מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ד

ההצעה שאין לסרב לה

"עוד פעם איטליה?" נאנחתי בקול. 

"לא דיברנו על זה כבר?" זרקתי מבט מוכיח לעבר פבריציו ונזפתי בו חצי משועשעת. 

"דיברנו" הנהן פבריציו בהסכמה.

"אבל תמיד את יכולה לחרוג מהמדיניות שלך וכן לטוס לפגוש גבר שרק הכרת. רק שהפעם זה באמת יקרה - כי הגבר הזה הוא אני!" השיב בחיוך צחור וקרץ לעברי.

"אני חושבת.." אמרתי באיטיות, "ששנינו למדנו כבר לקח".

הזכרתי לו בעדינות והקפדתי לעטות על פניי הבעה רצינית, מקווה שבזאת נסגור את הנושא אחת ולתמיד. 

"לקח?" פבריציו הקשית את גבותיו בלעג ונחר בזלזול. 

"אני גבר!! אנחנו אף פעם לא לומדים את הלקח!" הוא הניד בראשו מבודר ופרץ בצחוק רם. 

"חוץ מזה, אני גבר עם משימה! מחובתי הפטריוטית להראות לך שבאיטליה את יכולה לאכול הרבה יותר מפיצה ופסטה" הכריז בעליצות. 

"אתה טס לכל כך הרבה מקומות אקזוטיים.. למה שלא תיקח אותי למלדיביים במקום?" גיחכתי וחייכתי אליו ברשעות. 

"פפפ.." הוא נשף בבוז, "המלדיביים עוד זולים יחסית לדרום איטליה והם לא מתקרבים ביופיים לאי שלי" טען בגאוות יחידה, מעמיד פני נעלב. 

"הביטי" הפציר בי פבריציו, תוך ששלף מניידו תמונות מעלפות של ליפארי והשקיעה האדמדמה הנשקפת ממרפסת ביתו. "אני מוכן להתערב איתך שגם את, שטיילת לא מעט בעולם - לא ראית מקום כזה מימייך", הצהיר בביטחון ועיניו נוצצות. 

"זה מהמם", לחשתי ומיד הסטתי בכוח את עיניי מהתמונות, כנשוכת נחש.

"אבל זה לא הולך לקרות" פסקתי.

"את יודעת.."  פבריציו נטל את ידי בידיו ברכות, מנסה ללכוד את מבטי בעיניו, "לרוב אני מאוד קנאי לגבי האי שלי. אני לא מביא לשם בחורות, כי זה משהו אינטימי שלי, מקום המפלט השקט שלי. אבל הפעם.. הפעם אני רוצה לחלוק את פיסת גן העדן הקטנה שלי איתך", הוא אמר נחוש בדעתו. 

"אני אחשוב על זה" הפטרתי רק כדי שיעזוב אותי ושיחררתי את ידי בעדינות מחיקו. 

"הו התקדמנו!"  צהל פבריציו, "לחשוב על זה, זה לא - לא!" קרא בחדוות ניצחון.

"את תראי שאת עוד תבואי ובינתיים אני אחכה", אמר וחיוך של תקווה האיר את פניו.  

הצעה ממבט ראשון

האמת היא שזו לא הייתה פעם ראשונה שהנושא הזה עלה. 

פבריציו הניח את ההצעה הזו על השולחן, כבר בפעם השניה בה נפגשנו.

"אף פעם לא שמעתי על המקום הזה - ליפארי..", הערתי אז בטון מרוחק ומהורהר, לאחר שסיפר לי שוב על בית חלומותיו, שהוא ואביו שיפצו - באי הסמוך לחופי סיציליה.

"הו, ליפארי זה המקום היפה ביותר עלי אדמות", התמוגג פבריציו, מתפייט להנאתו כרגיל.

"הוא שייך לקבוצת האיים האיאוליים ובעצם הוא הגדול מכולם. כל שבעת האיים היו פעם הרי געש, חוץ מסטרומבולי- שהוא עדיין פעיל ואפילו התפרץ לא מזמן. בחודשי הקיץ המון משפחות איטלקיות נופשות שם, גם המשפחה שלי הייתה מבלה שם קיצים שלמים בבית חוף שכור, כשהייתי ילד.." נזכר בערגה והוסיף "אני בטוח שהיית מתאהבת במקום הזה גם".

"אני מניחה שכן", אמרתי בפזירות הדעת ומשכתי בכתפיי בחיוך אדיש.

פבריציו חשב - הוא הביט בי לרגע בשקט, תופף באצבעו על פיו ולפתע אישוניו התרחבו בהארה. "בואי איתי לשם!" קרא, כולו קורן, "בואי איתי לבית שלי בליפארי!". 

