מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ג

נשות הטייסים

לא יודעת מה היה בו בטייס שלי.

תמיד הוא הצליח לרומם לי את מצב הרוח ונראה היה שזה הדדי. 

אהבנו לדבר זה עם זו ולפני ששמנו לב גלשנו להתכתבויות אינסופיות ושיחות וידאו בין-יבשתיות, מדי יום.

תמיד ברוח טובה, בצחוק, בחיוך. 

כל שהיה דרוש מבחינתי זה רק לשמוע את המבטא האיטלקי המוגזם שלו ולראות את החיוך הרחב שלו ממלא את כל מסך הנייד - וישר חיוך ענק היה עולה על שפתיי גם כן. 

אולם במהרה, גיליתי מה המחיר של לצאת עם טייס - סבלנות והרבה ממנה. 

ימים שלמים לא ראינו אחד את השניה והלו"ז שלו כטייס היה נתון לשינויים חדשות לבקרים. 

חייו התנהלו בין שדות תעופה ומלונות ותמיד היה מוכרח גם לנוח היטב לפני כל טיסה. לפיכך, ברוב הפעמים שהצלחנו להתראות - היה זה לפגישות חטופות ולעיתים אף לא הייתה לנו חפיפה כלל.

לפעמים הייתי שואלת אותו בייאוש, אם אינו יכול למהר ולבוא?

והוא רק היה צוחק באמפתיה ואומר: "אין בעיה, פעם הבאה אני אמריא ארבע שעות קודם וכשהנוסעים יגיעו לגייט - אני כבר אהיה בחצי הדרך אלייך".  

שנינו ידענו שאין באמת מה לעשות -

זו העבודה. 

על כן, כשהייתי מתלוננת באוזניו שאני מתגעגעת - היה נאנח, באנחה של מי שמכיר את הגעגועים, התסכול והבדידות היטב ואפילו יותר מדי טוב.

"הזהרתי אותך שלא קל לצאת עם טייס", היה אומר בחיוך עגום, "אנחנו ערים כשכל העולם נרדם וישנים כשהוא מתעורר". 

לא כל הנוצץ זהב, הסכמתי במרמור בלילות שייחלתי להירדם בזרועותיו של גבר בשר ודם, במקום דמות גבר על מסך הנייד. אלו היו הרגעים שהייתי חשה שאני הולכת עם ומרגישה בלי.

מתוסכלת, לא פעם הייתי נושאת את עיניי לשמיים - מחפשת מטוסים ומדמיינת אותו באחד מהם, נוחת ומגיע אליי. 

עם זאת, למעט העובדה שחיבבתי את פבריציו והייתי מוכנה לסבול קצת בשביל להמשיך להתראות איתו - היו לעניין גם כמה מעלות. ראשית, הגעגוע כדרכו - היה הופך את הזמן ביחד ליקר ערך, ממצה, רומנטי ומתוק במיוחד ושנית תמיד הוא היה מפנק אותי במתנות מכל העולם.

פבריציו היה מביא לי מסיכות לפנים מסין, תכשיטים מהאי שלו, לעיתים אפילו מטעמים מקומיים - כמו שפעם הצליח לסחוב פסטיצי (מאפה גבינה מתוק) מברינדיסי בדרום איטליה. המרחק אף לא עצר בעדו מלשלוח לי זר שושנים ענק ליום הולדתי, בשעה שבכלל שהה בסין. לכל מקום שהלך פבריציו נשא עמו את העולם הגדול ולא חסך ממני דבר. 

דם חם

במשך שבועות נהננו זה מחברתו של זו, אף כי מעולם לא הגדרנו מה היה בינינו.

ייתכן שלא חשנו צורך בכך או שפשוט לא רצינו לסבך ולהכביד על האוירה. 

ידענו כי שאלה כזו הייתה מעלה שאלות נוספות, שלא הייתה לנו עליהן תשובה. 

אף על פי כן, לא פעם פבריציו רמז שהוא מקנא לי ואני - שאמנם לא חשתי כלפיו מחויבות של חברה - קלטתי בחושיי שהוא מאוהב ולא הייתי מסוגלת לצאת עם אחר. חששתי לפגוע בו. משום כך, למרות שלא היינו בני זוג, היה סוג של חוזה נאמנות לא כתוב בינינו. 

