודאות, אבל יש בו גם קסם וקצב משלו. אבא שלי עושה זאת כל חייו וגם סבי לפניו וכעת אני בוחן אם גם אני אקח את המשק על כתפיי".

הקשבתי לו ובזמן שדיבר והחשכה ירדה הוא נצמד אליי מאחור וכרך את זרועותיו החזקות סביב מותניי. זה היה מוקדם מדי למגע אינטימי כזה, בפועל הכרנו רק לפני כחצי שעה. אבל משהו במגע שלו היה כל כך נכון עכשיו שהנחתי למגננות שלי ופשוט הרפיתי ונמסתי לתוך חיבוקו המנחם.

כשהשקיעה הסתיימה נסענו לעגלת קפה במושב ודיברנו - שיחת היכרות רגילה.

בשלב מסוים הוא הביט בי ונראה נבוך.

"זה מוזר פתאום להבין שהיה אדם מאחורי המסך ולדבר איתך ככה עכשיו" אמר.

בהתחלה לא ירדתי לסוף דעתו, אבל אז הבנתי שלא ידע כיצד לעכל את הפער בין הפלרטוט הפרוע שהיה בינינו קודם לבין השיחה המכבדת והחברית שלנו כעת. אני הייתי די רגילה לכך ולא הבנתי למה בדיוק ציפה והאם פתאום חש לא נעים על מה שאמר. בניגוד אליו, זכרתי שמאחורי המקלדת כולם גיבורים גדולים, אך פנים מול פנים רואים אדם עם רגשות ועיניים שמדברות ולב שמבקש ותמיד חילופי הדברים הם שונים.

אולי זו הייתה הסיבה שלאורך כל הדייט היסס ורק בסופו ניגש לנשק אותי. אולם למן הרגע שנצרת התשוקה שוחררה, כבר לא היה איך לעצור את ההדף.

שעתיים התמזמזנו בלהט תחת עלטת השדות החקלאיים, זרועותיו החזקות והשריריות אוחזות בגופי, חוקרות את קימוריי. שפתיו העבות והבשרניות מלטפות את שפתיי ואת צווארי כמו שתי כריות רכות.

הייתה בינינו כימיה ותשוקה שסיקרנה אותי ורציתי לטעום ממנה עוד, למרות שבאותו הערב הבגדים נשארו עליי, כפי שהבטחתי מראש לו ולי.

נכון שהיה צעיר ממני ושבקושי הכרנו, אך הוא היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו באותו ערב - מילואימניק חסון, שיחשוק בי, שיחבק אותי, שיעטוף ויגיד לי שהכל יהיה בסדר.

כשהוריד אותי בביתי ונפרדנו בנשיקה, במחשבה שנתראה כשישוב, הרהרתי בדייט שלנו. אמנם הוא היה חלומי ורומנטי וכל מה שבאמת רציתי זה שייקח אותי לביתו במושב ויישא אותו על ידיו למיטתו - אך משהו עמוק בתוכי היה מלא ספקות.

בפועל לא היה לנו דבר במשותף.

אני הייתי עכבר העיר והוא עכבר הכפר, הוא היה חקלאי ואני הייתי רוצחת צמחים סדרתית, הוא אהב את השקט ואני את הרעש והמסיבות.

ומעל הכל שאלת אופי הקשר מעולם לא עלתה - ובעוד אני חיפשתי פרטנר שילחם עליי ב'מבצע משמעותי, איכותי וארוך טווח', הבנתי שייתכן מאוד שהוא בכלל חיפש 'כניסה קרקעית ממוקדת ויציאה מהירה'.

עם זאת, למרות הסיכון והשוני ולמרות שטיפה התאכזבתי שהתותחן האמיץ לא הגיע עם סיפורי גבורה מהשטח, שלא הציל נפשות או הרג מחבלים צמאי דם בידיו החשופות - עדיין השתוקקתי לראותו שוב.

כל שנותר לי זה לקוות - שהוא גם.

כגודל הציפייה

מלבד הילת הגיבור שכל מילואימניק ממוצע זוכה בה למן רגע גיוסו, יש עוד דבר שהפך את ההיכרות עם מילואימניקים לכל כך אטרקטיבית -

וזה אפקט ההשתהות והציפייה.

בעידן שבו הכל מהיר ומיידי - גם בסצנת הדייטים וההיכרויות, פתאום להתכתב במשך שעות עם מישהו רחוק, שמוצב בגבול או מעבר לו, בלי לדעת מתי יוכל לשוב הביתה או ישוחרר לחופשה קצרה - זה מרגש. ההמתנה יוצרת ציפייה אצל שני הצדדים, מאפשרת להכיר לעומק ומעניקה נופך דרמטי ורומנטי למפגש הקרב. היא מזכירה לנו איזו תמימות נעורים שאבדה, היכנשהו בגיל עשרים עם המעבר לטינדר ולעיר הגדולה.