"חחח כן, בטח", גיחכתי ונופפתי בידי בביטול.

"אני מתכוון לכך" קולו הרצין.

"אף פעם לא הצעתי דבר כזה לאישה שהכרתי פחות משבוע - ואני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני ממש נהנה איתך ואני בטוח שגם שם נעשה חיים משוגעים!" ניסה לשכנע אותי לזרום איתו, מתלהב כילד. 

עד כמה שהצעתו של פבריציו קסמה בעיני והחמיאה לי, לא האמנתי שהוא מתכוון לכך ברצינות. ואפילו אם כן - לא תיכננתי להיעתר לה ואף לא לשקול אותה, אפילו לא לשניה.

"מותק, אני - לא - טסה - לשום - מקום!" ציננתי את התלהבותו, כמשליכה דלי קרח על להבה. 

"אם מישהו כל כך רוצה שאטוס אליו שיתכבד ויזמין לי את כרטיס הטיסה בעצמו. אני - את השיעור שלי למדתי", הצהרתי בהפגנתיות.  

מקרה הספרדי עדיין היה טרי מדי. 

רק שלושה חודשים עברו מאז נותרתי עם כרטיס טיסה ביד ורגליים על הקרקע. הזעם והאכזבה על שרומיתי, על שאדיוט בן אלף היתל בי בצורה כה אכזרית, נצרבו עמוק לתוך תאי עורי. פגועה והמומה הבטחתי לעצמי אז - שלעולם לא עוד. 

כשפבריציו התעניין לפשר התנגדותי העזה להצעתו הנדיבה, בלית ברירה סיפרתי לו על הספרדי. אולם כששמע, הניד את ראשו כלא מאמין. גם לו זה קרה - אמר לי מופתע - גם הוא נכווה על ידי אהובה, שזנחה אותו עם כרטיסי טיסה מיותמים לעיר האורות ולב כבוי.  

"אז אני מניחה שזה מבוי סתום", אמרתי באירוניה וחייכתי בעגמומיות.

"אני לא הולכת לשלם על שום כרטיס טיסה ואתה לא הולך לקנות לי אותו", ציינתי בפניו את האובייס.

"אני בטוח שאפשר למצוא פתרון שיתאים לשנינו", אמר פבריציו, האופטימיסט הבלתי נלאה. 

בחלומות הלילה בצאת הכוכבים, גילגלתי את עיניי השמימה וגיחכתי בשקט.

אני בפח הזה לא נופלת שוב - נקודה. 

"אני שונה מגברים אחרים" הבטיח לי פבריציו, לאחר דקה ארוכה של דממה, מצחו קמוט ועיניו כנות, מתחננות. "אני אשמח אם יום אחד תתני לי להוכיח לך".

עוד נראה - אמרתי בלב בחוסר שכנוע עצמי ובינתיים סילקתי את הצעתו ממחשבותיי. 

פגוש את ההורים

ככל שהזמן חלף הקשר ביני לבין הטייס האיטלקי שלי התהדק, אפילו שרובו היה בשלט רחוק. ידעתי שמה שזה לא יהיה שנבנה בינינו - סופו להסתיים בקרוב. אך למרות שטרחתי להזכיר זאת לעצמי יום יום - לתקופה זה הפך להיות הזמני הכי קבוע. לכן, באופן טבעי, בין אם רציתי בכך ובין אם לאו - חומות ההגנה שבניתי סביבי נפלו והחשדנות הוחלפה באמון זהיר. 

לאט לאט התחלתי להאמין במה שפבריציו ניסה להעביר לי עוד מהדייט הראשון שלנו - בתחושה שבעיניו אני לא סתם בחורה. זה קרה לא רק מפני מה שאמר, אלא בעיקר בגלל מה שעשה. 

בשיחות הוידאו הטראנס אטלנטיות, שקיימנו זה עם זו תדיר - לא פעם יצא לי לראות את משפחתו וחבריו של פבריציו ואפילו להחליף איתם מילה או שתיים. פגשתי באביו, באחיו, בחבריו הטובים. הוא הכיר לי אותם בחדווה והנאה גלויה, מעולם לא הסתיר אותי או התבייש בי - להיפך, היה מתגאה בי מאוד. 

בהתחלה טיפה נבהלתי, לא הבנתי מה המג'נון האיטלקי הזה עושה.

לא חשבתי שאנחנו בשלב של "פגוש את ההורים". אני וודאי עוד לא התכוונתי להכיר לו את משפחתי. בעיניי, היו עוד כמה משוכות שוליות וזניחות בדרך לשם, למשל אחת קטנטנה - כגודל אצבע - עגולה, מוזהבת ויקרה. 

