מי פנוי ברוטשילד, פרק 17 | בין עריץ למעריץ - חלק ב

לתפוס אותם צעירים

האמת שהקביעה שלי מלפני כן שכל המחזרים שבעולם הפכו לממזרים חסרי כבוד, אתאיסטים מושבעים, אפיקורסים וכופרים בדת האהבה - לא הייתה מדויקת לחלוטין. 

גברים רבים באים לעולם כשהם דומים יותר לפנקס הקטן מאשר לסטיפלר החרמן. גם הם מחפשים אחר אהבה רומנטית ואישה או דמות אם שאותה יוכלו להעריץ ולאהוב. 

ה"חזרה בשאלה" מהטבע "הפנקסי" היא תהליך ארוך של התפכחות שנוצר עם הצטברות הדחיות, החבטות לאגו, שברונות הלב והכללים החברתיים - שמצפים מגבר להיות יותר זיין קשוח ובאד בוי מניאק מאשר גבר מכיל ורגיש. אם כן, המסקנה המתבקשת היא שניתן למצוא גברים שמסוגלים להעריץ אישה - רק צריך לרדת בגיל ולתפוס אותם כשהם צעירים, צעירים מאוד. 

מדובר על כאלה שלא מכבר נגמלו מהמוצץ והחיק המגונן של אמא, אך עדיין נותר בדמם שאריות של סם הערצה. משמע התחושה של ילד שטרם הספיק לחוות את העולם, לטעום וגם להיכוות והכל בעיניו עדיין גדול ומרשים ומעורר יראה.

זו הסיבה שילדים ונערים מעריצים דמויות שנראות בעיניהם נשגבות, כמו: ספורטאי אולימפי, להקה אהובה, דוגמנית של ויקטוריה סיקרט ואפילו הבת של השכן.

האדישות והציניות טרם התנחלו בליבם של אותם צעירים נאיבים ולכן במחשבה לאחור אין זה מפתיע שמצאתי את אותה הערצה אותה חיפשתי, רק בעיניהם של פרגיות - הצעירים ממני בהרבה. 

למשל היה אנדריי, אותו הכרתי כשהתאמנו ביחד על הטיילת. 

אנדריי היה בחור עדין, יפה, אתלטי וקצת צנום שהצליח לגרום לי לעלות לדירתו לכוס תה, להתרשם מהנוף המעלף הנשקף מהמרפסת שלו במגדל בדיזינגוף סנטר. בזמן שישבנו ולגמנו תה אנדריי לא העז להניח עלי אפילו זרת מרוב פחד ורק החמיא לי שוב ושוב על צבע עיניי המיוחד. אני זוכרת שכאשר הביט בי מהופנט שאל בשקט, ספק אותי ספק את עצמו : "איך אפשר שלא להסתכל בהן?" וגרם לשנינו להסמיק במבוכה. 

כאשר הלך להביא את התה, אני בינתיים ניצלתי את הזמן לצלם את הנוף של כל תל אביב מוארת ונוצצת בשמי הלילה, כמו שרשרת יהלומים. נשענתי על המעקה מוקסמת, שאפתי לריאותיי את אוויר הלילה הצונן ושפשפתי את זרועותיי להתחמם.

חשבתי על התה שהובטח לי להתחמם איתו ותהיתי לאן הבחור נעלם ומדוע לוקח לו כל כך הרבה זמן. העפתי לרגע מבט מסוקרן מאחורי גבי ולהפתעתי שמתי לב שבזמן הזה הוא הגניב תמונה שלי - כמו מתעד את הרגע לעצמו, מתייק במוחו, לא מאמין שאני באמת שם. אני!

בדירתו הצנועה, אנדריי - הבחור הפשוט! 

חשתי את זה בזרמים בכל רמ"ח איבריי וזה נעם לי, להרגיש משהו שונה.

שהפעם לא אני הרודפת, אלא שאני הנחשקת ובאופן יפה ונואש ומכמיר לב ולא חרמני ודוחה.

זה קרה לי עוד פעם אחת עם התייר הספרדי מרטין, שביום שבו נפגשנו לראשונה ישבנו על החוף לראות את השקיעה עם בקבוק קורונה וברגע שהסטתי את מבטי לאופק קלטתי אותו מזוית העין מצלם אותי בהיסח הדעת וציחקקתי במבוכה.

