מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ב

הפסקת קפה

"צ'או בלה" פבריציו סימס לי , ישר כשנחת בנמל התעופה בן גוריון.

"רציתי לומר לך שמאוד נהניתי אמש. הזמן טס איתך ולפני ששמתי לב כבר היה בוקר.. זה נדיר למצוא מישהי שאתה מרגיש כל כך טוב ונוח איתה כבר בפעם הראשונה" כתב בגילוי לב.  

ליבי ניתר למראה הודעתו, גל של שמחה הציף אותי וסומק עלה על לחיי. 

"אתה צודק" הסכמתי בחום, "גם לי היה ממש כייף". 

"אגב, הייתי בטוחה שעדיין תהיה גמור מעייפות", הוספתי - ספק שואלת, ספק קובעת.

נזכרתי בתמונה ששלח לי בחמש בבוקר עם הקפה והסתקרנתי כיצד הצליח לתפקד ולא ליפול ישר שדוד למיטה. בעיני רוחי הצטיירה דמותו של הטייס ההרוג - מזריק לעצמו שוטים של אספרסו לוריד, תוקע קיסמים בעפעפיים, הכל - בכדי שחס ושלום לא יתעפץ ויוכל להנחית את עצמו ואת נוסעיו בשלום. ציחקקתי לעצמי בשקט כשדמיינתי זאת. ידעתי ששיחקנו באש, אך היות והוא חזר בריא ושלם, יכולתי להתפרע בדמיון. 

"אני באמת מותש! והכל באשמתך!" השיב הממזר, מעמיד פני כעוס.

"המינימום שאת יכולה לעשות זה לבוא ולתת לי נשיקת לילה טוב", דרש. 

"הייתי שמחה לבוא, אך למרבה הצער אני עובדת". עניתי משועשעת, מודעת ל'רגשי' שהטייס ניסה להפעיל עליי, בקסמו השובה.

"תודיעי שאת חולה ובואי אליי", הציע הוד תחמנותו. 

כבר הייתה שעת אחר הצהריים. 

הגלגלים בראשי החלו להסתובב -

לא התכוונתי לחמוק מהעבודה, אבל כן יכולתי לצאת קצת יותר מוקדם.

ומדוע לא בעצם? עכשיו כשאני ופבריציו מכירים - חשתי די בנוח איתו, לא חששתי להגיע וחשוב מכל - רציתי לראותו שוב.

"טוב, אני באה" כתבתי באחת. 

"באמת?!" השיב פבריציו מופתע, נלהב מהספונטניות הפתאומית. 

"כן" אישרתי "אבל בתנאי שתתנהג יפה ותציע גם לי קפה מהמכונה שלך", התניתי בחיוך. 

"כן המפקדת!" ענה ומיד נמתח לעמידת דום, "אני מחכה".

הברווז שרצה לעוף

הדלת נפתחה ומולי עמד פבריציו - 

על גופו השזוף והמוצק רק בוקסר, עיניו עוד נפוחות משינה ועל שפתיו חיוך חולמני ומתוק. 

"צ'או מיה בלה תום, חיכית הרבה?" הוא נשק ללחיי ושאל מודאג.

"לא, בכלל לא" נדתי בראשי.

"אולי שתי דקות", הפטרתי בביטול וישר הצצתי בסקרנות לתוך חדר המלון.

"יופי, יופי" הוא נשף בהקלה.

"פשוט בטעות נרדמתי והטלפון נשאר על שקט, חששתי שאולי נאלצת להמתין".

גירד בראשו, עדיין אפוף שינה. 

"בואי, אני אכין לנו קפה", הוא לקח את ידי והוביל אותי פנימה. 

בזמן שמכונת הקפה החלה להרעיש ולרעוד, כאילו היא עצמה מייצרת את פולי הקפה, מבטי שוטט במרחב ונפל על קעקוע צבעוני ענק, שעיטר את שוקו של הטייס.  

"זה ברווז?" הצבעתי לעבר הקעקוע המעט גרוטסקי שעל רגלו, של עוף מוזר האוחז במקל נדודים.

לי זה היה נראה כאילו אווז הבית של נילס הולגרסון יצא להיזרק בפסטיבל ההולי בהודו וחזר מבסוט בהיי - כולו מרוח בצבעים עזים. 

"זה?" הוא הצביע מעט מבויש על רגלו בכיוון שהוריתי.

"כן.. זה ברווז" הודה במבוכה.

"אמנם ברווז שקצת יצא משליטה, אבל זה היה הרעיון" צחק ומשך בכתפיו. 