נכון שייתכן שלעיתים אפקט ההשתהות נוצל לרעה - על ידי כמה מניאקים תחמנים על מדים. וכך בזמן שאנחנו אוכלות סרטים שנכנסו לעזה ויושבות לקרוא עבורם תהילים, "הגיבורים" בכלל משחקים כל היום שש בש, ופשוט כהרגלם אנוכיים ולא זמינים. בעצם זה בדיוק כמו שקודם אותם חבר'ה סיננו אותנו, בלי חשבון או מצפון, מדירתם המעופשת בצפון "הרחוק" של תל אביב. רק ההבדל הוא שאז ידענו שהם פשוט עצלנים, מגרבצים וממקבלים ואילו הפעם - הם מצאו מסווה מושלם להיעלם ליממות שלמות, ללא אות חיים.

את האפקט הזה חוויתי גם עם יוגב, די מההתחלה, על שני קצותיו המנוגדים.

בתחילה, ההתכתבות בשלט רחוק במשך ימים והציפייה המרגשת למפגש, עיקצצה באיבריי בחום נעים. אך מאוחר יותר, אט אט, השתיקות התארכו וכך גם התגלו לי פניה היותר מכוערים.

היו סימנים עוד בטרם הדייט - כשבניגוד להרגלו, לא השיב להודעותיי כמעט יממה.

ההסבר ההגיוני היחיד שעלה בדעתי אז הוא שנכנס לעזה בלי לומר, אולי הייתי תמימה. זו הייתה לוגיקה מעוותת של מלחמה, לפיה הלוחם יצא לקרב - על כן לאהובתו לא ענה.

כששב לזמינות למחרת בבוקר נשמתי בהקלה, אולם אז התחוור לי שתותחנים כלל לא נכנסים לעזה וכולה הסתיימה לו הסוללה. זו אולי הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שגם בימי לחימה, לפעמים האמת היא כלל לא הירואית - אלא הרבה הרבה יותר פשוטה.

בפעם השניה שמר חקלאי נעלם ליום זה כבר היה אחרי המפגש.

ההפוגות בין ההודעות שלנו, כמו הפסקות האש בין צה"ל לחמאס, התארכו מדקות לשעות לחצאי ימים וזאת למרות שבבוקר אחרי הדייט הוא מיוזמתו שלח בוקר טוב, בטרם יצא שוב למילואים. שעות ניסיתי לפתח עמו שיחה. הודעותיי התקבלו, אך לא היה מענה. כמובן שהלב ישר זינק לחרדות ותרחישי אימה, אך הראש שידע יותר טוב כבר היה מלא בספקות.

"בודקת שאתה בטוב?" שלחתי לו למחרת, אחרי ש-24 שעות לא קיבלתי סימן חיים.

"קצת התפוגגת ותוהה לעצמי אם זה היה בכוונה או מכורח הנסיבות של המילואים".

כך באומץ זרקתי לאוויר את התהייה, שהכבידה לי על הלב והנשמה.

אך עוד יום עבר ולא שמעתי ממנו דבר. בשלב הזה יכולתי להרים ידיים, אולי זה מה שקיווה שיקרה. כל החברות כבר אמרו לי לשחרר ובכל זאת התעקשתי להבין מה קרה.

הגם שהייתי למודת גוסטינג ושברונות לב, טרם הסכמתי לוותר ולהשלים שזו דחייה.

בערב היום השלישי שלחתי לו שוב הודעה אחרונה: "הכל בסדר איתך?".

"כן רגוע פה עכשיו עם הפסקת האש" קם לתחייה התותחן הנעדר.

"טוב לדעת שהכל בסדר" השבתי באיטיות, "קצת תהיתי אם קרה משהו ולא אמרת.." הטלתי שוב את הקרס, בתקווה שהפעם הדג ייתפס בחכה.

"האמת, מרגיש שאני לוקח צעד אחורה.." ענה בתמציתיות, שם סוף צפוי ומוכר לתעלומה.

"אוקיי" כתבתי בכאב מאופק, שהיה בו גם מן ההשלמה, כי הלב כבר ידע.

"רוצה לשתף אותי למה?" ספק שאלתי ספק ביקשתי, "מעדיפה מאוד תקשורת כנה על פני גוסטינג. נראה לי יותר בוגר ומכבד, גם אם נחליט שלא ממשיכים.." ניסיתי לדבר אל מצפונו, עדיין לא מבינה מה כבר הספיק להשתבש בכזה זמן קצר. "וזה בסדר" הוספתי, "כולה היה דייט אחד, אבל הרגשתי שהייתה בינינו כימיה טובה, אז מעניין אותי מה קרה".

"אני גם חושב שהייתה כימיה טובה ומשיכה" הסכים החקלאי האובד, "פשוט פתאום מרגיש לי שאני מרוכז בעצמי וקשה לי להשקיע במשהו חדש ולכן אני רוצה להוריד הילוך, להבין שנייה.." הסביר ושב להתעטף בשתיקה.