ומה אם הוא מצפה ממני ליותר ממה שאני יכולה לתת? השאלה טרדה את מחשבותיי ללא הרף. הרי מה הטעם להכיר למשפחתי מישהו שהוא עובר אורח בחיי? לא עשיתי כך בעבר ולא התכוונתי להתחיל כעת - היחיד שאי פעם פגש במשפחתי היה האקס ותו לא. מאז, מבחינת הוריי הייתי אולד ספינסטר, קרייזי קאט ליידי והבתולה מריה והתכוונתי להשאיר את זה כך, עד שיהלום עשרים קראט יעטר את אצבעי. 

עם זאת, להקלתי הרבה, לפבריציו לא הפריעה חד הצדדיות שבצעדיו. הוא מעולם לא בא אליי בטענות או ביקש משהו שחש שלא הייתי מוכנה לו, הוא זרם. התנהגותו של פבריציו בילבלה והפליאה אותי, אך בה בעת גם הקסימה אותי מאוד. משהו בתוכי הבין שהוא מאותת לי שהוא רציני. שהוא מסמן לי שהוא רוצה להכיר אותי באמת - להתקרב, שהוא מבקש שאכיר אותו. 

"החברים שלי שואלים למה אני נראה שמח ועצוב בו זמנית", שיתף יום אחד, כשהיה בביתו, באחת מחופשותיו כטייס. 

"ולמה זה?" התעניינתי בדאגה.

"העניין הוא.. שתמיד שאני חוזר הביתה, אחרי זמן רב ששהיתי הרחק, אני מאוד נרגש. בדרך כלל אני כבר לא יכול לחכות לשוב לאיטליה היפה שלי, לחברים, למשפחה. אך כעת, זו הפעם הראשונה שאני חוזר ואני מרגיש קצת מלנכולי. עכשיו כל מה שאני רוצה זה רק לחזור לישראל - אליך..", הודה בביישנות. 

"בכל מקום שאני נמצא - שותה עם חברים, אוכל במסעדה טובה, צופה בשקיעה בים - אני רק חושב: כמה טוב לו תום הייתה איתי כאן, לחלוק את כל זה. זה כאילו בכל היופי הזה חסרה חתיכה, כדי שיהיה שלם", אמר בקול דועך. 

הדרך בה ניסה להסביר את רגשותיו נגעה לליבי. כה התרגשתי עד כי נשימתי נעתקה - ואני, שתמיד מוצאת את המילים הנכונות, כעת לא מצאתי מילים כלל.

כמה מוזר, חשבתי לעצמי, שכאשר משהו אחד נמצא - משהו אחר הולך לאיבוד. 

דג מטופש

רצונו של פבריציו לשכנע אותי ברצינות כוונותיו כלפיי - היה הסיבה העיקרית שבזכותה הכרתי את יקיריו, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה. משפחתו וחבריו של פבריציו היו סקרנים מאוד לגלות מיהי אותה בחורה שסובבה לטייס שלהם את הראש, מיהי הנערה שגורמת לפבריציו היקר שלהם להתהלך כמאוהב עם פנים של דג מטופש.

"סטיופיד פיש"? תמהתי פעם, מבולבלת. 

"כן" אישר פבריציו, מעט נבוך וצחק. הוא סיפר לי שחברו הטוב פרנקו, העיר לו פעם שכאשר הוא מסמס לי - יש לו הבעה מגוחכת של סטיופיד פיש (באיטלקית: occhi da trigila). זה היה פתגם בדיאלקט איטלקי לטיפש מאוהב. 

גם את פרנקו הכרתי - באחת משיחות הווטאספ האלו. פרנקו היה טייס כמו פבריציו, יפה תואר ככוכב קולנוע ולדברי פבריציו גם זיין רציני. פבריציו היה בטוח שלאחר שיחת ההיכרות איתי - פרנקו, כיאה למוניטין שלו וכהרגלו בקודש יגיד לו : תזיין ותזרוק, כפי שייעץ לו לעשות כל פעם עם כל שאר הבחורות שאי פעם הכיר לו.

אולם להפתעתו, פרנקו רק טפח על גבו של פבריציו והפטיר שאני חמודה ושרואים שאכפת לנו אחת מהשני. פבריציו היה בהלם.

"אתה בטוח?" שאל אותו המום. 

"כן, דג טיפש חמוד שכמותך", הוא צבט בלחיו של פבריציו חזק, כפי שעושים לתינוקות רכים תפוחי לחיים וירד על הטייס, שעופף לו ברקיע השביעי ללא מטוס. 