"למה דווקא ברווז?" התעניינתי, עיניי עוד דבוקות לקעקוע הלא חינני והצבוע יתר על המידה. 

"אה אני שמח ששאלת!" עלץ פבריציו בחיוך ממתיק סוד. 

"כל טייס אמור לבחור לעצמו חיה כלשהי, בדרך כלל אחת עם כנפיים", טען בידענות. "גם טייסות ויחידות בצבא בוחרות לעצמן סמל כזה, כך למשל הנשר הוא סמלו של חיל האוויר האמריקאי" הסביר בסבלנות.

"כנראה שאישית - הרגשתי שנשר זה מתנשא מדי" אמר בפשטות והגניב לעברי חיוך.

"אז מכל העופות בחרת דווקא ברווז?!" התאמצתי שלא לגחך.

"כן", הנהן לעברי והשפיל מבטו לעבר נעליו. 

"כי הברווז הוא כמוני ואני כמו הברווז" מלמל בשקט. 

לאחר הרצין ושתק, אך למראה פניי המבולבלות המשיך לפרט.

"את מבינה.. הברווז לא נראה כמי שנולד לעוף. זו חיה מגושמת וכבדה. אך כשהוא ממריא, הוא מותח את צווארו חזק חזק וככה - חדור מטרה ומרוכז הוא מצליח - הוא עף".

הסביר לי פבריציו הנרגש בעיניים בורקות. 

"ואיך בדיוק אתה כמוהו?" הקשיתי, עדיין לא מבינה מדוע הזדהה עם הברווז.

פבריציו נאנח, הוא מזג את הקפה לשתי כוסות קטנות, התיישב על המיטה וסימן לי לשבת לצידו. 

הוא לגם מעט, כאילו מוצא נחמה בכוס הנוזל השחור המר ואז שאף מלוא הריאות והמשיך.

"לא הייתי אמור להיות טייס" אמר פבריציו והיישיר מבט לעיניי.

"למעשה למדתי משפטים, כמוך. אני הבכור מבין שני בנים ואבי הוא שופט מכובד. חלומו של אבי היה שאהיה עורך דין ואלך בדרכו. אז התחלתי ללמוד, אבל אחרי שנה פרשתי. הלימודים היו קשים לי מדי ולא יכולתי להמשיך יותר. אולי לא הייתי בנוי לשינון חומר משפטי רב, בניגוד אליך גברתי הגאונה" קרץ לעברי, "או שפשוט לא יכולתי להמשיך לעסוק במשהו שאינו התשוקה שלי, אולי שניהם". 

פבריציו השתתק.

לרגע נראה היה שקצת קשה לו להמשיך את סיפורו, אך הוא כיחכח בגרונו והתעשת.

"אבא שלי לא היה מרוצה, בלשון המעטה.. הוא לא הסכים עם מה שעשיתי ולא רצה לדבר איתי במשך תקופה ארוכה. זה קשה להיות הבן שמאכזב את אביך", הודה בקול מעט חנוק ובחיוך מלנכולי עצוב.   

"למרות זאת, אחרי כמה שנים שיכנעתי את אבי לטוס איתי מעל כל ארה"ב. בוקר אחד כשעמלתי להכין את המטוס הקל שלנו לטיסה, הצצתי מעבר לכתפי וראיתי אותו שם - עומד מתבונן בי, בשקט. זיהיתי את המבט שבעיניו - זה היה משהו שלא זכיתי לראות ממנו זמן רב - זה היה מבט של גאווה" הוא נזכר בערגה וחזהו התנפח מאושר, ככדור פורח שהתמלא אוויר חם. 

"סוף סוף אבא שלי הבין שזה מה שנועדתי לעשות, שזו התשוקה שלי. התפייסנו וחזרנו להיות אבא ובן. התעופה היא מתנה שלא באה לי בקלות ובטבעיות. היא באה במאבק, בעבודה קשה, ברצון עיקש - כמו הברווז שלי" אמר הטייס, טפח על רגלו המקועקעת באהבה והזדקף גאה, פניו מוארות. 

"ויש עוד משהו.." פבריציו גירד בראשו כשנזכר ולקח נשימה עמוקה.

"עדיין לא סיפרתי לך, אך אמי נפטרה מסרטן לפני ארבע שנים. כששבתי לביתה הריק בצפון איטליה, הרבה אחרי שהפכתי לטייס ועשיתי את הקעקוע, פתאום ראיתי דבר מה שמעולם לא הבחנתי בו קודם - הבית היה מלא בפסלים - של ברווזים.

