מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק א

כשהמציאות עולה על כל דמיון

"די נו!" 

"את רצינית?!" 

אלון הנחית את כף ידו על שולחן הקפה הרעוע, קוטע את דבריי לאחר דקות ארוכות. 

רעש החבטה בעץ הפר את דממת בית הקפה המנומנם.

ניתרתי בכיסאי, מעט מבוהלת ובעיקר משועשעת, בעוד הדף חבטתו שקשק והרעיד את ספלי הקפה מצד לצד. 

זמן רב אני ואלון לא התראינו וכעת כשהשלמנו פערים, שמתי לב איך ככל שהסיפור התקדם עיניו נפערו יותר ויותר והוא החזיק את עצמו בכוח, שלא להתפרץ לתוך דבריי בחוסר נימוס.

אך כעת הכל נשטף ממנו, כמו לבה חסרת מעצור, מלוע הר געש מבעבע. 

את אומרת לי .." אמר אלון באיטיות, כשהוא רוכן קדימה ומצמצם עיניו לעברי בחשדנות,

"שפגשת טייס איטלקי, שיש לו בית על אי?! דרך אפליקציית היכרות?!" התפלץ לבסוף בקול צווחני גבוה, מניד את ראשו כלא מאמין. 

"חחח כשאתה מנסח את זה ככה זה באמת נשמע קצת הזוי" צחקתי במבוכה ומשכתי בכתפיי בחיוך ממתיק סוד. 

"אבל בגדול זה הסיפור - טיפה סוריאליסטי, אך אמיתי לגמרי". 

כך הודיתי בפשטות במזל המטורף שנפל עליי.

אובר מודעת לחוסר האמינות המשווע המהדהד מדבריי, שגרם ללסתו של חברי להישמט לרצפה - ובצדק. 

פרולוג

לפעמים יש הפתעות בחיים שקשה לצפות מראש. 

אנחנו מתרגלים למחשבה שראינו ועשינו כבר הכל. גודרים את הציפיות שלנו בהתאם לניסיון העבר, לסביבה שלנו, לשגרה האפורה. אמנם מדי יום אנו נחשפים לסיפורי סינדרלה נוצצים, קוראים עליהם - אפילו מפנטזים עליהם. אבל עמוק בפנים - רובינו לא מאמינים שזה יכול לקרות גם לנו.

גם אני תמיד חלמתי להיות הגיבורה בת המזל של סיפור חיי, אך בלב הייתי סקפטית. לא העזתי אפילו לדמיין את מה שמעבר להישג אצבעות כף ידי, הקצרות והשמנמנות. 

לא תמיד זה היה המצב.

אך, לאחר שתמימותי אבדה  ושפתיי נצרבו מטעמה המר של האכזבה, הבנתי שעדיף לגשת לכל דבר עם ציפיות נמוכות ולקוות שהפעם - אהיה מופתעת לטובה.

אולם, זה היה דווקא אז, שלמדתי בהתפעמות וענווה שאותה המציאות - שממנה לא ציפיתי כמעט לדבר, בטח שלא להרים וגבעות - מסוגלת להתעלות על חלומותיי הפרועים ביותר. 

שחרור האישה

קודם כל אני חייבת קצת הסברים איך בכלל הגעתי לטייס וכיצד התגלגלו העניינים כפי שהתגלגלו. הכל התחיל למן הרגע שהתחלתי לראות את רווקותי כפרק מרגש ומשחרר בחיי -

ולא כברירת מחדל או צפרדע שעליי לבלוע, עד אשר יבוא הנסיך. 

החלטתי שאני הולכת ליהנות מהתקופה הזו במקסימום. 

משכך, לא עיקצץ לי להתיישב עדיין ולהגיד שלום לרווקות ולא חפצתי בפשרות שמתחילות עם הזוגיות ומעצם הכנסת אדם נוסף לחיי. גמרתי אומר להתרכז בעצמי ובחיי ולא להיות מחויבת לאף גבר. בקיצור, לא רציתי חבר ובטח לא בעל. למעשה, הייתי ההיפך הגמור מלחוצת חתונה.

חגגתי את החופש שלי, את הלבד ואת היותי רווקה צעירה (יחסית) ונחשקת. 

חיפשתי הרפתקאות, פרצתי גבולות, השלמתי פערים, הכרתי אנשים, השקעתי בתחביבים חדשים כישנים. כל יום יכולתי להתאהב מחדש ולמחרת שוב (לפחות בתאוריה).  

