מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ה

צירי התרגשות

בשבע אפס אפס נחתתי בשדה התעופה פיומיצ'ינו ברומא.

בזמן שהמטוס החליק בכבדות איטית על המסלול, הבטתי החוצה מהחלון הסגלגל הקטן. הערב היה עוד מואר - שעת בין ערביים. 

בהיתי בנשקף מבעד לזגוגית העבה - בלי באמת לראות. שמעתי מסביבי רחשושים, אך לא הקשבתי - רק מחשבה אחת מיקדה את תשומת ליבי. 

ידעתי שעוד שנים מהיום אזכור את הרגע הזה - את הרגע הזה בדיוק - כשגלגלי המטוס נגעו באדמת איטליה ובו הבנתי שלבדי יצאתי להרפתקה שונה ומסעירה, לדבר שבחיים לא האמנתי שאעשה, שהלכתי לטוות את החומר ממנו עשויים סיפורים. 

איבריי עיקצצו בציפייה, ליבי ניתר בכלוב צלעותיי והתרונן בחזי כציפור שיר - חשתי אושר אמיתי. 

שעות ספורות לפני הטיסה מצב רוחי היה שונה לחלוטין. 

מהבוקר הבטן קצת התהפכה לי, אך לא יכולתי להצביע על הסיבה המדויקת בגללה זה קרה. למען האמת כלל לא הייתי בטוחה אם הכאב נבע מהתרגשות טובה או ממשהו אחר בתכלית. היות וכמעט לא אכלתי דבר ביממה האחרונה ולמעט המיחושים העמומים הרגשתי בסדר גמור - חולירות למיניהן, כקלקול קיבה או וירוס בטן, נשללו כלאחר יד. 

מכיוון שכך לא יכולתי שלא לחשוד שלחלק מתחושותיי אחראי החלום המוזר שפקד אותי באישון לילה ואילו חלק אחר ייחסתי לנטייה הטבעית שלי להילחץ לפני כל מסע, המרחיק אותי מהמקום המוכר והבטוח.

עם זאת, במקום להקל עליי, הניתוחים הפסיכולוגיים שלי סביב הכאב החידתי רק הובילו לבלבול מטריד. במהרה, כדור השלג הקטן והלא מזיק הפך למפולת שלגים אימתנית וכך בטרם הספקתי להבחין בהשלכות מעשיי ולעצור בעדי מצאתי את עצמי מוצפת ברגשות מעורבים וחסרת מנוחה. 

חלומות של אתמול

בלילה חלמתי על אדר.

הרבה זמן זה לא קרה לי. 

כשנפרדנו, לפני כשנתיים, הייתי חולמת עליו בכל לילה ומתעוררת נסערת ובוכיה. אולם הפעם כשהתעוררתי, חשתי רק כאב עמום וגעגוע עמוק אל אדם קרוב - שהכיר אותי היטב ונעלם מחיי. 

הייתי טרודה - לא הבנתי מה החלום שלי ניסה לומר לי, מה המסר שרצה להעביר דווקא בתזמון הזה?

האם רמז לי שבחיים לא אוכל לאהוב גבר כפי שאהבתי את אדר? 

פאניקה קלה תקפה אותי כשמחשבה אחת רדפה את השנייה - האם בכלל אני מסוגלת שוב לאהוב? האם אי פעם אהיה מסוגלת? או שמא כל שביכולתי זה להיות נוכחת ברגע, ליהנות ולעבור הלאה, כפי שאני עושה כעת?

אולי, הרהרתי, החלום התכוון ללעוג לי שאני הולכת אחר גבר שאני כמעט לא מכירה - בטח שלא מתקרבת להכיר כפי שהכרתי את אדר. לא כל שכן שאותו הגבר כלל לא הכיר אותי, כשם שהיה ראוי. בעצם, חשבתי בבהלת מה, ייתכן שהתאהבנו ברעיון של ההתאהבות עצמה, במקום אחד בשניה וכעת כשאני טסה אליו אלפי מיילים הרחק מביתי כאילו אני חברתו - אני מרמה אותו ואת עצמי ביחד. 