כך לעיתים, כשהייתי יוצאת בערבים לפבריציו היה מתפלק המאצ'ו האיטלקי הסיציליאני. 

"את תהי ילדה טובה ולא תלכי עם בחורים אחרים, נכון?"  היה רושם לי, כאילו רק כדי לוודא.

"אני אשתדל" הייתי צוחקת

"למה? אתה מקנא שבחורים אחרים יתחילו איתי כשאצא לרקוד?" התגריתי בו מיתממת.

"אני איטלקי עם דם מהדרום" הצהיר בגאווה, "אני אהרוג כל גבר שרק יתקרב אליך במועדון, אפילו אם רק יבוא לבקש מצית", איים וניפח את בית החזה כתרנגול לוחמני. 

צחקתי בקול.

אולי פבריציו היה גאוותן וטיפונת קנאי, אבל הדבר האחרון שיכולתי לומר עליו זה שהוא אדם אלים. להיפך, פבריציו היה בחור טוב לב ועדין, לא יכולתי לדמיין אותו מרים יד אפילו על זבוב.  

פעמים אחרות, פבריציו - שאולי חש יותר מעורב רגשית ממני - היה זורק לעברי אמירות, כגון: שעליו להפסיק להחמיא לי כל הזמן, כי הצד שמראה יותר עניין בקשר תמיד הוא זה שמפסיד. 

"יש באלאנס - איזון שגבר מוכרח לשמור עליו - בין לפנק ללא לפנק יותר מדי", היה נוהג לומר ברוב חשיבות. 

"אין דבר כזה לפנק אישה יותר מדי" חלקתי על דבריו בהתרסה. 

"לא, לא, לא", פבריציו צקצק בלשונו.

"תני לי להסביר לך על המוח הנשי", היה אומר בזחיחות לא פעם ומחייך, כאילו אין מומחה גדול ממנו לענייני המין היפה.

"את לא מכירה את המנטליות הנשית כמו שאני מכיר" טען ויהירותו הדליקה לי את הפיוז. 

"כולכן חושבות שאתן רוצות גבר שיפנק אתכן, אבל בפועל אתן משתעממות ועוזבות בחור כזה. בעצם אתן מחפשות אס-הולס" פסק נחרצות.

"זה מה שבנות אוהבות ועל כן גבר חייב לשלוט ברזי האיזון העדין: להיות מקסים, מתחשב, רומנטי ואדיב - וגם שמוק מרושע". כך גולל את משנתו בפניי ברצינות חצי מבודחת.  

"אם אנחנו מחפשות דושים", צימצמתי את עיניי לעברו, מדגישה כל מילה, "אז אתם רוצים ביצ'יות - כאלה שיגרמו לכם לרדוף ולהזיע", הטחתי בפניו מרוגזת. 

"נה נה נה", מלמל בגלגול עיניים. 

"נה נה?" הבטתי בו במבט שואל.

"זה מה ש*אנחנו* - הבנים המסכנים - אומרים בכל פעם ש*אתן* הבנות - אומרות לנו דברים טיפשיים ומנסות לתמרן אותנו", התלוצץ. 

"טוב, אם כך אלך לחפש לי בחור שירצה רק לפנק אותי" הטחתי בפניו עצבנית. 

פבריציו המופתע פער את פיו למול עזות מצחי וצחק : "איי סטורנצ'טה קטנה שלי, מה אני אעשה איתך?! ;" הוא הניד את ראשו מצד לצד והעמיד פנים שמרים את כפות ידיו לשמיים, בתחינה שאלוהים יחוס עליו. הוא כבר הבין שבכל פעם שינסה לסובב אותי, אני אעשה לו בית ספר.

לבסוף זרק לעברי מבט בוחן, אפילו קצת מעריץ ונאנח - כאילו הוא יודע שזהו - הוא אבוד. 

סטרונצ'טה - כך נהג לקרוא לי בכל פעם שהתגריתי בו או עקצתי בחזרה. 

זה היה כינוי חיבה בדיאלקט איטלקי לקלפטע, מרשעת, ממזרתא או שובבה.

או במילים פשוטות יותר - כלבתא.

אולם, באופן מוזר, לא רק שלא התקוממתי על שקרא לי כך, אלא אפילו די אהבתי את זה.

