מי פנוי ברוטשילד, פרק 17 | בין עריץ למעריץ - חלק א

פנקס הקטן

"פנקס הקטן היה רק נער מעלית

כחוש כמו כעך

פנקס הקטן אהב את הוד מעלתה

אהב אותה כל כך.

היא לא העיפה בו מבט

אך לו זה לא היה אכפת

עליה הוא חלם תמיד

בין הקומות במעלית

כי היא כל כך יפה היתה

הוד מעלתה…

פנקס הקטן שירת שנים במסירות

את הוד מעלתה

כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות

לא נותרה פרוטה

כל אשר ציוותה עליו

צמיד או עגילים

הוא מיד נתן

וברחוב דחף הוא את כיסא הגלגלים

זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט

גם לא מילה טובה אחת

כבר בראשה זרקה שיבה

וכבר כולה ממש חורבה

אך בשבילו היא עוד היתה

הוד מעלתה.."

תמיד כשיוצא לי להרהר ביחסי הערצה בין גבר לאישה, מתנגן בראשי קול הבריטון המוכר של ששי קשת שר את הבלדה הנוגעת ללב על גורלו האומלל של פנקס הקטן - נער המעלית הצנום שהתאהב עד כלות נפשו ברקדנית יפת תואר. 

השיר מתאר איך פנקס המסכן היה שבוי בקסמיה של הרקדנית, אותה כינה הוד מעלתה כאות להערצתו העיוורת אליה, בעוד היא הייתה עיוורת גם - אבל רק לעצם קיומו. 

למרות זאת, אהבתו אליה לא פחתה ולא שככה, אף לאחר שהוכתה על ידי ספסר הימורים והפכה לנכה המרותקת לכיסא גלגלים. להיפך, הוא סעד אותה עד יום מותה ובתמורה קיבל אך נשיקה אחת מסכנה בשעתה האחרונה, דקה בטרם הזדכתה על נשמתה לבורא.

אולם, גם לאחר התפגרותה בטרם עת, פנקס אינו מוכן לשכוח את האישה שעבורו הייתה כל חייו ולכן הוא הולך ונוקם בספסר שפגע בה ועל רצח זה מקבל עונש מוות. פנקס הקטן מקבל את גזר הדין בהכנעה ובשתיקה, כמעט כאילו קיווה לסוף זה וברגעיו האחרונים על הכיסא החשמלי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה ומת כשעל שפתיו חיוך. 

סיפורו של פנקס הקטן הוא טרגי למדי וכמובן שזו מטאפורה קיצונית מאוד לסגידה מוגזמת ומסירות אין קץ של גבר כלפי מושא אהבתו, אך משהו בו עורר בי המון חמלה ויותר מכך לא מעט מחשבה על עצם קונספט ההערצה עצמו. 

הוד מעלתה

"שתינו יודעות שכשאת תרצי קשר רציני את תצטרכי מישהו שיעריץ אותך" ליאן פלטה בהיסח הדעת, ערב אחד בעת שנמרחנו על הספה בדירתנו בתל אביב ולרלרנו כרגיל על חיי הרווקות "הסוערים" שלנו (אם כי בינינו הסערה היחידה שהתחוללה בהם לאחרונה הייתה הסופה החורפית מחוץ לחלון).  

"למה את מתכוונת?" כיווצתי את עיניי לעברה בספקנות, תוהה על מקור התובנה.

"נו אחד כזה שיחמיא לך כל הזמן, שירעיף עליך תשומת לב, שיראה לך שהוא מרגיש שזכה בלוטו..", היא הסבירה תוך שזרקה אליי מבט מעט מקניט, השמור לבסטי היודעת נפש בהמתה של חברתה הותיקה.

ואז מילמלה משהו על זה שזו פשוט צורת התקשורת שלי ומשכה בכתפיה בחיוך מפייס.

"מה זאת אומרת?" הזדקפתי על מרפקיי והתקוממתי מופתעת.

"לא כולנו צריכות מישהו כזה?!" קימטתי את מצחי ובהיתי בה בריכוז.

ליאן נדה בראשה.

"אותי למשל זה מביך", טענה.

"אני צריכה מישהו שיתן לי מהזמן שלו, יפרגן קצת ולא יותר מזה", הצהירה בפשטות.

השיחה הזו גרמה לי לתהות.

נדמה לי שתמיד חשבתי שמדובר ברצון הגורף למין הנשי - התשוקה שהגבר שלנו יראה אותנו כאלילה. לא במובן של עבודת אלילים חלילה, בה לאדם הפשוט יש בופה "האמן כפי יכולתך" של אלים ואלות לכל יום בשבוע.