זה תפס אותי לא מוכנה. בכלל לא הרגשתי מי יודע מה יפה או סקסית באותו הרגע. אפילו להיפך. היינו אחרי יום שלם של צעידה מיוזעת בשמש, השתכשכנו בים, נמרחתי על כיסא החוף והשיער שלי היה רטוב, מבולגן ומלא קשרים וכנראה שגם המסקרה שלי נזלה ונמרחה קצת מתחת לעיניים. כשהצצתי בתמונה מאוחר יותר בכלל לא אהבתי איך שנראיתי -

אבל הוא ראה שם משהו שאני לא יכולתי לראות. 

רק בדיעבד הבנתי את המשמעות של אקט הפפראצי הזה. 

כמה מצחיק ומרתק שכשאנחנו מעריצים דבר מה אנו חשים צורך עז לתעד אותו, לאחוז בו עוד קצת, לדאוג שתישאר לנו פיסה ממנו אחרי שייעלם - כמו תמונה או חתימה או בגד או שעון. משהו שיזכיר לנו את הרגע עם אותו בנאדם שזהר בעינינו בהילה מיוחדת, שגרם לנו להרגיש יותר ממה שאנחנו, לחוות קליימקס אולימפוסי נדיר, לגעת בתהילה לרגע חטוף אחד.  

יש בזה משהו יפה - ברצון הבוער הזה לנצור משהו. זה אומר עד כמה אנחנו מעריכים את הרגע, מבינים שהוא חד פעמי ואולי בחיים לא יחזור על עצמו ועד כמה האדם שמולינו יחיד ומיוחד. ואולי זה מה שמסמלת הערצה בעיני האדם - התשוקה להיתפס מיוחד בעיני האחר. 

טופ גאן

התשוקה הזו אינה ייחודית לנשים. 

יש לא מעט גברים שזקוקים להערצה הנשית, חייבים אותה לאגו הגברי המנופח שלהם - כמו אוויר לנשימה, כמו שרירן המכור לחדר כושר ושייק חלבונים עוגיות. 

אחד שכזה היה דני ה"רופא טייס", בחור שהכרתי בעיצומה של מגיפת הקורונה ובדייט ראשון הזמין אותי לשבת עם בקבוק יין באחד המקומות "הלוהטים" לדייטים דאז - כיכר הבימה.

בגדול באותה תקופה לא הייתה הרבה ברירה - הברים והמסעדות היו סגורים וכפי שהנביא בן זמננו עדן חסון הקדים ושר - לא היו יותר מועדונים. 

לכן זה היה או זה או כיכר דיזינגוף או החוף או פארק החשוך כסימטת אונס או הבית של הבחור (שזה כבר כניסה מרצון לגוב האריה החרמן). משכך הייתי אסירת תודה על הבחירה הנורמלית בעידן של חוסר שפיות. 

טרם הדייט הצעתי להביא כוסות חד"פ ליין שדני הכריז שיביא. בתגובה 'הברון דה לה שמטע' הזדעק והתריס ש"כוסות פלסטיק אביא לחתונה שלי" ובמקום הביא בעצמו שתי כוסות זכוכית למאורע.

דני היה מלא צ'ארם וחריף, סטודנט לרפואה, קצין במילואים בטייסת מל"טים (מטוס ללא טייס) ובעל נטייה מעייפת להיכנס לויכוחים פוליטיים טרחניים וארוכים. על הנייר הוא היה שידוך מדהים - בחור מוכשר, חכם, קצין וג'נטלמן, אבל לרגעים הייתי חשה שכל ישותו משדרת לי:

"תעריצי אותי אישה". 

התחלתי לחשוד בכך כאשר שלח לי סלפיז בצורת סטיקרים מוזרים ומעט נרקיסיסטיים של עצמו בווטסאפ. החשד הפך לגירוד מבשר רעות בגוף כשהבחנתי בלוח שנה, שהצטלם אליו עם גורי חתלתולים (יעני החלופה של קאלנדר כבאי האש רק לגאייזים) ושיא השיאים היה כשהתהלך לו בבוקר שאחרי עם מדי הטופ גאן שלו.