גם אחיו של פבריציו אהב להתלוצץ על אחיו הבכור המסוחרר ואמר לו: שאנחנו - פבריציו ואני - כנראה האנשים היחידים על פני הפלנטה כולה, שמצאו את האדם שגורם להם לעטות פרצוף של דג מטופש - בטינדר. 

העקשנות משתלמת

"מה תרצה לעשות במפגש הבא שלנו?" חייכתי לעבר פבריציו בציפייה, כאשר עוד אחד מביקוריו הקצרצרים בארץ עמד בפני סיום. 

"לגנוב אותך, לשים אותך בתיק הצוות שלי ולהביא אותך לאיטליה איתי", אמר וישר התנפל עליי - מנסה להרים אותי על כתפיו, בעוד אני - נאבקת בצחוק וצורחת שיוריד אותי מיד. 

"די כבר עם האיטליה הזו!" פרצתי בצחוק חצי מיואש. 

"אתה אף פעם לא תוותר מה?!" גיחכתי מתנשפת כשהוריד אותי - סוקרת אותו מזווית עיניי, בשעה שיישרתי את קמטי שמלתי והסדרתי את נשימתי. 

"אם תבואי - תקבלי טיסה על מטוס קל, סיבוב בכדור פורח, שיט בסירה ו… 50 יורו" הטייס ניסה את שיטת הפיתוי הכושלת על שם אדוארדו הדייל המתרומם ונשמע נואש בערך כמו - נערת גלגל אובר מאופרת בשעשועון מאובק. 

"תצטרך להעלות את ההצעה הזו" איתגרתי אותו, אדישה למאמציו. 

"אם אתה באמת רוצה שאבוא.. אתה תעלה את ההצעה הזו - לכדור פורח, מטוס, סירה, פסטיצ'וטו (מאפה איטלקי מתוק) ו.. 100 יורו" הכרזתי בניצחון, מכווצת את עיניי לעברו בשובבות, כמצהירה שמדובר בפיינל אופר. 

"מוסכם!" פבריציו הזדרז לומר, בטרם אתחרט.

"רק מקווה שתקבלי את הצעתי בקרוב, אחרת בקצב הזה אני אפשוט רגל", פרץ בצחוק. 

הרשימה

אהבתי להקניט את פבריציו - להתעלל בו קצת, למשוך אותו באף, להגיד לו כן ואז לא ולחשוב על זה שוב - ולמתוח אותו עוד טיפה, לפני שאני מסכימה.

זה היה משחק ששנינו אהבנו לשחק בו - הוא שמר על המתח בינינו. על כן, כל אותו הזמן חשבתי שההשתעשעות שלי עם הצעתו שאבקר אותו באיטליה, הייתה חלק מהמשחק הזה שלנו. אולם במהרה, הצעתו חלפה בראשי תדיר מהרגיל. לחרדתי גיליתי שאני שוקלת את העניין ברצינות. 

עם התרככות התנגדותי הפציעה שוב תום המשוגעת - זו שעושה באנג'י בקפיצת ראש לתהום של 130 מטר, זו שניסיתי בכל מאודי לדחוק לפינה חשוכה בראש. 

לא יכולתי להתכחש לכך עוד - משהו בתוכי השתוקק לחוויה הזו.

התעקש להצליח היכן שבעבר נכשלתי, חשק בהרפתקאה גדולה מהחיים. בלית ברירה, הושבתי את עצמי בכוח - מאלצת את מוחי להפיק רשימה של בעד ונגד - בתקווה שזו תעשה מעט סדר במחשבותיי המתרוצצות. 

לבסוף הצלחתי - כתבתי רשימה רצינית ומאוזנת - ארבע לפה, ארבע לשם. וכך רשמתי :

למה לטוס?

1. כי אף פעם לא הייתי שם וזו הזדמנות

2. כי אוכל להתארח אצל מקומי ולקבל חוויה אותנטית

3. כי זה יהיה רומנטי ואני מחבבת את פבריציו

4. כי זו הרפתקאה לספר לנכדים

למה לא לטוס?

1. כי נכוותי פעם אחת ואני לא רוצה לחזור על טעויות עבר

2. כי אין לי מספיק ימי חופש מהעבודה

3. כי אני צריכה לחסוך כסף לטיול שלי למזרח בחגים

4. כי אני לא מכירה את פבריציו מספיק ומה אם נריב ויקרה משהו?

בהיתי ברשימה במבט חלול, שתי עמודות מתכתשות זו עם זו ובאמצע תום אחת - מתלבטת.  