שפע הוא לעיתים קללה ואם היהדות לימדה אותנו משהו זה שריבוי אלוהים, כמו ריבוי נשים, זה מתכון בטוח לריבים, צרות וגיהנום עלי אדמות.

הכוונה היא למונותאיזם - של אישה אחת ומלבדה אין. אלת היופי, הפריון, האהבה, הצדק והמלחמה - הכל באריזה אחת קומפלט. גבר אחד עם גאד-אס אחת שמספקת לו די תעסוקה לשבעה ימים בשבוע. 

פעם הכרתי זוג כזה, באחת מעבודותיי הקודמות. הוא היה גבר נחשק ומצליח והיא אישה חריפה ויפהפיה. כל מה שהיא סימנה היא השיגה - גם אותו. לפעמים כשהיא ניהלה ישיבה הייתי תופסת אותו מתבונן בה והמבט על פניו היה פרייסלס.

לא היה ספק שהוא העריץ אותה, הברק בעיניו הסגיר זאת. ראו על פניו שהוא פשוט לא האמין שבת האנוש היפה והמוכשרת הזו בחרה בו.

אני מודה שהמחזה הזה הכה אותי בפליאה, לחזות באהבה האגדית הזו משתקפת ומוקרנת מהבעת פניו.

משהו בי רצה זאת גם לעצמי.

ייחלתי לגבר שיסתכל עליי כך גם. 

אפקט הוואו

ייתכן שליאן צדקה, אולי באמת רציתי את גורם ההערצה ואת אפקט הוואו. 

משמע גבר שיתלה בי עיני כלבלב גדולות ואוהבות ובכל פעם שיבין שאני שלו יצבוט את עצמו בתדהמה ויפול אפיים ארצה, בהודיה על שפע המזל הטוב הזה שנפל בחלקו.

יש שיגידו שזה רצון ילדותי, שלא נאמר נרקסיסטי, אך להגנתי ייאמר שזו לא מחשבה שנוצרה בריק. חוויתי את זה בעוצמה רבה פעם אחת לפני לא מעט שנים - בתחילת הקשר עם האקס המיתולוגי. 

בימי האוניברסיטה העליזים, בתחילת שנות העשרים לחיי - כשהישבן היה קרדשיאני, חטוב ומורם, עור הפנים היה בוהק ומתוח יותר והעתיד היה נראה מרגש ומלהיב הייתי אחת הבחורות המחוזרות ביותר בפקולטה שלי.

הכל היה חדש לי - גברים שכירכרו סביבי וחיפשו את חברתי לא היו דבר שחוויתי לפני כן אף פעם.

לכן מדי פעם בפעם, כשהייתי נזכרת להרים את ראשי השקוע בספרים ועבודות, קרה שהתגנבה לאזניי שמועה על איך הגברים ריכלו עליי בתאווה מאחורי הקירות, או פה ושם כאשר הואלתי לכבות את מצב הטייס שבו התהלכתי הייתי שמה לב לידיד שהיה מנסה להפוך ליותר. פעם אחת במסיבת סוף שנה חבר לפקולטה אפילו הזיל דמעה, כשהתוודה בפניי שהתאהב בי. אני זוכרת תערובת רגשות של הלם וחמלה. ליבי נכמר עליו, אך נאלצתי לסרב לחיזוריו בנימוס. 

הייתי נאיבית מאוד וכשהתאהבתי באקס שלי, אדר, במפגש גורלי בערב ירושלמי קר סמוך לביתי, כלל לא חשבתי שהוא מעוניין בי.

יותר מכך, אובייקטיבית הוא גם היה מאוד מאוד תפוס.

בדיעבד הסתבר לי שבניגוד אליי, שעד לאותו רגע אפילו לא הייתי מודעת לקיומו - הוא כבר הכיר אותי לא רע משותף לשעבר שלו, חברו הטוב שפינטז עליי יחד עם עמיתיו לפקולטה והעלו את שמי לא פעם בדירתם המשותפת.

אני זוכרת היטב שכשהוזמנתי לדירתו עם חבר משותף עוד באותו ערב לארוחת המבורגרים תהיתי במבוכה מדוע אדר מצלם אותנו, בזמן שאנחנו בולסים ולועסים בחוסר חינניות משווע. אדר חייך בתמימות וטען שתיעוד מפגשים חברתיים זה אצלו דבר שבשגרה, אך חודשים לאחר מכן כאמור התברר לי שזה היה כדי להשוויץ בפני חבריו בנוכחותי בדירתו.