לא הצלחתי להבין איך אף פעם לא שמתי לב לאותם פסלים, אבל זה גרם לי לחשוב. אמא שלי הייתה אישה יפה, טובת לב ואופטימית, שחיה כל יום במלואו. אהבתי והערכתי אותה יותר מכל בנאדם בחיי. חשבתי לעצמי, שאם זו החיה שהיא בחרה להקיף את עצמה בה - כנראה שהבחירה שלי הייתה נכונה משחשבתי..", אמר פבריציו בקול מהורהר ועל מבטו חלף צל געגוע, כאב והשלמה. 

קוץ בתחת 

ליבי יצא אליו. כמה מתוק ורגיש היה פבריציו, כמה חד אבחנה וחכם. 

התקרבתי אליו לחבקו ולנשקו והוא - שהעריך את המחווה, אימץ אותי חזק אל בין זרועותיו.

אולם, לפתע, עווית של כאב חלפה בגופו והוא גנח והתקפל.

"מה קרה?" קפצתי בבהלה.

"אתה בסדר?"

"כן" הוא נאנק "זה הדאם טרטל".

הוא תפס בצד צלעותיו וסינן קללה בדיאלקט. 

"איזה טרטל?" שאלתי בבלבול.

"על מה אתה מדבר?" קימטתי את מצחי למולו.

"נסדקה לי צלע כשהצלתי צב ים", הוא זרק לאוויר כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

"זה דווקא סיפור מצחיק" מלמל וגיחך כאילו לעצמו.

"מההה??" פלטתי בפה פעור.

"בבקשה פרט, נמק והסבר", דרשתי.

ופבריציו שאהב סיפורים - ויותר מכל אהב לספר אותם -  צהל למשמע בקשתי. 

"וובנה (בסדר באיטלקית).." חייך, "אז לפני כשבוע אני וחברים שטנו על הסירה שלי בלב ים, כשלפתע הבחנו בצבת ים גדולה ששחתה לצידנו. כמובן שישר קפצנו למים לשחות איתה, מודים על המזל שנפל בחלקנו. אך כעבור זמן מה שמנו לב שהצבה לא צוללת חזרה למים, אלא רק נשארת עם ראשה תלוי בחוץ וחשנו שמשהו אינו כשורה". פבריציו סיפר שבשלב זה הוא התקשר בדאגה למשמר החופים ואלו רק הטיחו בו שאין להם מה לעשות ושממילא הם רחוקים מדי. כשהתעצבן - הפטירו לעברו, בטרם ניתקו, שאולי יש לצבה סרטן בתחת. 

"סרטן בתחת?" תמהתי, גבותיי מורמות אל על בספקנות. 

"זה בדיוק הפרצוף שהיה לי ומה שאמרתי להם", פרץ בצחוק פבריציו.

כמוני פבריציו חשב שהם התבדחו, אך כשהכניס את ידו לקצה השריון שלה, משל היה גניקולוג צבים מדופלם, בשוק טוטאלי הוא קלט -  שאכן תקוע לה שם סרטן גדול צבתות, שמנע ממנה לשקוע חזרה למים. 

הוא הרים את השריון במאמץ רב ושלף משם את הסרטן הסורר - ומיד כשעשה זאת הצבה המותשת שקעה חזרה למים ונעלמה. 

עם זאת, הייתה בעיה אחת והיא שהצבה לא הייתה סתם צב גינה קטן וחמוד, אלא צבת נינג'ה ששקלה איזה טון וחצי. לכן במהלך מבצע החילוץ הנועז, כנראה שפבריציו אובר התאמץ וסדק או שבר צלע -

וכעת כאב לו, כאב לו מאוד.

"מסכן שלי" ליטפתי את ראשו. 

"גיבור צבי הים" גיחכתי באהדה, בעוד הוא התמסר ברצון למגע ידיי המנחם.

פטריוט גאה

"ספר לי עוד עליך" ביקשתי בחן.

"מה התחביבים שלך? מה אתה אוהב?".

"אמממ.. אפשר לומר שיש לי כמעט כל רישיון שתעלי על דעתך - באוויר, בים, ביבשה. חוץ מטיס אני גם אווירונאוט, כלומר טייס של כדורים פורחים וגם סקיפר. אה וגם יש לי מאהבת סודית - הווספה הלבנה שלי!" צהל בקריצה.

"אם יהיה לך מזל, אתן לך סיבוב עליה", זרק לעברי בחיוך ממזרי. 

"אממ.. מה עוד? מה עוד?" חשב בקול, תוך כדי גירוד סנטרו, "אה כמובן!" נזכר בתנועת אאוריקה.