אולי היה זה הניחוח האקזוטי של המילה, אולי העובדה שפעם ראשונה בחיי נהניתי להיות קצת ביץ' ואולי זה היה עמוק מזה. ייתכן שפשוט מצא חן בעיניי שיש שפה שהיא כביכול רק "שלנו". מעין קוד סודי שרק אנחנו מבינים - שמאחוריו בדיחות פנימיות, סיפורים וזיכרונות שרקמנו יחד. 

היום המושלם

כחודש וחצי לאחר שהכרנו, סוף סוף פבריציו הגיע ליומיים רצופים. 

ציפינו להזדמנות הזו זמן רב ופבריציו כבר תיכנן את הכל - דייט עם אפיטייזר על החוף, שקיעה רומנטית, ארוחת ערב עם דג טרי ויין ישראלי טוב, סרט במלון ולילה שלם יחדיו.

"מה עוד אני צריך בחיים?!" אמר וזרח מאושר, "אני סופר כבר את הימים".  

כשהגיע היום המיוחל הגעתי למלון ובעוד התכוננתי להתגנב כהרגלי, גיליתי שפבריציו כבר רשם אותי כאורחת שלו. הרהרתי כיצד האינסטינקט הראשוני שלי גרר אותי לעבר התנהגות מפוקפקת, בעוד הדחף שלו היה להקפיד לשמור על הכללים. תהיתי בסקרנות אם ההבדלים בינינו מקורם בשוני התרבותי - הנימוסים האירופאיים חסרי הרבב מול המזג הישראלי החוליגני.

ואולי זה בכלל לא זה - אולי פשוט אני ופבריציו היינו מאוד שונים זה מזו - באופי.

על פניו נדמה היה שפבריציו פחדן ואני אמיצה, אולם האמת היא שההיפך היה הנכון. אני העדפתי להיכנס כגנבת באישון לילה - לא כי הייתי עשויה ללא חת, אלא מפני שחששתי כי סידור אחר לא יתאפשר וגם כי נזהרתי לא ליצור לטייס בעיות עם מקום עבודתו. 

כששאלתי את פבריציו למה טרח להסתכן בשבילי  - הוא חייך לעברי בנונשלנטיות והפטיר : "אני איטלקי, אני לא חושש או מתבייש מכלום. עם חיוך ובלי בושה - הכל אפשרי" הוא קבע בקלילות. 

"חוץ מזה, עכשיו תוכלי להרגיש פה הכי בנוח ונוכל גם לאכול ביחד ארוחת בוקר. ארוחת הבוקר פה מעולה!" הוא אמר בהתלהבות. 

לקראת ערב לקחנו מגבות וירדנו בהליכה איטית לכיוון חוף הים.

חוף הים היה ברובו ריק מאנשים, מכיוון שהים שרץ מדוזות. אף על פי כן, לא יכולנו לוותר על טבילה קצרה במים הנעימים, שהתחממו באור השמש כל היום. בזהירות נכנסנו רק עד גובה המתניים, בתקווה שלמדוזות יש משהו טוב יותר לעשות כרגע, מאשר לצרוב טוסיק אשכנזי לבן.

התענגתי על תחושת המים המלטפים את עורי, אך הייתי דרוכה - עיניי היו ממוקדות בקרקעית הים, למקרה שאבחין באורחים שקופים לא רצויים.  

לפתע משהו נגע בי מאחור, מבוהלת שיחררתי צווחה רמה.

פערתי את פי בהלם למראה הפושע - זו לא הייתה מדוזה כלל.

פבריציו, שהיה כהרגלו במצב רוח קונדסי, התגנב מאחוריי וניסה להטביע אותי.

"חצוף" קראתי והדפתי אותו ממני.

"חכה חכה, אתה לא יודע עם מי התעסקת!" צימצמתי את עיניי לעברו באיום. ואכן העונש לא איחר להגיע, בדמות  שפריץ מים מדויק שפגע היישר בעיניו. מעשה נמהר שהוביל למלחמת מים מבדרת, מלאת צווחות ופרצי צחוק מטורפים. וכך לאחר שהתעייפנו מלהתיז מים אחד על השניה, פרסנו את המגבת על החוף ושכבנו להתייבש בבריזה שנשבה מהים ומקרני השמש האחרונות.  

למה לי פוליטיקה עכשיו?

פבריציו התרומם על מרפקו, השעין את ראשו על כף ידו והביט בי בנועם, כאילו נוצר את הרגע הזה בליבו. הבטתי בו בחזרה, נינוחה ומאושרת - שערו היה רטוב ופרוע, לפניו השזופות דבקו כמה גרגירי חול - כמה רוגע היה בינינו, כאילו הכרנו שנים.  