התחבטתי בנושא מספר ימים, הטיעונים שהעליתי לפה ולשם היו חזקים בעיניי באותה מידה. אולם, העובדה שפבריציו הצליח לרכוש את אמוני, אהבתי לטיולים ורצוני בחוויות מסעירות הטו את הכף לכיוון הבעד. אי לכך, גמרתי אומר לשתף את פבריציו בהתלבטות שלי - לוודא איתו שוב שזה רצונו ולראות אם התאריכים שחשבתי עליהם מסתדרים גם לו. 

חבטה קלה בכנף

למרבה האירוניה, דווקא כשסוף סוף הסכמתי להצעתו הנודניקית של פבריציו החלו לצוץ הבעיות והקשיים שבדרך. ראשית היה עלינו להתמודד עם משבר האמון הבסיסי, שנוצר בשל ניסיון העבר העגום שלי - אותו הצלחנו לפתור על ידי ההסכמה, כי אני אקנה כרטיס טיסה לרומא ומשם הכל על חשבון הברון. פבריציו יקנה את כרטיסי הטיסה שלנו מרומא לקאטניה בסיציליה, הוא יזמין את כרטיסי המעבורת מסיציליה לליפארי וכמובן יארח אותי בנדיבות בביתו.  

עם זאת, הסתבר כי ישנם אתגרים חדשים שלא לקחנו בחשבון - למשל שדווקא בתאריכים שיכולתי, בסוף הקיץ, אבא של פבריציו היה אמור להתארח בוילה על האי. היה זה שבוע התיירות העמוס ביותר באיטליה מכל ימות השנה, שבו כל האיטלקים יוצאים לחופש וגודשים את אתרי הנופש בהמוניהם - וביניהם גם אביו של פבריציו השופט העמוס והמסכן, שחיכה למנוחה הזו בסבלנות כמעט שנה. 

יתר על כן, למרות שבשבוע זה פבריציו לא היה משובץ לעבודה והיה אמור לשהות באיטליה, הוא טרם ביקש חופש רשמית מהעבודה. המשמעות הייתה שאם החברה תסרב לבקשתו לשריון הימים, פבריציו עלול להיות מוקפץ לטיסה בהתראה של שעה ואני עלולה להיוותר על האי לגמרי לבד - כמו רובינזון קרוזו נטוש ואומלל. 

שוב, הוצב סימן שאלה גדול מעל החופשה המיוחלת, בעוד פבריציו השתדל בכל מאודו לארוג את הקרעים והחורים שנוצרו בתכניתנו ביד מיומנת ומחושבת כשל אמן רקמה. 

דאגתי.

לא רציתי לגרש את אביו מהבית, חששתי שאני כופה את עצמי עליו ובעיקר חרדתי שמקרה הספרדי יחזור על עצמו. בסוף החלטתי לכתוב לפבריציו ולחלוק עמו את חששותיי ורגשותיי, לפני שאני עושה צעד שאולי אתחרט עליו. 

"היי יקירי, אני חייבת לשתף אותך במשהו בקשר לחופשה שלנו", פתחתי את הודעתי.

"אני חווה רגשות מעורבים ולא בטוחה מה לעשות. מצד אחד, אני מאוד רוצה להיות איתך באי המיוחד שלך. בייחוד אחרי שסוף סוף השתכנעתי ומאחר שזו הזדמנות נפלאה לבלות איתך כמה ימים, בלי שאאלץ לחלוק אותך עם העבודה שלך. מצד שני, אני מפחדת. אני מפחדת שאני מכריחה אותך לבחור זמן שלא נוח לך ולמשפחתך. אני מפחדת שלא נוכל להינות כמו שרצית ותיכננת ומעל הכל אני מפחדת שמקרה הספרדי יישנה", כתבתי בכנות והמשכתי.

"אני סומכת עליך ומעריכה אותך, אבל אני גם מבולבלת. יש בי חשש שהכל יפנה נגדי שוב, כמו בפעם הקודמת ואפילו לא אדע למה. אני לא אוכל לעבור עוד מפח נפש כזה - לצפות, לקנות את הכרטיסים ואז להתאכזב שוב. אני רוצה שתדע שאם זה לא מתאים, אנחנו לא חייבים לעשות את זה. אני יודעת שאתה בא עם הכוונות הכי טובות, אבל אני חייבת שתהיה כן לחלוטין לגבי מה שאתה רוצה ויכול. מתגעגעת וחושבת עליך, שלך תום." 

הדברים הטובים ביותר בעולם -

טובים יותר ביחד

כתבתי את ההודעה בזמן שפבריציו המריא לעוד טיסה ארוכה.

חצי יממה חיכיתי וכשתשובתו הגיעה ניכר שהושקעה בה מחשבה רבה.  