רחוק מהעין, רחוק מהלב

זמן רב לא ראיתי את פבריציו - מעל חודש. קשר חזק אמנם שורד אתגרים כאלו, אך אנחנו היינו בוסר. טרם השתרשנו זה בליבו של זו וגזע אהבתינו היה דק ושביר ולא עמיד ברוחות המרחק והזמן. אמנם העדפתי להתכחש לכך, אבל האמת העצובה היא שלזמן ולמרחק נטייה להשכיח, למסך רגשות ואף לעמעם אהבה ותשוקה. לפתע, חשש לא צפוי התגנב לליבי ושיתק אותי באימה - האם אני בכלל רוצה לראות את האיטלקי?

כשנזכרתי באדר ובעוצמות האהבה שחשתי כלפיו - כל שאר הגברים שבחיי נראו כצל חיוור - כמו הסחות דעת חביבות מהדבר האמיתי, כמו פירורים שנותרו מסעודה. 

כשהסכמתי לנסיעה לא שאלתי את עצמי - האם אני אוהבת את פבריציו? האם אני מתגעגעת אליו? לא חשבתי שזה רלוונטי - ראיתי הזדמנות מדהימה עם גבר שאני מחבבת ולקחתי אותה. כעת, בגלל החלום, השאלות מהן הקפדתי באדיקות לחמוק צפו לתודעתי ולא יכולתי להתעלם מהן יותר או לדחוק אותן למחשכים בחזרה. 

בעיניי לא היה ספק - פבריציו היה בעניין שלי והיה בטוח ברגשותיו יותר ממני. רק לפני שבוע אמר לי כבדרך אגב שבחורף ירצה לקחת אותי לחופשת סקי. מחד הרעיון שילהב אותי והחמיא לי - בחיים לא נפשתי באתר סקי וזה נשמע כמו חלום מופלא.

לא היה לי קשה לדמיין אותנו יושבים מכורבלים בבקתת העץ, מול אח גדולה, עם ספל שוקו מהביל ביד וכל השלג הלבן מסביב. מאידך, כל ששמעתי זה את פבריציו אומר לאוד אנד קליר : אני פה ואני לא הולך לשום מקום. אני מתכנן עליך לטווח ארוך - לא רק לקיץ הזה, אלא גם לחורף ומי יודע .. אולי גם לחורף הבא. 

משהו גרם לי לקפוא במקום, אך לא הייתי מסוגלת לשים את האצבע על מה בדיוק הלחיץ אותי בדבריו. ייתכן שזה קרה כי בתור בנאדם ריאלי, הבנתי שסיכויי ההישרדות של לונג דיסטנס ריליישונשיפ הם קלושים וזו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי מלהתאכזב או להיפגע. אולי זה משום שכלל לא רציתי קשר מחייב וכבר זמן רב תיכננתי לשחזר את חופשת הרווקות המסעירה שהייתה לי במקסיקו, גם השנה במזרח. ואולי - אולי לא אהבתי אותו מספיק, חשבתי בעצב. 

דמיינתי את הפגישה שלנו אחרי חודש בשדה התעופה - כמה אושר יהיה לו בעיניים, כמה הוא מתרגש לקראת בואי. האם אאלץ לזייף את אהבתי? האם אוכל להיות איתו ברגע הזה, כפי שמגיע לו? רגשות האשם איכלו אותי מבפנים כחומצה רעילה. 

פייק איט אנטיל יו מייק איט

הסתובבתי כסהרורית בנתב"ג, ניסיתי להעסיק את עצמי בבהייה במשקאות יקרים ורחרוח בשמים שאני לא יכולה להרשות לעצמי. ניסיתי לרוקן את ראשי מהמחשבות המציקות, אך כמובן שאלו סירבו לעזוב ונצמדו אליי באדיקות של מסטיק שנדבק לסוליית נעל.

רגע נעתי בין הרצון לחיות את הפנטזיה אליה נכנסתי עם האיטלקי שלי - במלוא עוצמתה, לבין ההבנה העגומה והכאילו מציאותית - שאדר הוא לא יהיה לעולם, ספק אם מישהו יהיה. לא שרציתי עוד אדר, אבל השתוקקתי לתחושה.. להרגשה שאכפת לי מהאדם שמניח ראש על כתפי, כאילו הוא בשר מבשרי. 