הוא הסיט את שיערי הארוך והלח אל מאחורי אוזניי במחווה אינטימית ולחש : "עכשיו כשאת לא יכולה לברוח, אספר לך על החבר הכי טוב שלי ג'נארו". 

"אוקיי" חייכתי והתרוממתי בסקרנות, תוהה מה פשר הדרמה.

"ג'נארו הוא חבר טוב שלי שנים" פתח ואמר פבריציו. "גרנו ביחד תקופה ואפילו עזרתי לו לממן את הכשרתו כטייס. תמיד הוא היה שם בשבילי, תומך בי, גם כשאמי נפטרה והייתי זקוק לכך יותר מתמיד. כשם שג'נארו גדול בממדיו, ככה גדול גם ליבו" הוא צחק בחום.

"עם זאת, לפעמים יש לו קצת שגעונות" הוא הודה בקול רפה ובחיוך עקום. 

"לפני כמה שנים ג'נארו נסע להתנדב בשטחים - אצלכם - ביהודה ושומרון. כנראה שהחוויה שם הייתה מאוד משמעותית עבורו, כי נפשו נקשרה בנפשה של משפחה פלשתינאית, לה סייע. ההשפעה עליו הייתה כה גדולה, עד כי נשבה בנרטיב הפלשתינאי וקעקע על חצי מגופו איור של ילדה מניפה את דגל פלשתין. ואם לא די בכך - גם בת הזוג שלו היא מוסלמית.."  הוא ציין כבדרך אגב ובלע את רוקו. 

"אני מניח שהוא לא כל כך מחבב את ישראל ואני לא חושב כמותו" פבריציו הדגיש. "אבל הוא עדיין החבר הכי טוב שלי" אמר וקולו דעך, בעודו מביט בי דרוך ומודאג.  

"אוקיי" אמרתי באיטיות, "אז ממה בעצם אתה חושש? שהוא לא יקבל אותי או שאני לא אקבל אותו?" שאלתי, מנסה לרדת לסוף דעתו. 

"ובכן שאת לא תקבלי אותו - לו אין בדיוק ברירה" הוא צחק.

"אז אל תדאג" הרגעתי אותו.

"זה נכון שאני ישראלית, אבל אני חושבת שאני מבינה מה עבר על חבר שלך. הרי הזדהות היא דבר שתלוי בהיווצרותו של קשר אישי ורגשי. מאוד ייתכן שלו הייתי תיירת זרה, שמגיעה למקום לא מוכר ושומעת רק צד אחד של הסיפור - בקלות הייתי יכולה להיות כמותו" אמרתי מהורהרת, חולקת עמו את מחשבותיי.

"חוץ מזה" הוספתי בחיוך מעודד, "כל עוד לא נדבר על פוליטיקה אנחנו נסתדר. גם ככה זה לא נושא השיחה האהוב עליי". 

פבריציו נשם לרווחה וחיבק אותי בהקלה. 

רחמיי נכמרו על פבריציו הנסער, שכנראה מאוד חשש וחכך בדעתו זמן רב אם לחלוק עמי את העניין. אולם, בד בבד חשבתי שזו הייתה דאגה מיותרת ומעט מגוחכת - הרי מתי בדיוק ייצא לי ולחברו להיפגש?

אני לא אמורה להגיע לאיטליה בקרוב והוא פרסונה נון גרטה בישראל. 

מבוקש

לאחר מכן, החלטנו לחלץ קצת עצמות.

הלכנו יד ביד לאורך החוף, בזמן שפבריציו סיפר לי על עוד אחת מהרפתקאותיו הרבות והפעם - איך הוא ואביו מצאו וקנו את הבית על האי מאיזו היפית באנגליה - בתו היחידה והיורשת של רוזן איטלקי עתיר נכסים, שעקבותיה נעלמו במשך שנים. סיפור מרתק בפני עצמו לפעם אחרת.

כשהשמש החלה להיעלם בתוך הים, פבריציו הציע שנשב לצפות בשקיעה בבר על החוף עם איזה מוחיטו קר ואני הסכמתי ברצון. 

ישבנו צמודים, בזמן שהשמיים והים נצבעו בגווני אדום וכתום עזים.