"היי יקירתי, הרגע נחתתי בבנגקוק" כתב, "אני חייב להודות שאני שמח ונרגש שאת רוצה להיות ב'ארץ לעולם לא' שלי. הדברים הטובים ביותר בעולם, הם אפילו טובים יותר כשאתה זוכה לחלוק אותם עם מישהו יקר", אמר נפעם. 

"לא היה קל להיות כן איתך לחלוטין לגבי כל האתגרים בדרך. אבל זו הייתה הדרך היחידה להראות לך שאני לא מעוניין רק לכייף עם נערה יפה כשאני בתל אביב. אלא, להוכיח לך את מה שאמרתי לך על תחושתי המשונה של נינוחות ושמחה עם אדם שהכרתי רק לפני זמן קצר. רציתי להראות לך שזה לא רק מילים יפות, אלא מה שאני בכנות מרגיש", פתח את ליבו בפניי.

"אז אני רוצה שתדעי שאני לא יכול לחכות שתהי איתי שם. אם את חשה בספק אצלי, זה רק כי אני רוצה להפוך את זה למושלם עבורינו ויש לא מעט בעיות. לצערי, אני לא יכול להבטיח שזה יהיה השבוע המדהים שרציתי לתת לך - כי זה השבוע העמוס ביותר באיטליה וגם החופש היחיד של אבא שלי ואני לא יכול לכפות עליו לעזוב. אבל אם את מבטיחה לי שלא תהי נבוכה, אני יכול לבקש מאבי לקבל את הרכב והסירה, כדי שנהיה עצמאים בשטח ואז להסביר לחברה שאני זקוק לימי החופש האלו." כך הציע והמשיך "הלוואי ויכולנו למצוא זמן אחר, אבל אם זה הזמן היחיד - אני מעדיף לקחת אותך הפעם, מאשר לעולם לא." 

חייכתי בהקלה, הודעתו המרגשת נטעה בי את תחושת הביטחון שכה הייתי זקוקה לה.

פבריציו אכן היה שונה בעיניי מגברים אחרים - בנדיבותו, ברגישותו, בסבלנותו. שבועות הוא ביקש ממני לתת לו צ'אנס להוכיח זאת - להראות לי שהוא הגבר שנשאר ולא זה שנוטש. הוא כבר קפץ למים הקרים ממזמן, אולי מהפעם הראשונה שפגש בי.

כעת החלטתי - אני גם מוכנה.

מוכנה לנתר שוב מהצוק באמונה ולהצטרף אליו למים. 

מכתבים לג'ולייט

בצהרי יום שישי, בו קניתי את הכרטיס לרומא, שלא כהרגלי התיישבתי מול הטלוויזיה ובמקרה נתקלתי בקומדיה רומנטית המתרחשת באיטליה, בשם "מכתבים לג'ולייט". התזמון היה מושלם. הסרט היה על בחורה אמריקאית רומנטיקנית שעוזרת לקשישה בריטית אלגנטית - להתחקות אחר אהובה האיטלקי מנעוריה - במסע מטורף ברחבי איטליה, אחרי שנעלמה לו לפני חמישים שנה.

בעוד הוקסמתי מסיפור האהבה על המסך, משהו בתוכי בער והתרגש. 

הנה, חשבתי, גם אני הולכת להיות האישה הזו בסרט - גם אני עומדת לחוות את ההרפתקאה של חיי באיטליה עם המאהב האיטלקי שלי. 

כשעידכנתי את פבריציו שרכשתי את הכרטיסים הוא קפץ משמחה: "בראבה תום! בראביסימו! אני נשבע לך שזה יהיה משהו שבחיים לא תשכחי!" אמר וקולו רטט מהתרגשות.

"את תראי שקיעה מהמרפסת, מהסירה, מהצוק, תטעמי אוכל שאף פעם לא טעמת והכי חשוב - תהני מהטוב ביותר שיש לאיטליה להציע", הבטיח בעליזות.

"הטוב ביותר שיש לאיטליה להציע"? כיווצתי את מצחי בשאלה, "למה כוונתך?"

"אני, כמובן!" פבריציו צהל בטון מתבדח כהרגלו, "מאה אחוז מייד אין איטלי" הכריז בגאווה. 

פבריציו לא היה בחור צנוע, לעיתים אפילו היה מעט שוויצר. 

זה היה מובן, הוא היה גבר ובנוסף לכל טייס - ולא חסר לו ביטחון עצמי. אולם, לזכותו ייאמר, שכאשר היה משתחצן - הוא היה מאוד מודע לעצמו וצחק על זה הרבה.