ממש טום קרוז בדרך להפגיז את האויב, רק שבמקום להטיס מטוס אמיתי הוא ישב בקונטרול רום והטיס מל"ט עם ג'ויסטיק. סך הכל גבר סטנדרטי עם צעצוע משודרג כפרההה, לא גיבור ישראל אילן רמון.  

טוב אני מודה שהמדים כן הדליקו אותי קצת, אישה קלת דעת שכמותי, אבל בסופו של יום הבנתי שאיסתרא בלגינא קיש קיש קריא. צריך להסתכל גם באדם שמתחת לאאוטפיט המחרמן ולא רק במדים הלוהטים עצמם. 

והאדם נו טוב - בוא נאמר שמלבד לחשוב שהחמה זורחת לו מהעכוז, היה מסוגל להעריץ ולאהוב עוד דבר אחד בלבד וזו לא הייתה האישה שלצידו - אלא מיצי, החתולה שלו.

החתולה הפרוותית הפחוסה שהיה שולח לי תמונות שלה נון סטופ בין ערימות הסלפיז המיותרים של עצמו, שרק הקריסו את זיכרון הנייד שלי. 

זה עוד היה מובן אם דני היה רוסי, אבל הוא לא. אדר האקס שלי, שייבדל לחיים ארוכים (שאשתו תדאג לאמלל אמן) - פלט הרבה שטויות, אך בדבר אחד צדק - כשהזהיר אותי: "לעולם לא תסמכי על גברים שאוהבים חתולים".

גבר שאוהב מרצונו החופשי (בניגוד לתכתיב תרבותי) יצור מתנשא, מרוכז בעצמו, אינטרסנט וכפוי טובה - שבקושי מואיל להשיב אהבה, אומר דרשני. יש האומרים שכל כלב דומה לבעליו, במקרה זה - מסתבר שגם החתול. לכן אין זה מפתיע שיום אחד "סמאג הסמאגים" (תואר האצולה הגבוה ביותר לפוצים מתנשאים שהמציאה חברתי ורד והוענק לאחר כבוד גם לדני) התנדף מחיי ללא מילה, בדיוק כשם שבא.  

קח אותי דורון 

לצד בחורים כמו דני יש את אלו שאולי לא זקוקים להערצתך, אך דורשים שלכל הפחות תהי נתינה נאמנה לדרכם, בגדר מיי ווי אור היי ווי.

אין חמישים גוונים של אפור, רק שחור או לבן - המלך הוא עירום, טיפש וגם עיוור צבעים. כזה היה דורון "העקרב".

בהתחלה דורון הרגיש לי שונה מגברים אחרים, השיחה בטלפון זרמה וקביעת הפגישה לא הייתה ביג דיל או התארכה כמו מסטיק. וזה עוד בזמן מונדיאל - התקופה הידועה כימי הבבון המקודשים ביותר, שבו הם עולים לרגל זה לספתו של זה, מפצחים גרעינים, מריעים וצועקים בקולי קולות על המרקע ועושים בונדינג גברי על בירה.

זאת למשל, בניגוד מוחלט לבחור אחר מטינדר, שבאותו זמן אמנם טען שנדלק עליי, אך כשהצעתי שניפגש הכריז שהוא בעוצר כל החודש ואולי בטובו ימצא זמן לתקוע את המפגש ברווח בין הבתים, מה שלא קרה מעולם. 

דורון כאמור היה מזל עקרב, עובדה שהתגלתה כחשובה ביותר בדימוי העצמי שלו. 

למעשה היא הייתה עד כדי כך מרכזית בדרך בה תפס את עצמו שעוד בטרם נפגשנו הוא טרח לשלוח לי מאמר שלם שכותרתו הייתה "האם את אמיצה מספיק לצאת עם גבר מזל עקרב?". 

אני זוכרת שפתחתי את המאמר בסקרנות משועשעת ולאחר מכן מה שקראתי גרם לי לנחור בבוז וכמעט להיחנק מצחוק מול הדבר הכי נרקסיסטי ומגוחך שאי פעם נתקלתי בו בחיי. הכתבה של דורון הייתה בעצם מאמר ארוך כמו הגלות שיצא מגדרו לפאר את הגבר העקרבי המצוי. לפי הכתבה מדובר בגבר משכמו ומעלה, שיעשה הכל עבורך - יצלצל, יכתוב, יקבע את הדייט ולאחר מכן בקשר יהיה אול אין ויקח על עצמו את ההובלה. בעוד כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לשבת, להישען אחורה אנד אנג'וי דה רייד. 