הרגשות שהציפו אותי - כאישה שמגלה את עצמה מחדש - הזכירו לי שבתור ילדה, כל כך אהבתי לזמזם את השיר "אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני ושלום חנוך.

זאת על אף שעסק בתחושות שהיו זרות לי ובדברים, שטרם הכרתי או הבנתי לעומקם.

"רוצה לרקוד, רוצה לשיר,

לפרוש כנף, לעוף מעל העיר

ולשוב אל חושי.

שוב להדליק את נשמתי ולבדי,

לדעת מה איתי,

להציל את חיי."

כך שרה ארמוני בחיות ונשיות מתפרצת בפזמון. זה היה שיר האהבה- פרידה -יציאה לחירות האולטימטיבי וכעת לא רק אהבתי אותו, כי אם גם חייתי אותו - ובמלוא העוצמה. 

רומנטיקה על המזבח

אי לכך, לא הייתה לי בעיה עם קשרים זמניים, ללא הגדרה או מחויבות.   

על פניו, היה מדובר ב- win win situation. הרי אם אין ציפיות אפשר להשתעשע ולהכיר אחד את השניה בלי לחץ - לבנות קשר שהוא נעים ונוח, חופשי ומאפשר. חלומו של כל גבר, נכון?!

אז זהו שלא.

משום שלרוב, הגברים הללו היו כנראה נהנים יותר מדי במגרש המשחקים.

כל כך נהנים עד שלקו בפומו חמור וסירבו להשקיע בכל צעצוע את תשומת הלב המינימלית והראויה.

כי למה לשחק רק בברבי בלונדינית, שאפשר גם באדמונית, ברונטית ובובת חרסינה אסייתית באותו הזמן?

ואני - שאמנם לא פינטזתי על בלעדיות חונקת או מחוות רומנטיות גדולות -

לא יכולתי לסבול את חוסר היחס והעדר החיזור. זה היה הקו האדום מבחינתי, נקודת האל חזור.

לפיכך, מאוכזבת - שאלתי את עצמי, לא פעם : איך יכול להיות שאפילו עם גברים שאני דורשת מהם באמת את המינימום, לא הולך לי?!

זה היה בסוף הקיץ

"את רוצה רומן קיץ" פסקה חברתי ליאן יום אחד. 

"את רוצה את כל הטירוף של ההתאהבות, רק בלי הכבלים", הסבירה והבהירה לי את הקושי.

העננה שאפפה אותי התפוגגה - היא קלעה בול. רציתי קשר עם רגשות, גבר שישקיע בי ושיהיה מאוהב, אבל עם תאריך תפוגה.

"זה לא קיים" הזהירו אותי חברותיי.

"את רוצה משהו שהוא בלתי אפשרי! אין דבר כזה גבר שמשקיע במשהו שהוא לא רואה לגביו עתיד".

לא רק הן - גם ידידים גברים שלי גירדו בראשם בבלבול ואמרו לי את אותו הדבר: "או שאת רוצה חבר או יזיז, אין באמצע" קבעו.

כולם צדקו .. אבל אף אחד מהם לא חשב על אופציה של רומן עם טייס איטלקי, גם לא אני.

אפקט הפרפר

במשך תקופה, במודע או שלא במודע, בחרתי גברים שאינם יכולים להיכנס לקשר מחייב. 

בין אם משום שגרו או עבדו בחו"ל, בין אם תיכננו לעשות "ויברח" מפה לתקופה ארוכה או כי סתם היו פרפרים - נטולי שאיפות לפרוש כנפיים, מעבר לרדיוס התל אביבי הקרוב לביתם. 

הרדאר שלי היה מאתר את אותם "מהגרים", עוד לפני שאמרו לי אפילו מילה - טרם היה רמז דק שבדקים שהם "רגל פה רגל שם". 

כשהיה מדובר בחו"לניקים זה היה מובן מאליו. אך לא תמיד הצלחתי לקלוט איך אפילו כשהיה מדובר בישראלים הייתי מצליחה ליפול דווקא על כל אותם גברים ארעיים, שנדבקו אליי כמו עשי קמיקזה למנורת לילה בוהקת. 

על כל פנים, אף פעם לא נרתעתי כשאותם גברים הצהירו בפניי שאינם יכולים להתחייב, בשל מצבם בחיים והמרחק שיכפה את עצמו בקרוב על הקשר שלנו.

להיפך, זה הוריד ממני לחץ. 