"כמו כל איטלקי אני אוהב אוכל טוב - ובעיקר טירמיסו", הכריז בשמחה.

"אוי אלוהים" צחקתי וספקתי את ידיי כלא מאמינה.

"אתה כזו קלישאה מהלכת".

"לא מותק" הוא נד בראשו וצקצק בלשונו, מסרב להתרגש מהתגרויותיי.

"אני ההיפך מקלישאה! אני אקסקלוסיבי, וואן אוף אה קיינד!" הוא הצהיר וקרץ בשובבות. 

"כל עוד אתה מאמין בזה", נשפתי בגיחוך : "מר - איטליה היא המדינה הטובה ביותר בעולם, אני אוהב : קפה, טירמיסו ונוהג על ווספה בסמטאות רומא", אמרתי בפומפוזיות מעושה.

פבריציו פרץ בצחוק מתגלגל.

"טו-שה דארלינג, טו-שה!" קרא בעליצות ומחא לי כפיים, בכבוד השמור למי שמבין שמצא לעצמו יריבה ראויה. 

"מקווה שאתה מעריך בחורה עם הומור", עיפעפתי בריסיי לעברו, מיתממת. 

הנחתי כי האיטלקי הגאה הזה עוד לא פגש ישראלית חצופה כמוני ולא רציתי שיבין לא נכון את ניסיונותיי לפלרטט ולהתבדח. 

אולם, לחינם חששתי -

פבריציו היה בעל מזג טוב תמיד וחוש הומור מעולם לא חסר לו. 

הוא בחן אותי בהערכה גלויה, הרים ידיו ואמר : 

"בחורה יפה, פיקחית ועם חוש הומור היא כמו איטליה - אין מה להוסיף". 

ואני - שלמשמע דבריו לחיי הפכו חמות ו-ורודות - לא יכולתי שלא לחייך. 

קול מן השמיים

את יום המחרת ביליתי בחוף הים בתל אביב - נהנית מתחילת הקיץ, מתענגת על השמש החמה והמים הצוננים.

אחרי עוד טבילה מרעננת בים, ייבשתי את שיערי הרטוב והמלוח, פרשתי את המגבת על כיסא הפלסטיק והצצתי כהרגלי בנייד.

על המסך התנוססה תמונה מוזרה של מסך מחשב ועליו כיתוב זוהר.

"צ'או תום, מהאוקיינוס ההודי", נכתב שם באותיות קידוש לבנה. 

לקח לי דקה או שתיים להבין מה אני רואה וכשנפל לי האסימון - נפרש חיוך על פניי מאוזן לאוזן וליבי התרונן. 

זה מחשב הטיסה! חשבתי לעצמי בהתרגשות. 

הטייס שלי רשם לי ד"ש מתוך הקוקפיט - בזמן ששייט מעל אוקיינוס, מרוחק מאות קילומטרים מכאן.

כמה מיוחד זה היה בעיניי.

חשתי גאווה על שאני היחידה, מבין כל מכריי, שקיבלה מחווה כזו מקורית - וישר השווצתי בה בפני כל חברותיי. 

"תודה פבריציו!" השבתי לו בעיניים נוצצות "זה ממש מתוק! נגעת בליבי". 

"באמת?" שאל ועשה את עצמו מתפלא.

"ואיך את יודעת שאני לא עושה את זה עם כל הבנות?" הקשה בחיוך. 

צחוק פרץ מגרוני, ממזר הטייס הזה, ציינתי לעצמי.

"יש לי תחושה שזה הטריק שלך", הנהנתי בהסכמה ומשכתי בכתפיי.

"אבל לא אכפת לי, כעת זה בשבילי" חייכתי בתחושת ניצחון. 

בתמורה, שלחתי לו תמונות מהחוף היפה, שיוכל לשזוף את עיניו בהן - 

בזמן שהתארגן לשינה במלון בתאילנד, שם נחת לפני מספר שעות. 

"אחח כמה אני מקנא" כתב לי "מה לא הייתי נותן עכשיו כדי להיות על החוף איתך".  

"אז בוא" התגריתי בו. 

"אוקיי" נענה לאתגר, "אני גונב טוק טוק ורץ אליך. אם לא אמצא אחד, אני אשחה. חכי לי מתחת לשמשיה - אני בא.." אמר משועשע.

"טייס עם הרבה אמביציה, אבל בלי כנפיים - אצטרך לחכות שנים", עקצתי אותו.

"שטויות, בשבילך עם בקיני - אני אגנוב גם מטוס ישראלי".

הוא הכריז מתלוצץ ושנינו פרצנו בצחוק משחרר. 

-המשך יבוא-