הכתבה המשיכה וטענה שאם יש מילה אחת לתאר גבר עקרב זה "אינטנס" ולכן זוגיות איתו תהיה הרפתקנית כנסיעה ברכבת הרים. הגבר העקרב נחוש, מלא ביטחון, עקשן ובעל תיאבון מיני גדול שקשה לספק. במאמר נכתב ש"סקס חיוני לו כמו נשימה" - בינינו עוד לא הכרתי גבר שמת מהעדר סקס, לעומת זאת אדם ללא חמצן ככל הנראה ייחנק וימות - עאלק חיוני כמו לנשום.

עוד נטען שעקרבים נוטים להיות טובים במיטה ומירב הסיכויים שהם יהיו "הטובים ביותר שהיו לך" ולפי הכותב זה אף משתפר ומשתבח עם השנים. נו שוין, גיחכתי בלב, מי ידע שעקרב בניגוד לכל שאר המזלות לעולם לא יזדקק לויאגרה - לדבריו ה"עוקץ" תמיד עומד טבעי.  

הכותב הגדיל לעשות והעניק לקוראות הוראות הפעלה מדויקות לקשר עם גבר מדהים שכזה. לטענתו "עקרב דורש הרבה תשומת לב כי הוא משקיע בכל דבר את הלב והנשמה, לכן את צריכה לשדר איתו על אותו תדר. אחרי שהוא מוביל ויוזם עליך להראות לו את אסירות התודה שלך בכל דרך אפשרית כי הוא רוצה לקבל הערכה על מאמציו. בונוס אם התודה שלך תהיה בחדר המיטות כי זה מה שהוא באמת רוצה". 

הוא סיכם את המאמר בהבטחה או אזהרה שאת תפתחי אליו התמכרות כמו סם - "אולי זה העיניים החודרות שרואות לך דרך הנשמה או כישוריו המרשימים במיטה, בכל מקרה את תהי מהופנטת". לקראת סיום מניפסט ההאדרה הכותב טורח להרגיע את הקוראות הנלהבות (שכבר ודאי יצאו באמוק למסע ציד עקרבים ופסילת מחזרים פוטנציאלים על פי תאריך לידה והורוסקופ) ומצהיר שעל אף שהעקרב נחשק על ידי כל אישה שפויה בדעתה, הוא אינו פלייר או בוגד, כי מטבעו הוא גבר של אישה אחת ויקדיש את עצמו כל כולו רק לבת המזל בה בחר. 

תודה באמת.

גלגלתי את עיניי בלעג אחרי שסיימתי את מטלת הקריאה.

בחיי! נשפתי בלעג, ספיקינג אבאוט התרברבות.

רק היה חסר שהכותב יוסיף במפורש שהעקרב הוא הגבר המושלם ועבור כל הטוב הזה שנפל בחלקך כדאי מאוד שתסגדי לבחור כאמה כנועה ותהי אסירת תודה כל ימי חייך. 

"תיזהר שלא אבוא עם ציפיות גבוהות מדי לדייט ראשון", הקנטתי את דורון בגיחוך.

להפתעתי דורון לא קלט את הטון הציני. הסתבר שהוא האמין במה ששלח לי בכל ליבו.  

הכי נמוך שאפשר לרדת

דורון היה גבר שרירי ונאה שהלך תמיד עם מעיל עור שחור שיתאים לאופנוע שלו, ששידרג את מעמדו, וחולצות וי שחורות צמודות (סטייל יאיר לפיד) שידגישו לו את שרירי החזה והזרוע. 

הוא הגדיר את עצמו כמאצ'ו מן, שניחן באינטילגנציה רגשית מעל הממוצע. 

היה לו חיוך רחב וקול יחסית עדין ונהג להגיד כל הזמן מאמי - "בכיף מאמי" , "אין בעיה מאמי", "בסדר מאמי" - אבל מתחת לכל המאמי הזה הייתה לא מעט ביקורת ורמיזה לגבי איך הדברים צריכים להתנהל ומה יחסי הכוחות הרצויים. 

בדומה לאיתמר מחתונמי שתחת כסות דברי מתק וחיבה ניסה לחנך את קארין איך אישה צריכה לנהוג בקשר ומה זה בית - היה פה מעין חוזה בלתי כתוב שהוא יעשה כך וכך ואני צריכה להעריץ אותו בתמורה ולעשות כדבריו.