"אני מאוד הוומבל", היה מוחה בפניי כאילו נעלב, בפעמים שהייתי מעירה לו על התנהגותו המתנשאת. בתגובה תמיד הייתי מהנהנת בלעג ומורה באצבעי על העפעף שמתחת לעין, כאומרת לו: "כן בטח, מה שתגיד" ואז מנסה לתקן את הגייתו הקלוקלת באגלית. 

"רק שלא תשאיר אותי בבית כל הזמן ליהנות מכל הטוב הזה!" הקנטתי את פבריציו, בחצי אזהרה.

"טוב, טוב" נשף מאוכזב, "אני אראה לך את כל הדברים זריז, אבל אם את מתכוונת ללכת לחוף להשתזף עם לבוש סקסי - אכריח אותך לשים בורקה!" איים בשובבות. 

"אני מזהירה אותך - ש*אתה* תלבש בורקה" הטחתי בחצוף.

"אני אלבש בקיני" הצהרתי בהתרסה.

"אוקיי.." אמר באיטיות, "אז תהי מוכנה לבלות חמישה ימים על סירה בלב ים, רחוק מכל ציבילזציה אנושית", רטן בחיוך ערמומי. 

"בחייך!" ייללתי, "אתה חייב להיות מארח טוב כלפיי". 

"אני אהיה המארח הטוב ביותר שהיה לך!" הבטיח הטייס בשבועת צופה.

"אפילו אראה לך היכן יציאות החירום, לפני השינה" התלוצץ. 

לאחר שעיוותי את פניי בחוסר שביעות רצון, פבריציו נרגע מבדיחותיו וארשת פניו הרצינה.

"אל תדאגי, אני אהיה מארח מושלם. אני כבר לא יכול לחכות!", אמר בחיוך נוסך ביטחון.

"יופי!" פלטתי אנחת רווחה, "רק תיזהר לא להרים לי את הציפיות יותר מדי", התרעתי משועשעת.

ובאותה נשימה, הזכרתי לעצמי בלב להיזהר בעצמי - להנמיך ציפיות ולשמור על קור רוח.

לפיכך, הפעם, בניגוד למקרה הספרדי המצער, קניתי ביטוח לכרטיס טיסה לכל מקרה שלא יבוא.

כי בחודש - זאת כבר ידעתי -

הכל יכול לקרות. 

אלביס חי

כשבוע לפני הטיסה, הגיע הרגע ממנו יראתי. חיפשתי את הרגע הנכון לספר לאבי על הטיסה.

חששתי שייצא מכליו ויתפלץ, כשישמע כי בתו טסה למדינה זרה להיות עם זר שאינו מכיר. 

האם ינזוף בי שאני טיפשה גדולה ויצעק בכל הבית שלא יבוא לחלץ אותי אם אזדקק לעזרתו, כפי שעשה כשהודעתי לו לפני שנה שאני נוסעת לסיני? נכון שכבר הייתי מעל גיל 30, אבל עבור אבי- זאת ידעתי - תמיד אהיה ילדתו הקטנה. 

כשאזרתי אומץ סוף סוף לספר לו - 

לתדהמתי, הוא קיבל את הבשורה ברוח טובה יותר משחשבתי. 

"טייס שיש לו בית על אי ליד סיציליה ואביו שופט?" ליטף את זקנו הקצר, מתפעל בגלוי. 

הנהנתי בשקט וצלו של חיוך מהוסס הפציע על שפתיי.

"פששש" קרא בקול מתרשם, "איך הצלחת למצוא אותו? ומתי אני בא לבקר גם?" צחק.

"הוא לא חבר שלי, אבא", מיהרתי להבהיר. "אני לא חושבת שזה יחזיק מעמד בינינו הרבה, אחרי הכל הוא גר שם ואני לא מתכננת לעבור". 

"הבת שלך הולכת להתחתן עם גוי!" אבי צעק לאמי מהמטבח, משועשע, מתעלם לחלוטין מדבריי.

"היא כמוך" הפטיר לעבר אמי, "גם לך היה מאהב איטלקי לפניי.. נו ההוא, מה שמו?" זרק לאוויר, מנסה להיזכר.

"אלביס", השיבה אמי מהסלון באדישות.

היא הייתה בסוד העניינים כבר ממזמן ובכללי סירבה להתרגש מדברים. 

רק עכשיו זה עלה בדעתי שהחיים באמת מצחיקים, בצירופי המקרים המוזרים שהם מזמנים.

הרי גם אחרי אמי חיזר בחור איטלקי עשיר, שהכירה כשטיילה עם אחותה בצפון איטליה - כשהייתה צעירה ממני בשש שנים. למשפחתו הייתה וילה, נכסים רבים ואפילו מטוס פרטי.