פייר כאב לי לשמוע.

עד שמצאתי מישהו, שיש לנו ביחד כימיה טובה, להבין שחטף רגליים קרות והתחרט אחרי דייט אחד בלבד זה היה מאוד מבאס, שלא לומר מדכא.

ועל אף שהודה שזו לא הייתה אשמתי, עדיין תהיתי אם אמרתי או עשיתי משהו שתרם לבריחתו בטרם עת - הרי אפילו לא הספקנו לדבר איזה סוג של קשר אני מחפשת.

ובעיקר תהיתי האם מרפי אי פעם יפסיק לעבוד כשזה נוגע לחיי האהבה שלי? כי כרגע זה לא נראה מאוד מעודד..

עם זאת, למרות כאב הדחייה, גייסתי את כל האיפוק והאצילות שהיו בי והודיתי לו על ששיתף.

"מעריכה שחלקת" רשמתי, "זה לגמרי שלך להבין מה בא לך..

גם לי אין תשובה חד משמעית מה אני מחפשת. אבל אני כן יודעת שאני רוצה מישהו שאכפת לו ולא ייעלם, שיאהב לבלות איתי בלי קשר רק לסקס.. לא בקטע של דברים מזדמנים ומתפוגגים יותר. אני מצידי נתתי צ'אנס לראות איך דברים מתפתחים והיה לי כייף ומצחיק לדבר איתך, אבל לא בכוח כמובן.. אני רוצה מישהו שישמח להיות איתי ומניחה שגם אתה".

העדפתי לסיים איתו ככה, בראש זקוף.

אבל באותו יום מודה שקצת נשבר לי הלב. כנראה שכאשר יש ספק אין ספק, כשמישהו נעלם אחרי דייט זה אומר דרשני.

כמעט תמיד - גם בשעת מלחמה.

מאוחר יותר כששפכתי את הלב בפני ורד, שועלת קרבות גוסטינג ותיקה בעצמה, והצגתי לה את הודעתו של יוגב היא אמרה שלפחות יפה שהוא תיקשר בכנות.

"כן.." גיחכתי במרירות, "אחרי שכתבתי לו 3 פעמים וכבר לא היה לו נעים ממני".

"כל הכבוד לך" אמרה בלאות, "אני בוחרת להעיף ולחסום. סיימתי מתמטיקה בתיכון, אין לי כוח יותר לנעלמים במשוואה".

"בואי אני יצאתי הבוגרת פה.." הדגשתי.

"הוא פשוט הבין שלא אצא עליו, אז הברל'ה יצא החוצה.. עאלק מילואימניק גיבור, בסוף כולם חיל-זונות פחדנים" מלמלתי בלעג, עוד שקועה במרמור, עלבון ורחמים עצמיים.

"ממש ככה" אישרה ורד בייאוש והזדהות, "הם ילחמו ללא מורא בחמאס, אבל יפחדו פחד מוות להתמודד עם התבוננות פנימה או חיבור אמיתי".

"חבורה של מטופשים" הוסיפה בבוז, "חושבים שאנחנו מגיעות עם כוס והינומה".

"נו מה תגידי על זה?!" אמרתי ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

"מסתבר שבסוף הסיוט הכי גדול של רוב הגברים הישראלים זה ממש לא עזה, אלא עדיין הפחד הכי בנאלי - ממחויבות".

הביקוש לאהבה

"ואז אני נכנס לחדר, ושואל "האם?

כולם פה כלומר בסדר, כולם עוד חיים?"

ואת עוד שרה עם גיטרה, געגועים לים

כי הביקוש לאהבה, לא מסתיים אף פעם" (נצמדנו/ שלמה ארצי)

בימים הכי קשים ושחורים, אנחנו כישראלים, ממשיכים לשיר את התקווה בגאווה - ולהזכיר לעצמנו שהיא עדיין לא אבדה. לצידה לא אבד גם האמון בסולידריות, באחוות לוחמים ובאהבה - כתרופה הכמעט יחידה ללב עצוב וחבול.

ונכון שזה לא תמיד קל להאמין,

זה לא קל לקוות ולהתאכזב.

זה לא פשוט ליפול ולהישבר כעם, כאדם.

רוב הפעמים זה אפילו ממש ממש קשה.

אולם פה נמצאת הגדולה האמיתית שלנו כבני אנוש ובנות חווה, כבני ובנות העם היהודי - שמסרבים לוותר על התקווה, שמתעקשים לדבוק בטוב ולא מרימים ידיים אף פעם.

גם בזמן מלחמה וגם בעת שלום.

ואולי שלמה ארצי צדק - אולי הביקוש לאהבה אף פעם לא נגמר.

להיפך - בזמנים של ייאוש וצער הוא רק גדל ומתעצם ואז גם החושך הכי קודר יכול פתאום להפוך לאור גדול.

רק צריך לא לוותר, להמשיך להאמין וללכת הלאה.