פבריציו, שהודות לאלכוהול היה כעת במצב רוח מבודח, סיפר לי על עלילותיו כטייס.

והפעם - על אדוארדו, הדייל הגיי - שניסה במשך שבועות לפתות אותו, למרות שפבריציו טען בפניו שוב ושוב ללא הואיל שהוא סטרייט. 

"יום אחד.." פבריציו פתח בסיפורו, "אדוארדו בא אליי ושאל אותי: אם אני מוכן - רק לנסות להיות הומוסקסואל" הוא גיחך. "כמובן שאמרתי לו לא, כמו במיליון פעמים הקודמות, אבל אדוארדו לא היה אחד שמוותר בקלות. בפעם הזו הוא הציע לי מה שמבחינתו הייתה - הצעה שאי אפשר לסרב לה" נחר בצחוק. 

"אוקיי, איי וויל גיב יו אה בלוג'וב" פבריציו חיקה את אדוארדו חולה האהבה בתיאטרליות, עם כל תנועות הידיים המוגזמות, הדיבור המאנפף ושאר מחוות הגייז הסטראוטיפיות. 

"סירבתי כהרגלי: "לא תודה אדוארדו" אמרתי לו בנימוס. אולם, להפתעתי, ראיתי שאדוארדו עוד לא נסוג, אלא רק כיווץ את פיו ועיניו לעומתי וחישב מסלול מחדש" פבריציו תיאר. 

"אוקיי אוקיי אוקיי!! איי וויל גיב יו אה בלוג'וב ו-מאה יורו".

הוא חיקה שוב את אדוארדו הנחוש, שאף היה נכון להעלות את גובה ההצעה. 

"ומה עשית?" שאלתי משועשעת עד מאוד. 

"אמרתי לו בנימוס שזו הצעה מאוד מפתה, אבל גם מאה יורו לא יעשו אותי סטרייט" צחק פבריציו והודה : "המסכן היה מאוד מאוכזב". 

צחקתי כל כך מחיקויו, עד שכאבה לי הבטן והיה קשה לי לנשום.

זה הפתיע אותי עד כמה אהבתי להקשיב לצירו ממחיז את סיפוריו, עד כמה הצליח לרתק אותי ולא לשעמם אותי אפילו לדקה. ככה היה פבריציו - הצגה של איש אחד.

לאחר השקיעה שבנו למלון, רק כדי להתארגן זריז ולשוב לטיילת - לארוחת הערב במסעדה היוקרתית שפבריציו בחר לנו. לבושים בגדי ערב מהודרים יצאנו יפים, ריחניים ונרגשים.

כשהגענו למסעדה ופבריציו ניגש למארחת, להגיד לה שהזמנו מקומות, קלטתי אותה מפלרטטת איתו ועושה לו עיניים. פבריציו חייך לעברה ואילו אני הזעפתי פנים. 

ברגע שהתיישבנו שאלתי אותו ברוגז : אם הוא רוצה שאני אתחלף עם המארחת? 

בתחילה פבריציו התפלא ולא הבין מאיפה זה נפל עליו, אך ברגע שהבין שאני מקנאה התעשת מחץ את שתי לחיי בין אצבעותיו ובחיוך גדול הקניט אותי בחיבה : "נה נה נה, הסטרונצ'טה התעוררה". 

אחר הניח את ידו על לוח ליבו, משך בכתפיו ואמר: "הבחורה המסכנה לא אשמה, לא קל לעמוד בפני הקסם הכובש שלי", קרץ לי והתרברב ב"צניעותו" האיטלקית האופיינית.

"אבל אותך - אני לא אחליף בעד שום בחורה בעולם!" הוא הבטיח וליטף את לחיי ברכות. 

לב זהב

פבריציו הזמין לנו ארוחה כיד המלך - מנות ראשונות, מנה עיקרית של מאכלי ים, קינוח מושחת ועוד בקבוק יין שלם, שהגיע במעין מתקן מתכתי גבוה לצינון. 

כשמתקן היין הגיע בהיתי בבקבוק במבוכה אינסופית.

כשהמלצרית עמדה לצידנו וחיכתה שנאשר כי היין לחיכנו, כאילו אנחנו זוג אריסטוקרטים פלצנים - רציתי לקבור את עצמי מבושה. הרגשתי לא שייכת, מה לי ולבזבזנות הרהבתנית הזו?