כבר אז זכיתי אצלו למעמד של מיני סלב והוא הבין עוד לפניי - שאלת המזל חייכה אליו ולא סתם - אלא בחיוך קולגייט לבן ומסנוור כשל מעודדת אמריקאית בקולג' עם בלונד בוהק, דאבל די וציפוי חרסינה בשיניים. 

הרי את מקודשת לי

מספר חודשים לתוך הקשר שלנו אדר אף שלח לי מכתב שתיאר את הערב הראשון ההוא והתוודה בפניי על רגשותיו אלו. במכתב היה רשום כך: 

"תום, עם או בלי שהתכוונת, את רודפת את מחשבותיי ללא הרף ב-4,683 שעות האחרונות של חיי. בכדי לחסוך לך את החישוב, מדובר בטיפה יותר מחצי שנה. אמנם אנחנו ביחד ארבעה חודשים, אבל מהרגע שהופעת בחיי ועד לרגע זה, בו אני כותב את השורות הללו – לא הייתה שנייה שלא חשבתי עלייך. אני לא אשכח את הרגע, חורץ הגורלות ומשנה עולמות הזה, בו עליתי במדרגות וראיתי אותך עומדת בכניסה לבניין שלי. הרגע בו העולם נדם ודבר אחד בלבד עניין אותי – איך אני מכניס אותך לחיי. וכיום, חצי שנה לאחר מכן, לשמחתי - הצלחתי. 

אני זוכר את המחשבות שהתרוצצו במוחי לאחר הערב הראשון בו נפגשנו. הייתי בהלם. לא האמנתי שנתקלתי בבחורה כזאת. מעולם עיניי לא חזו במישהי כל כך מרשימה ואוזניי לא האזינו לקול כה קסום ומושך. עניינת אותי, סיקרנת אותי ומשכת אותי כמו שמעולם לא קרה. אמרתי לעצמי שאני מגזים. שזה יעבור. אבל לא כך קרה ועם כל יום שעובר, אני רק יותר נדהם ממך. 

אני כבר מזמן מרגיש שהגוף שלי קטן מדי בשביל להכיל כל כך הרבה רגשות ואהבה. את מדהימה מכל כך הרבה בחינות וככל שעובר הזמן אני רק ממשיך לגלות עד כמה. אף פעם לא חוויתי משהו דומה לזה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליך - ער או ישן, עסוק או פנוי, איתך או בלעדיך.  אני מודע למזל שנפל בחלקי שבחרת בי, אני רואה איך כולם מסביבי מסתכלים. אני יודע שרובם היו מתחלפים איתי בלי להסס - ואני מבין אותם. אי אפשר שלא להתאהב בך, לא היה לי את הסיכוי הקלוש ביותר להימלט מזה גם לו רציתי. אני מרגיש כמו ילד מאוהב כשזה נוגע אליך. את תמיד במחשבותיי.."

אלו לא היו רק מילים.

בשנתיים הראשונות של הקשר שלנו הוא באמת סגד לי. לא פעם חברות שלי וחברים שלו לחשו לאזניי בסוד שהצהיר בפניהם סמוק ונרגש שמצא את אשתו לעתיד. גם בפניי הכריז על כוונותיו ואף ביקש את ידי פעם או פעמיים, כאילו בצחוק.

הייתי בוסר, ילדה.

אני מודה שאולי אפילו קצת נבהלתי מהמהירות שבה הכל קרה.

לכן אף פעם לא לקחתי את הצעותיו ברצינות. 

יום אחד כשטיילנו לנו מעל לגונה באילת והוא שוב ביקש את ידי, מרוב מבוכה התלוצצתי והשבתי שרק אם נראה צב ים שוחה מתחת לגשר אסכים. התערבנו בלחיצת יד ורצנו צוחקים ביחד לגשר, סורקים את המים מתחת לרגלינו במבט בוחן ונשימה עצורה.

ידעתי שהסיכוי שנראה צב ים בלגונה העכורה הזו הוא אחד למיליון ולכן הצעתי את זה. אחרי חמש דקות שכלום לא עבר שם, מלבד כמה ענפים יבשים, הקנטתי את אדר שבקצב הזה אם ירצה שאנשא לו יצטרך להביא את ישי חברו הטוב, שיתחפש לשבי הצב ויצוף מתחתינו במי הקישון המג'ויפים הללו. 