לזכותו ייאמר שהוא אכן נהג לפי מרבית התכונות "העקרביות" והיה די אול אין. הוא סימס לא רק ביום הדייט, תיכנן מקום למפגש, ניסה להרשים ורצה לראות אותי כמה שיותר, למרות שהייתי מאוד עסוקה. אולם בדייט השני, אחרי שלא עמדתי בקצב שלו, משהו באידיליה נשבר.

בדייט ראשון דורון זמם לקחת אותי לקריוקי.

"אין כמו צ'ייסר ומיקרופון לנשמה לנקות את הראש" אמר בחיוך ורמז שניחן בקול זמיר נוגה.

אך מאחר ולי היה קול עורב במקום ערב, סיכלתי את התכניות באחת והכרזתי ששום קריוקי לא יהיה פה.

לפיכך התפשרנו לשבת בבר אפלולי מעט בהוד השרון שדורון שמע שיש לו המבורגרים טובים. אחרי הכל דורון האמין שבמסעדות וברים רצוי לאכול טוב והכי הכי עדיף - זה לטרוף ולבלוע אחד את השניה. וכך עוד לפני שהדייט הסתיים דורון התעקש להימרח עליי בצורה מוזגמת, עד שאפילו אני - שאיני מגדירה את עצמי כבנאדם פרטי וביישן במיוחד - הרגשתי לא בנוח.

זה היה אז שלמרבה האימה קלטתי בזוית העין שמישהו שעבד תחתיי בדיוק נכנס לבר ורק המחשבה שקלט אותי בסיטואציה הזו גרמה ללחיי להתלהט ולהאדים מבושה. בנקודה הזו כשעצרתי את דורון והסבתי את תשומת ליבו למצב שנקלעתי אליו ולחוסר הנעימות, הוא התייחס לתחושותיי בביטול מוחלט.

"בעיניי יותר חשוב לבנות וייב חם בינינו, מאשר דיסטנס עם עובד מחוץ למסגרת מקום העבודה - רק כי במקרה הוא "נקלע" לחיינו" אמר לי ונימה ביקורתית ניכרה בקולו. 

הניסיון המתיימר שלו לחנך אותי הקפיץ אותי והשבתי לו ברוגז שזכותי להימנע מסיטואציות מביכות שכאלה ואני עדיין לא חושבת שזה עושה אותי קרה רק כי פחות נעים לי להיות אינטימית עם גבר בציבור (למען הסדר הטוב אבהיר שלא היה מדובר על להחזיק ידיים וקצת להתנשק אלא ממש להיות גט-רומיז).

על מנת לא לפגוע בו, הקפדתי להבהיר בפני דורון שבעיניי זה עניין של העדפה אישית ולא קשור לאדם הספציפי שאני איתו. 

עם זאת, למרות ההסבר שנתתי, דורון לא השתכנע ובחר להמשיך להעמיד פני אבי נעלבי כאילו חווה זה עתה דחייה נוראית. לכן למרות עמדתי הברורה ומאחר שעוד האמנתי שכוונותיו סך הכל חיוביות והוא פשוט מאוד נמשך אליי ומתקשה לשלוט בזה, השתדלתי לא לדחות אותו מעליי לחלוטין וללכת קצת לקראתו. 

אולם בדייט השני, כאשר המשיך להתעקש ולטעון שאני האלזה של סצנת הדייטינג, או במילים אחרות ביץ' פריג'ידית אשכנזיה, כבר הרגשתי שרק בא לי לברוח משם ויפה שעה אחת או שלוש קודם. 

בשדה ע-קרב

בפעם ההיא הגענו לדירתו אשר בצפון תל אביב לאחר יציאה לבר קרוב.

ישבנו בחדרו הפצפצון, המעופש והחנוק ודורון התבכיין והתג'זדר על חייו הקשים ואינספור הצרות שהוא חווה עם אמו הגרושה, החולה והמסכנה.

חצי שעה לאחר שקיטר ארוכות ודאג להכניס אותי לאוירת נכאים כללית ודיכאון פטאלי, לפתע הכריז דורון שבא לו שארד לו. השיפטינג היה כל כך חד שזה הימם אותי.