"אתה לא צריך לעשות את כל זה עבורי", הערתי באי נוחות, "זה ממש יותר מדי". 

"זה?!" פבריציו הצביע על בקבוק היין וצחק בקול רם.

"כשאני, אחי ואבי יוצאים לאכול במסעדה, כל אחד מאיתנו מזמין בקבוק יין משלו! זה עוד בקטנה" הניף את ידו בביטול. כמה מוזרים האיטלקים, שוב הרהרתי בליבי, הרי אצלנו במשפחה בחיים זה לא קרה - לא הזמנו בקבוק יין שלם, אפילו בימי ההולדת והאירועים הכי חשובים. 

כמובן שלאחר הארוחה פבריציו עמד על כך שהוא לבדו ישלם את החשבון השערורייתי, כשם שהתעקש לעשות בכל הפעמים האחרות שיצאנו. 

ישבתי מעט המומה אל מול הבחור הנדיב הזה, עונדת על פרק ידי את הצמיד שאך קנה לי, במסעדה המפונפנת שאליה הזמין אותי וחשבתי לעצמי - שבחיים גבר לא השקיע בי ככה. 

ידעתי שזו הייתה מחשבה שטחית והרי אף פעם לא החשבתי את עצמי כמי שמייחסת חשיבות יתרה לכסף או מתנות. ועם זאת, נאלצתי להודות בפני עצמי, שלמרות הפמיניזם ועל אף המבוכה - עטפה אותי חמימות שלא שיערתי בנפשי שאחוש כלל.

נעם לי להניח לגבר לפנק אותי, לשם שינוי. החמיא לי שראה בי כאישה ששווה את ההשקעה.

שיחרר אותי לא לחשוב באובססיביות אם מגיע לי או לא. 

האיזון

קצת אחרי שסיימנו את הקינוח ועמדנו לקום ולצאת לכיוון המלון, פבריציו נראה מהוסס. 

"אני רוצה לומר לך משהו", הוא פנה אליי בלחש, "אבל חושש לפנק אותך יותר מדי", התוודה בפניי בחצי חיוך.

"את בחורה חכמה תום, מה את אומרת?" שאל לעצתי.

כיווצתי את גבותיי והנחתי את סנטרי על כף ידי, כהופכת בעניין בכובד ראש.

"כשאדם ניצב בפני דילמה, תמיד עליו לבחור בפתרון שיעשה את האישה שלו הכי שמחה", פסקתי בקריצה. 

"החלטה נבונה, דוקטור" פבריציו קרן.

הוא נטל את ידי בין ידיו ואמר ברכות: "את יודעת.. אני לא מאמין בגורל, אבל אני מאמין במעין נשמה אוניברסלית. אני חושב שהחיים מזמנים לנו איזון כלשהו. השנה הזו הייתה הגרועה בחיי, אפילו רעה יותר מהשנה שבה איבדתי את אמי. מימיי לא חשתי בודד כל כך.." קולו נסדק.

"אך לפתע כשהכי פחות ציפיתי לכך, את הגעת. ותאמיני או לא, אפילו אם זה נשמע לך משוגע, אחרי זמן כה קצר שאנו מכירים - רק לדבר איתך או לקבל הודעה ממך נותן לי המון שלווה ושם אותי במצב רוח טוב".

הוא נשק לידי בעדינות אין קץ והביט עמוק לתוך עיניי. 

"את האיזון שלי" הוא לחש.  

אחזתי בידיו ברכות ועיניי נצצו מהתרגשות.

לא היה צורך בעוד מילים מיותרות הרגשתי שהלבבות שלנו דיברו ביניהם, בשקט שבין הנשימות.

היום המושלם שלנו הסתיים.

הוא היה עמוס בחוויות, בסיפורים, בתמונות ובמילים שנחרטו בראשי כזיכרון. אך זהו, הוא עבר. 

הזמן במחיצתו של הטייס תמיד נהג כמותו - עף וחמק לי מבין האצבעות, מוכיח שפתגמים הם לא סתם אמרות תלושות מהמציאות שנולדו בריק - הזמן באמת טס כשנהנים. 

לא חלפה שעה מאז הפרידה וכבר ציפיתי בקוצר רוח להזדמנות הבאה, בה נוכל לבלות יחדיו יותר מכמה שעות - כמו כל זוג נורמלי. 

ואז הגיעה - ההצעה.

-המשך יבוא-