 שלום, אני נוסע

גדי היה אחת הדוגמאות לכך -

בחור רוסי חסון וחמוד. 

עם גדי יצאתי בכלל משעמום, אחרי שיחת טינדר קצרצרה של חצי שעה. 

כשדיברנו כלל לא ידעתי שהוא בארץ לחופשה של שבוע בלבד.

מבחינתי הוא היה בחור רגיל מחדרה -

את העובדה שהוא עובד כמאבטח בחו"ל, גיליתי רק בדייט עצמו. 

עם זאת, מפה לשם - הדייט האקראי הזה הוביל לארבעה ימים אינטנסיביים, שבהם יצאנו למקום אחר בכל ערב ולא שבענו מלראות זה את זו.

גדי לא היה הטיפוס שלי באופן מובהק ובכל זאת משום מה נסחפתי.

נתתי לעצמי לזרום עם הסיטואציה ללא פחד והייתי עצובה מאוד כשנאלץ לטוס חזרה. 

כשסיפרתי לאחותי על גדי היא השתוממה: "אם ידעת אחרי הדייט הראשון שהוא לא נשאר, למה המשכת לצאת איתו?" שאלה.

"היה לנו פשוט חיבור טוב" עניתי, מושכת בכתפיי.

"זה לא קורה הרבה" הודיתי בפנים מעט נפולות.   

"זה יקרה אם לא תמשיכי להימשך לאלו שכל הזמן צריכים לעזוב!" גערה בי אחותי, ספק מיואשת, ספק משועשעת.

"לא ידעתי מראש שהוא עוזב" מחיתי מולה בהתגוננות. 

אחותי גיחכה, "נו באמת תום! התת מודע שלך זה ככה: לא נמשכת, לא נמשכת, נאדה - אין משיכה… "אהה, אתה עוזב?! שטווו? מתי? מחר?! "באמת?! יאאא חבל.." - נמשכתתת!! " אמרה, תוך דגש מוגזם על המילה האחרונה.

"בקיצור אחרי שגילית שהוא לא פה להישאר אמרת לו: "טוב, אז אידי סודה"", חיקתה מבטא רוסי כבד והתגלגלה מצחוק. 

גם אני צחקתי בקול. הבנתי שהיא צודקת לגמרי, רק לא הצלחתי להחליט אם אני בסדר עם המצב כפי שהוא היום או לא. מכל מקום, הבנתי שזה שירת את הצורך שלי ברומנטיקה קצרת מועד - בלי מחויבות, בלי נפגעים, בלי כאב לב או אכזבות.  

לפעמים כשלא מצפים

החיים הם כמו נהר מפותל ושוצף - תמיד זורם, תמיד בתנועה. 

פעם רגוע ונע לאיטו על מי מנוחות - ופעם סוער, עולה על גדותיו ובעל פניות חדות.

כך, שבוע אחד אני כמו מסוממת, משוטטת באפליקציה בקריז. 

מחפשת בטירוף מישהו, משהו שישכיח ממני את הקראש התורן - רוני, אחרי שבלי כוונה כמעט התאהבתי ושוב הלב נשרט והאגו נפצע. 

כצעד מנע אני מחליטה, כהרגלי, לצוד תיירים. מדברת וקובעת עם שלושה במקביל - צרפתי, צ'כי ואיטלקי. מה שייצא אני מרוצה. אחד יופי, שניים טוב, שלושה מעולה - סיימתי לדפוק חשבון.

אני חדורת מטרה ונחושה להרגיש שוב נחשקת - והפעם בלי סיכון, ללא חלומות שווא על אהבה.

והנה שבוע בלבד לאחר מכן - 

עדיין לא קולטת או מפנימה,

אבל אני בתחילתו של רומן טרנס אטלנטי מופלא. 

סיפור אהבה הרפתקני, בלתי אפשרי, רומנטי - כמו בסרטים, 

כזה שאוכל לספר עליו יום אחד לנכדים. 

ומי בכלל שיער לנפשו אז שהתכנית הצנועה שלי להסחת דעת רגעית ובטוחה - 

תשתבש עד כדי כך לטובה? 

מי ניחש שממצב של קריז ייצא לי רומן נוסח גריז?

אז נכון, לא לבשנו מכנס עור שחור או שמנו ג'ל בפוני. 

גם לא רקדנו כמו ג'ון טרבולטה או שרנו כמו אוליביה ניוטון ג'ון.