לא היה לי שום חשק לאקט מיני איתו, בטח שלא בכובד המורגש שנכח בינינו בחדר. קל וחומר שלא הייתי מוכנה למחווה כזו אינטימית בשלב כה מוקדם בקשר. 

זה הרתיע והרחיק אותי בו זמנית. 

משהו בו הרגיש לי פשוט אדיש ולא מחובר. בנקודה הזו הבנתי שדורון, העקרבון ההפכפך, כלל לא ראה את מי שמולו.

אני רק הייתי השתקפות לאיך שהוא תפס את עצמו, אביזר במאמציו להגשים את מניפסט העקרב שעבורו היה האורים והתומים. לא הייתה לו כל יכולת או רצון לראות או להקשיב באמת לאדם שאיתו. 

בסוף תכונות הסקורפיון אכן באו לידי ביטוי באופיו של דורון, אבל בעיקר בפנקסנות האינסופית מולי, שהחלה מהדייט הראשון ועד אחרי האחרון. במסגרת ההתחשבנות הזו טרח דורון לציין כמה מעט מחמאות נתתי לו לעומת כמה הרעיף עליי, איך הוא גילה חום כלפיי בניגוד ל"קור" שלי וכמה שהוא אדם פתוח ומפנק ואני לדבריו - לא. 

מה שדורון לא לקח בחשבון הוא שיש אנשים שלוקח להם זמן להיפתח ולהתקרב. אחרי הכל, לתפיסתו, ברור שהדרך שלו היא הכי טובה ונכונה וכל שהיה עליי לעשות זה רק להבין זאת ולזרום. לזרום איתו על קריוקי, על התמזמזות בפומבי ובעיקר על הרגליו בחדר המיטות ועדיף לפי הקצב שהוא תיזמן. 

לא פעם דורון הצהיר שהוא מחפש זוגיות שתהיה "לאבי דאבי". בדורונית מדוברת הכוונה הייתה לזוג אנשים שתופשים את עצמם כ"בועה של אנחנו נגד העולם" ומי שלא יאה לה יכולה לדבריו "ללכת לחפש". לא היה נעים לי להגיד לו שהוא לא זקוק לבת זוג בשביל בועה - כי הוא כבר חי בה. והבועה היחידה שהוא יקבל ממני זה באבל שיאסוף אותו בתחנת ה'נאבר נאבר לאנד' שהוא חי בה וייקח אותו להתקעווד בכייף - רק הרחק ממני. 

עם זאת מאחר ובאותו זמן טרם תירגלתי "איך להיפטר מדוש תל אביבי ב10 ימים", החלטתי להיפגש איתו לדייט שלישי ולגרום לו לחשוב שהוא בעצם נפרד ממני. התכנית הייתה להגיד לו שכמו שחשש ורמז בחוצפתו לא פעם אני אכן פולניה קרה, ההתגלמות בשר ודם של מלכת הקרח, השלוחה הישראלית של סיביר והתממשות סיוטיו הגרועים ביותר.

לפיכך הדבר היחיד שהוא יכול לצפות לקבל ממני בזמן הקרוב זה גורנישט מיט גורנישט, כי הפעם החלטתי לקחת הכל לאט - ממש ממש לאט, באיטיות מחרידה של בת 90 היורדת מדרגה מדרגה מאוטובוס עמוס נוסעים עצבניים, בקיץ בלי מזגן.

בליבי קיוויתי שזה יספיק להרתיע ולהניס את העקרב חזרה למאורתו החשוכה בצפון העיר ובעיקר יחסוך לי את הצורך לעשות זאת בעצמי. 

בלי קלאס ובאפס מאמץ

ואכן כשבישרתי לדורון בבית קפה על החלטתי להפוך למריה הקדושה ולהתנזר מסקס, כדי להצליח "לבנות משהו רציני" בקצב שלי, הוא הזדעזע עמוקות. לאחר ההלם הראשוני התעשת מספיק להסביר לי שגם הוא מכוון לזוגיות, אבל הקפיד להדגיש ש"זוגיות וסקס הולכים ביחד". 

הוא הישיר מבט מבועת לעיניי ופלט ש"הוא לא יכול ולא רוצה לחכות חודש, להיות פחות חם ולדכא תשוקה". 