צחקנו מלא כשדמיינו את הסיטואציה ומדי פעם במהלך השנים עוד היינו נעצרים ומחפשים מתחת לגשר את אותו הצב, שמעולם לא הגיע.

עד היום אנני יודעת אם באמת התכוון להציע לי אז באותו יום באמת.

יחד עם זאת חשתי בבהירות רבה בעוצמת רגשותיו כלפיי ולא פעם זה הדהים אותי שבחור יפה תואר ואינטליגנט כמותו מסוגל להעריץ דווקא אותי. 

משבר האמונה

כך היה איתו עד שיום אחד קלטתי באימה שהמשוואה הזו התהפכה. 

זה לא קרה פתאום, זה היה תהליך ארוך ומתמשך של משברים ושגרה שוחקת, של איבוד עצמי והזנחה ואולי גם התפכחות הדדית מאהבה עיוורת ותמימה. לאט לאט סדקים של זלזול והעדר הערכה נבקעו ביחסו אליי, עד שכף המאזניים שנטתה לכיווני כעת נטתה לכיוונו.

הוא פסק להעריץ אותי ואני, שמצאתי את עצמי לפתע חסרת ביטחון בעצמי ובמקומי בקשר, פתאום התחלתי לחשוש שהוא זה שיעזוב אותי - שבעצם אני היא בת המזל שהוא איתי ולא להיפך כפי שהיה שנים. 

טרם קלטתי שכאשר אישה מתחילה לחוש ככה בזוגיות, זוהי הסנונית המבשרת את בוא הסתיו. זה השלב שבו המעריץ הופך לעריץ והאידיליה הזוגית הופכת לזירת מאבק מדממת ורווית האשמות, סטייל משחקי הכס, עד הסוף הטרגי.

במילים אחרות וינטר איז קאמינג. 

האמת שבהתחלה עוד האשמתי את עצמי על כך. כעסתי על עצמי על שהקטנתי את עצמי מולו, על שהרשיתי לעצמי לגלות חולשה ולנתץ את האימאג' חסר הרבב של אלת הפיתוי המחוזרת, המושלמת, הכל יכולה - שלה סגד. נזפתי בעצמי ושיערתי שזה קרה משום שעם השנים העקבים והשמלות הצמודות הושלכו לבוידעם ובמקומם צצו סווטשירטים רפויים ופיג'מות מכוערות - כשטיח פרסי בלוי, או בשל יותר מדי נטפליקס אנד צ'יל עם בן וג'ריס ופחות מדי פלירטוט וריגושים. 

חשתי משבר אמונה עמוק בעצם הקונספט של הערצה.

פקפקתי ביכולת של גבר לאהוב ולהעריץ אותי כך שוב. 

הדושים בהם נתקלתי, לאחר שנולדתי מחדש כרווקה, רק החמירו את תחושותיי. הם היו הניגוד המוחלט לגבר האוהב והמעריץ. 

ההערצה שאני וליאן שוחחנו עליה הייתה הרבה יותר מהמינימום המצופה מגבר המחזר אחר אישה - האמור לקיים שיחת חולין מנומסת, לקבוע דייט במקום סטרילי בחוץ, לשלם בדייט הראשון ולדבר איתך יום אחרי.

דיברנו על משהו אחר לחלוטין. 

נמאס היה לי מאותם חתיכים מניאקים שחושבים שהם עושים לך טובה שהם יוצאים איתך החוצה לדייט ומצפים שתאמרי תודה שלא הזמינו אותך ישר אליהם הביתה, כאילו את משלוח של וולט. ובתמורה כל שיש להם להציע זה יין סגל זול וחתירה מהירה למגע.

לא שיחה אינטליגנטית, לא רומנטיקה, לא מחמאה יפה ואפילו לא סקס מדהים. 

הייתי סקפטית אף לגבי אם ישנם בעולם עוד ג'נטלמנים שיתייחסו לאישה כפי שמגיע לה או שמא כולם נכחדו מהעולם כמו הדינוזאורים, הממותות והטיגריס השנחרבי (נו הזה מעידן הקרח, החתלתול המפחיד עם הניבים שננעצים ברצפה). 

עם זאת עדיין היה בי משהו שקיווה לנס - לאיזה פנקס קטן משלי, כמו הבעל השמנמוך המקסים של שרלוט העדינה מסקס והעיר (רק שווה ובלי קרחת פור-פאבור) - שיהיה אסיר תודה על כל דקה איתי, יישאר איתי בטוב וברע ויעריך אותי לא רק על היופי אלא גם ובעיקר על מי שאני.