אבל הסיפור שלי ושל פבריציו -

קרה בחיים האמיתיים ולא על מסך

וזה לבד עשה אותו קסום בעיניי, מכל דבר אחר.   

בראשית

"זו הבחורה שאתה אוסף?" שאל נהג המונית את הנוסע התייר בתדהמת מה. 

"כן, זו היא" ענה פבריציו וחייך חיוך ג'וליה רוברטס רחב ובוהק. 

"צ'או תום", הוא בירך אותי במבטא איטלקי מצחיק, עליז ומתגלגל

ולמראה פניו המוארות וחיוכו הכן והמדבק, חיוך קטן ומבויש פשט גם על שפתיי. 

דקות ספורות לפני כן, הייתי במצב רוח שונה לגמרי.

סיימתי יום עבודה ארוך ומתיש ומיהרתי להתארגן לדייט. דעתי הייתה מוסחת ומחשבות טורדניות חגו בראשי כזבובים מציקים. מתוך  מסך העייפות, תהיתי מדוע קבעתי את הדייט המיותר הזה, עם עוד זר שאין בינו וביני דבר וחצי דבר.

קרוב לשעה תשע, הצצתי בשעון ונתקפתי בהלה - עוד מעט האיטלקי יגיע גערתי בעצמי, עליי להפסיק לחשוב ולהזדרז. לבשתי את האוברול הכי מסוגנן שלי, התאפרתי בקפידה, ייבשתי את השיער, שמתי עקבים ויצאתי לרחוב החשוך. 

הייתי קצת מתוחה - לא הכרתי את פבריציו.

אפילו לא ראיתי פייסבוק שלו. משום מה הפעם לא חשתי צורך לבקש.

עכשיו מעט התחרטתי.

מה אם לא ימצא חן בעיניי איך שהוא נראה במציאות?

ומה אם הוא בעצמו - לא יאהב?

חששתי מה יחשוב עליי, כשכל שראה זה רק את התמונות המפולטרות שלי בטינדר. רעד קל חלף במעלה גווי והשתנקתי מעט, בשעה שמפלצת חוסר הביטחון ניסתה לזקוף את ראשה. 

מה אז אעשה? נשכתי את שפתיי ופכרתי אצבעותיי בעצבנות. 

מצד אחד, הרגשתי סוג של מחויבות לתת לו גוד טיים, על כך שהשקיע עבורי ובלי להסס לקח אליי מונית מעיר אחרת ואחר כך עוד ייאלץ להזמין מונית בחזרה.

כל זאת רק כדי לאסוף אותי - בחורה שמעולם לא פגש - לשבת בבר הנורמלי היחידי, שנותר פתוח בעיר המשמימה שבה גרתי.

מצד שני, כעסתי על עצמי לנוכח עצם המחשבה, הרי לי עצמי לא היו שום ציפיות מהדייט. 

את לא חייבת כלום לאף אחד, אמרתי לעצמי בלב בנחישות. 

גם אם זה לא יצליח, מגיע לך גברים שמשקיעים!

פשוט לגברים עצלנים שלא רוצים להתאמץ - לא מגיע אותך!

ניסיתי לשכנע את עצמי פעם אחת ולתמיד מהו הסטנדרט שעליי לדבוק בו.   

הטייס

במונית, בעודי יושבת לצידו במושב האחורי ומכווינה את הנהג, הגנבתי מבטים בוחנים לעבר האיטלקי.

פבריציו, מטבעו היה בחור חם וחייכן, אך באותו ערב ניכר שהיה מרוצה במיוחד - מוקסם. 

הוא היה בחור שזוף ונמוך קומה, בעל כפות ידיים רחבות, בלורית שיער כהה שופעת ועיני אגוז חומות וטובות, שמחייכות גם הן תמיד. הוא הגיע לבוש חולצה מחויטת שנתפרה במיוחד עבורו, מכנס אלגנט ומוקסינים. רק שרשרת הגולש שענד על צווארו, טיפה שברה את הלוק האיטלקי המהוקצע, שעליו נהג להקפיד בקנאות. 

ישבנו בבר הריק ונטול האווירה עם שתי בירות ובייגלה קצת יבש, אך כל זה לא שינה לנו. השיחה זרמה ולא יכולנו להתיק זה מזו את עינינו.