וכך בעוד דורון התפתל בכיסאו והסתבך בתירוציו, אני הקפדתי לעטות פוקר פייס, להנהן בעצב מעושה ולהשיב שאני מכבדת את רצונו לגמרי, אך כרגע זה המצב ואני מעדיפה להכיר ולהתקרב לאט ולא לקפוץ אל בין הסדינים, לפחות בחודש הקרוב. 

בפועל נמלאתי הקלה. הייתי מרוצה שבלע את הפתיון ונפל לתוך המלכודת שטמנתי לו ואפילו בקלות משעשעת.   

בתגובה דורון עוד ניסה להמשיך להצטדק ולשכנע אותי לחזור בי מלוח הזמנים הנוקשה והשיב שבעיניו מגע אינטימי והמהירות שהוא נוצר הוא תלוי חיבור ושהוא - צדיק שכמותו - משתדל שלא לשפוט לפי הרגלים (בניגוד אלי כמובן), כי עם כל אדם טיב החיבור הוא שונה.

בנקודה זו ממש התאמצתי לא לגלגל את עיניי לתקרה, כי בכנות אילו היה נותן לי להרגיש בנוח ולא לוחץ עליי ייתכן מאוד שכלל לא הייתי "מחכה חודש" או מנסה לתחמן אותו לעזוב. 

אולם תשובתו הכה צפויה שהוא לא יכול או רוצה לחכות, בצירוף הסאבטקסט שאני בעצם החריגה, רק הוכיחה לי כמה הוא לא היה מוכן להקריב על מנת שגם לי יהיה טוב ונכון בקשר והחלטתי רק התחזקה. 

שתקתי והנחתי לדורון להמשיך לעכל שאני לא בקצב שלו ו"שרוטה" מדי עבורו ובדיוק כמו שקיוויתי הוא החל להראות סימני בריחה. את הנסיעה חזור על האופנוע העברנו בשתיקה קרינגית ומינימום מגע - ותודה לאל שהיא הייתה קצרה.

שעות ספורות לאחר הפרידה הנייד שלי רטט. עוד לא הספקתי להתגעגע וכבר קיבלתי הודעה מדורון. הוא כתב שאם במקרה ארגיש שאני במקום "חופשי" יותר (ממש פרי לאב וודסטוק סטייל) הוא ישמח לטלפון.

השבתי שאשמח - עאלק (לא מרימה לו צלצול, גם לא בעד שלום עולמי) ורק כדי לסיים בטוב הוספתי אימוגי של לב ופרח, שיירד ממני. 

בתגובה לזה השיב שאשים לב שפעם ראשונה ששלחתי לו לב זה בפרידה והוא מעריך, אבל זה טיפה "אירוני" - במילותיו.  

התכווצתי בחוסר נעימות ועניתי שאולי זו ראייה לכך שאני נפתחת לאט. 

"יצר האדם להעריך דבר אחרי שאיבד אותו" אמר בפומפוזיות, "חומר למחשבה מה זה אומר להיות חמה בתהליך ולא בסופו". 

כל מה שיכולתי לחשוב לעצמי זה שיש אנשים שחייבים לשמוע את עצמם אומרים את המילה האחרונה.

הנה אנחנו הרבה אחרי זמן פציעות ועדיין דורון מצא לנכון לשפוך עליי ביקורת מעייפת ולזרוק טיפים בשקל תשעים, שאף אחד לא ביקש.

בכך הגיע לקיצו סיפורו של העקרבוט, כי לאמיתו של דבר נמשכתי לדורון - אבל לא היה לי כייף לראותו. הוא היה גבר ביקורתי ועקשן שדרש מהנשים שבחייו כניעה מוחלטת לאמונתו ומנהגיו, הלא היא "דרך המלך" היחידה ובזכותו הבנתי כי גברים כאלה איני סובלת. עם זאת, בסוף כשזה נגמר גיליתי שבכל זאת אני עצובה להיפרד 

- מהאופנוע. 

הקושי הוא שדורון אינו מקרה חריג.

יש לא מעט גברים בוגרים, כמותו, שכלל לא מחפשים אישה בשלה, חזקה ומורכבת, עם דעה מוצקה ועצמאית, שגם מפרנסת את עצמה ואינה זקוקה להם בשום דרך. 