אלביס הצעיר הטחון, שאמנם נשא את שמו של מלך הרוקנרול אך היה הרבה פחות מושך ממנו, נשבה ביופיה ועדינותה של אמי ורצה שתינשא לו. אולם לדאבונו, אמי סירבה ובחרה את אבי על פניו. 

לפתע מצאתי את עצמי תוהה מה היה קורה לו הייתה נעתרת לו - במקום לאבי האשכנטוז?

במקרה הפחות טוב לא הייתי נולדת כלל - וזה בלי ספק היה יכול להיות די חבל.

אולם, במקרה היותר טוב - נשמתי הייתה מתגלגלת לאיזו רגאצה איטלקיה.

גון עורי ודאי היה שזוף יותר, מצבע הסיד הלבנבן החולני לו זכיתי - ולבטח גם הייתי נוטפת סטייל, לבושה במיטב אופנת מילאנו - לא כמו תום הנוכחית שמתהלכת במיטב קולקציית סוף עונה, משוק חובבי ציון. 

"הוא היה נורא מכוער", אמי העירה כבדרך אגב, קוטעת את מחשבותיי.

שמה סוף לתהיותיי הרוברט פרוסטיות, הטפלות וחסרות הטעם על העבר. 

מעניין מה יהיה הסיפור שלי? הרהרתי בליבי, כעת שוקעת במחשבות על העתיד. 

האם הבת תפסע בדרך שלא נבחרה, בנתיב שאמה לא לקחה?

או שמא הסיפור רק יחזור על עצמו - בשינוי הגברת, האדרת ובקפיצת דור? 

חיים פעם אחת

חיכיתי בקוצר רוח לשבוע שלי עם פבריציו, על החוף ליד סיציליה מול שקיעות מדהימות.

ככה חיי הרווקות אמורים להיראות! אמרתי לעצמי בלב בגאווה - מסעירים, מרגשים, מתובלים ברומנטיקה חוצת גבולות ומדינות. בקרוב אזכה לראות מקום חדש, לחוות תרבות אחרת - מעיניו של בחור שזה ביתו. הוא ייקח אותי לכל פינות החמד והמסתור שלו ויעניק לי טיול אחר, שמעולם לא היה לי ולא יכולתי אפילו לדמיין. 

היו כמובן כמה דברים שהעיבו על התרגשותי - כמו החשש שאנחת והוא לא יחכה לי שם או שנריב זה עם זו ולא נסתדר. אולם, הייתה גם דאגה אחרת, שונה והיא - מה יקרה אם הכל יהיה מושלם? אם יהיה לנו טוב מדי והחופשה שלנו תקרב בינינו?

איך זה ישפיע עלינו? האם ניקשר בצורה כזו, שכאשר נאלץ להיפרד יישבר לנו הלב? כיצד נתמודד עם מערבולת רגשית כזו? כאשר עד כה, יחסית השתדלנו לשהות בחוף מבטחים - קרובים, אך בה בעת רחוקים. 

שיכנעתי את עצמי ואת חברותיי שאני ריאלית - מודעת לכך שהקשר שלנו לא יוכל להתפתח לזוגיות אמיתית. הרי מלבד התסכול שבלצאת עם טייס שכמעט אף פעם לא נמצא, פבריציו גם היה בחור שאוהב את ארצו אהבת נפש. ואני - איני הבחורה שאלך אחר גבר במדבר - שאעזוב את כור מחצבתי לגור בארצו, הרחק ממשפחתי וחבריי.

פעם האמנתי בויתורים גדולים למען האהבה. היום אני בדעה שמקום שבו יש ויתורים גדולים וחד צדדיים - אין אהבה. על כן, אם אין מדובר בדיני נפשות, אדם לא צריך לעשות הקרבה כזו גדולה למען האחר, גם לא למען זוגיות - אחרת פעמים רבות מה שהיה טהור ויפה יהפוך לקיסוס רעיל ומר.

שני בני הזוג יחוו סבל - האחד שמרגיש שויתר על חייו למען השני ומצפה ממנו שיפצה אותו על כך והשני שחש במשא האחריות ועול ההקרבה של האחר, שאף פעם לא באמת יוכל לפצות עליה כראוי. 

זה לא רלוונטי כרגע, ניערתי את עצמי משרעפיי והתפלספויותיי - ובכל מקרה אין רווח בלי סיכון. אני חזקה והחלטתי לחיות את הרגע, הזכרתי לעצמי - עם מה שיגיע אתמודד בעיתו. 

כעת כל מה שרציתי - זה לטרוף את החיים במלואם. 

פאק איט, אני עושה את זה!

איטליה, חכי לי, אני מגיעה.

-המשך יבוא-