מצאנו בינינו לא מעט מהמשותף, למרות שחיינו בשני עולמות נפרדים לחלוטין - ארץ אחרת, שפה, תרבות, דת. חלקנו השקפת עולם ליברלית, אהבנו לטייל, לראות מקומות בעולם ולהכיר אנשים. גיליתי שבסתר היינו שני רומנטיקנים מתוסכלים, אך חסרי תקנה. 

פבריציו סיפר לי על חייו כטייס, על הצדדים הנוצצים שבעבודתו ועל אלו שפחות.

מחד שוחח על היוקרה והכבוד שלהם זוכה מהסביבה; היכולת לטייל בכל העולם ולפעמים אף לשהות כשבוע במקומות האקזוטיים בתבל כמו: המלדיביים, קובה וזנזיבר;

ומעל הכל - הזכות הגדולה לעשות את מה שהוא הכי אוהב בעולם - להטיס את מפלצות המתכת הענקיות האלה, המכונות מטוסים, לשייט בשמיים האינסופיים מעל ימים ויבשות ופשוט לעוף. 

מאידך, חלק עמי גם סיפורים על הפוליטיקה הפנימית שעיכבה את מינויו כקפטן (כפי שהגיע לו לפי ותק הטיסה שצבר); על הצורך לבלות את רוב ימיו עם צוות שלא בהכרח חיבב ועל הקושי לנהל חיי משפחה וזוגיות והגעגועים לבית. הוא דיבר בלהט על ארצו איטליה ויותר מכל על בית הקיץ היפהפה שבנה עם אביו באי ליפארי, שליד חופי סיציליה בדרום ארץ המגף. בית שאותו תיאר כ-neverland שלו - המקום היפה ביותר עלי אדמות, פיסת גן העדן הקטנה שלו, אליה כיסף תמיד לשוב. 

גם אני הייתי אשת העולם הגדול -

בחיי זכיתי לבקר בכשלושים מדינות.

לא הייתי בחורה "כפרית" תמימה, שלראשונה בחייה פוגשת בחור "מהעיר הגדולה".

ובכל זאת הייתי סקרנית, מרותקת. מעולם לפני כן לא יצא לי לדבר או לצאת עם טייס.

מלבד זאת, לא יכולתי שלא לחוש חיבה מיוחדת כלפי התייר האיטלקי הנעים והחייכן הזה, שהשקיע יותר מכל רווק ישראלי תל אביבי מצוי. 

כשהבר נסגר עלינו ורציתי לשלם, פבריציו התעקש לשלם עליי בנוסף למוניות. 

"אין מצב" הנדתי בראשי לשלילה, "אני מזמינה, זה המעט שאני יכולה לעשות" הצד הפמיניסטי השיווני שבי התעקש למולו. כך התקוטטנו בנימוס מול המלצרית, כל אחד בתורו מנסה לדחוף לעברה כרטיס אשראי.

המלצרית, שרק רצתה לסיים כבר את היומית, נטלה את האשראי מידי. אולם, כאשר הבחינה במבט הנואש של פבריציו, שהמשיך להתעקש בקסמו האיטלקי השובה, הציצה בי שוב מזוית עיניה ובחיוך מעודד פנתה לפבריציו באנגלית ואמרה:

"היא יפה - בוא תשלם".

הוא מצידו נשף בהקלה וחייך למלצרית בהכרת תודה.

ככה היה פבריציו - ג'נטלמן אמיתי וגם קצת מאצ'ו. על כן, לא היה בכוונתו להניח לאישה שמצאה חן בעיניו להוציא מכיסה ולו פרוטה.

רוחות של תשוקה

בדרך חזרה לביתי לא הזמנו מונית - אלא הלכנו לאיטנו, מחזיקים ידיים ומשוחחים על משפחה, דת, אהבה. הבר היה מרוחק שני קילומטרים מכתובתי ואני הייתי על עקבים ולמרות זאת לא היה לי אכפת - רציתי למשוך את הזמן.

כשהגענו לגדר פבריציו נעצר. לא הבנתי מדוע. הבטתי בו במבט שואל, בעוד ידינו עוד אוחזות זו בזו. הוא התבונן בי בריכוז לדקה שנראתה כמו נצח ואז נעור כאילו כל גופו בער באש תשוקה.

הוא משך אותי אליו, הצמיד אותי לגדר ונישק אותי בלהט. 

"בואי איתי" הוא התחנן, תוך שהוא מסיט קווצת שיער סוררת מעיניי,

אוחז בי בחוזקה, מנשק ולא עוזב. 

"חזרי איתי למלון" לחש באזני. 