רבים מהם רוצים דווקא אישה שתביט בהם בהערצה, תישען עליהם ותגיד "יס מיסטר" לכל מה שיגידו או יחליטו עבורה או עבור הזוגיות. מאחר ונשים בוגרות כאלה מעל גיל שלושים לא פשוט למצוא, אנו שבים לעניין הגיל ופתרון ה"catch them while they are young".

הבחירה הטבעית של גברים כאלה היא כאמור בצעירונת בת עשרים עם חלב על שפתי הבוטוקס וניסיון חיים דליל, כמו השיער של המאסטרו המנוח צביקה פיק, שינוח בשלום על משכבו. אלו נערות שאישיות הפלסטלינה שלהן עוד ניתנת לעיצוב יחסית בקלות. 

נכון כי מרבית הסיכויים שבמערכת יחסים כזו לא יהיה עומק רב או תחומי עניין משותפים, אבל כאשר האגו נמצא במשחק לרוב הוא מנצח. 

לא קל לגבר להתמודד עם אישה שכבר יודעת מיהי, מה היא שווה ומה רוצה בחיים ואינה מוכנה להתכופף או להתפשר עבור פחות. עם אישה צעירה גבר יכול להרגיש עליון, חיוני, מוערץ והוא אינו מאויים או מאותגר על ידה. החיים לצידה יהיו הרבה יותר פשוטים ונטולי קמטים, אך הרבה פחות מעניינים.

לכל בחירה יש תמורה, אך גם מחיר. 

הזמן להאריץ

במחשבה שניה אין טעם להערצה בין בני זוג.  

זה רעיון מיושן שמקומו בניינטיז, עם כל הגרופיז שהיו "היי על פייב" ואובססד על להקות בנים - שבכלל חיבבו בנים בעצמם. 

אמנם מובן שכשאני מדברת על הערצה בקשר מעולם לא התכוונתי למישהו שיתלה פוסטרים שלי בחדרו, יקעקע את שמי על גופו ויזרוק עליי בוקסרים במקום חזיות (אחרי הכל, אין לי צורך במעריצה בת 13 של ג'סטין ביבר). מאידך, גם בכלל לא חובה שהגבר שאיתי יסניף את הכרית שישנתי עליה בלילה, ישמור את התחתונים ששכחתי למזכרת או יצלם אותי כמו סטוקר כשאני לא רואה. 

שנים קסם לי לפנטז על פנקס קטן משלי, אך האם בסופו של יום -

אני באמת זקוקה לבחור שיסגוד לאדמה שאני דורכת עליה? 

מה אני - אל ? כנסיה? המשיח על הסוס (חמור) הלבן?

הרי סגידה בהכרח רואה רק צד אחד בקשר ולרוב הוא מצטייר בעיני הצד השני, כאידיאלי ומושלם. אין שם מקום לחולשה, לטעות או אנושיות. לכן בפועל לא רק המעריץ שקוף בקשר אלא גם מושא ההערצה עצמו, כי כל מה שהמעריץ רואה לנגד עיניו זה אך את האימאג' הבדיוני שיצר בדמיונו ולא את האדם שמולו באמת. 

בזוגיות טובה אין מעריצים או עריצים. 

אלו מושגים ששייכים לעולם עתיק ודיקטטורי. זה קונספט ילדותי, מלוכני, אגוצנטרי וגם די טוטאלי, שלא קשור למציאות מודרנית של זוגיות שוויונית ובריאה. 

ואולי אולי - כל הזמן גברים ונשים חלמו על מישהו שיעריץ, כשבעצם כל שרצו זה מישהו שיעריך? 

מישהו שיקבל ויאהב אותנו על כל הפאקים, השגעונות והכשרונות, הפגמים והמעלות. 

מישהו שיהיה שם להרים לנו - לא לשאת אותנו על כפיים, 

כזה שלא תמיד יגיד אמן על כל שטות, אלא שגם יעמוד על דעתו וישקף לנו באהבה ואכפתיות כשאנחנו עושים טעות, 

שיפרגן ויחבק כששמח, אבל גם כשעצוב. 

לא מעריץ ולא עריץ אלא שותף,

פרטנר לחיים שיודה על נוכחותנו בחייו.

נפש בעולם המטורף הזה שתראה ותבין אותנו, 

שפשוט תראה אותנו - 

כפי שאנחנו בדיוק.