סירבתי, ידעתי שפבריציו אמור לטוס ללרנקה בחמש בבוקר ולא היה לי שום רצון או תכניות לעשות וולק אוף שיים (walk of shame) לפנות בוקר ועוד ממלון בעיר אחרת, גם אם מדובר בסטוץ עם מאווריק איטלקי מסוקס. 

"בבקשה, תום" חזר וביקש נואשות. 

התנתקתי מאחיזתו, הבטתי בעיניו ובלי למצמץ אמרתי: "פבריציו, אני לא מחפשת קשר, אבל אני כן משתוקקת להרגיש משהו". 

זו הייתה האמת, התאוויתי כבר להרגיש משהו בכל מאודי.

לא יכולתי לסבול יותר את האדישות, את הניכור, את המרדף סביבי אחר סקס חסר משמעות.

הלב שלי היה כבוי, שרוי בקומה - שכחתי מה זה להתרגש, מה זו רומנטיקה, מה זה לחוש נחשקת ליותר מלילה או שניים וכל כך התגעגעתי.

כן, עדיין פחדתי להיפגע, לא רציתי להתאהב -

אבל העדפתי להסתכן בכך, מאשר לא להרגיש כלל.  

"אני מבין" הנהן פבריציו בלי להיבהל או לסגת. "אני כמוך.. סקס זה לא הכל, גם אני מחפש להרגיש", אמר בקול שקט והשפיל מבט. בחנתי אותו בשקט - לא חשבתי שהוא משקר.

בשיחתנו בבר כבר הבנתי מבין השורות, שבתור טייס ורווק מבוקש לא היה לו חסך בסקס - לפחות לא מדיילות צעירות, מטופחות וארוכות רגליים.

בהתחלה זה וודאי היה מרגש, אך לאחר זמן מה הוא התרגל. הן היו עבורו "מור אוף דה סיים" והוא תמיד ידע איתן - היכן פתחי היציאה הקרובים.

לפבריציו נמאס להיות על טייס אוטומטי - הוא רצה מישהי שתסקרן אותו, שתאתגר, שתהיה שונה. אך במסעותיו, טרם מצא מישהי כזו -

את אותה האחת שיוכל לחלוק איתה משהו משמעותי. משהו שהוא יותר מלילה אחד רווי יצרים. 

פגישה לאין קץ

רסס פתאומי של מים החזיר אותנו למציאות. הממטרות שליד הפארק התעוררו והחלו להתיז מים לכל עבר, מזכירות לנו שעוד מעט יעלה השחר ועל פבריציו - שלא ישן דקה הלילה - להיות בקרוב על מטוס - ועוד בתור קברניט, רחמנא ליצלן. 

"בואי תום, נחזיר אותך הביתה" אמר לי ברכות ואחז שוב בידי.

יחד רצנו, צחקנו והתחמקנו מהממטרות בצווחות מלאות עונג -

מסיימים ערב שנמשך עד 4 בבוקר, בעוד לשנינו הרגיש כאילו חלפה אך שעה. 

כשנפרדנו לשלום סמוך לביתי, לא זרקנו לאויר הבטחות ללא כיסוי ולא אמרנו זה לזו שנשוב להיפגש.

במיטה, שניה בטרם עצמתי את עיניי, הטלפון שלי רטט.

זה היה פבריציו שהצטלם מחזיק כוס אספרסו, טרוט עיניים אבל מאושר.

"הקפה הזה הציל את התחת האיטלקי המסכן שלי" כתב לי, בעודו ממהר מהמלון לנמל התעופה - דקה אחרי שאך הגיע לשם. 

תחושה חמימה ונעימה מילאה את חזי וחיוך עלה על שפתיי. 

בלילה ההוא, לא ידעתי אם אזכה לראותו שוב והאמת היא שזה לא היה כל כך משנה.

פבריציו היה איטלקי שחי באיטליה ולי לא היו כוונות וואט-סו-אבר לעזוב את ישראל. ובכל מקרה גם לו היה נרקם רומן בינינו, הרי שהפרידה היא ידועה מראש.

אף על פי כן, בערב הזה - קיבלתי את מה שליבי ביקש : בחור נאה, סימפטי, מצחיק ורומנטי, שגרם לי להרגיש ואפילו לרגע שאני האישה היחידה עלי אדמות.

אסירת תודה צללתי לשינה מתוקה וחלומותיי המריאו מעלה מעלה למרומים, נסקו ודאו לאופק - יחד עם הטייס.