שנייה לפני הבורדינג - בטיימינג מושלם, ממש בכניסה לשרוול המוביל למטוס, דודה שלי התקשרה. היא הכירה אותי היטב, וקראה אותי כספר פתוח עוד מהיום שבו נולדתי ולכן זיהתה מיד את הטון המהוסס בקולי. 

"את - אל תחשבי על כלום, את שומעת אותי?!" קולה הרם הדהד בנייד בחוזקה.

"תהני, תחווי את הרגע, אחר כך יהיה לך מספיק זמן לחשוב", היא הורתה לי חד וחלק.

ואז כאילו היא יודעת מה אענה, מיד הוסיפה: "את לא מנצלת ולא עושה רע, מגיע לך ליהנות ואני יודעת שתהני".

כך אמרה בשכנוע עצמי עמוק והקלה מעט על חרדותיי. 

קולה התקיף, אך האוהב של דודתי הצליח לחדור את מעטה הבהלה, שעטף ומחץ את ליבי. 

ידעתי שעליי להקשיב לה, שעליי לדבוק בתכנון הראשוני שלי ולא להפוך בנושא עד זרא.

רומא

ירדתי מכבש המטוס היישר לשלט שבישר באותיות גדולות:

פיומצ'ינו, רומא. 

כמה זמן לא הייתי פה, הרהרתי מסוחררת - שנים! 

פיומיצ'ינו, היה שדה התעופה הראשון בו נחתתי בחיי. 

הפעם הראשונה בה דרכו רגליי על אדמת ארץ זרה, מחוץ לישראל ביתי, בטיול בת המצווה עם אמי. כעת, כמעט שני עשורים לאחר מכן - שבתי.

אך הפעם לא כילדה, אלא כאישה. 

וכך בעודי מביטה בשלט ששלה מתוכי זכרונות רחוקים מן העבר, תחושת הגאווה והכוח שבו אליי.

אני כבר פה, אמרתי לעצמי, אין שום סיבה להעניש את עצמי או את פבריציו. 

לא הבטחתי דבר חוץ מלהיות שם איתו, לחיות את הרומן ולהיות נוכחת בחוויה. אם אצטרך - אזייף.

אם לא יבוא לי טבעי - אתאמץ. 

אעשה ככל יכולתי - להרגיש, להתרגש, לצחוק, ליהנות. כך גמרתי אומר בליבי. 

ידעתי שזו חוויה שלא כל אחת זוכה לה, שזה משהו שבערוב ימיי אוכל לספר לנכדים - שיראו איזו סבתא מגניבה וקולית הייתה להם פעם. 

סוף סוף גם לי יהיה סיפור כמו לסבתי האהובה, הנערצת - שבגיל תשעים עוד נזכרת במחזרים הרבים, שהקיפו אותה בתור נערה, שהרעיפו עליה תשומת לב ומתנות. 

אולי גם אני אזכה להיות כמוה שמדי פעם בחיוך ממזרי עוד מתרפקת על ימי עלומיה ומתרברבת כיצד היא קיבלה את מחוותיהם האוהבות, בעוד היא עצמה לא תמיד השיבה להם בתמורה דבר. כן, שיכנעתי את עצמי בהחלטיות - פעם אחת גם לי מגיע לקבל את השפע הזה - בלי לאכול סרטים ולהתכווץ מדאגות. 

שאפתי אוויר מלוא ריאותיי, חייכתי חיוך רחב ונכנסתי בראש מורם לבית הנתיבות - 

מוכנה להרפתקה ולכל מה שהרוח תישא אליי עמה.

חנות הספרים

"נחשי מי זה?" 

כפות ידיים רחבות כיסו את עיניי בעדינות וגרמו לי לעצור מול מדף באמצע חנות הספרים בטרמינל.

רק לפני דקה הסתובבתי בחנות הנעימה סורקת כותרים בריכוז חלקי, בעודי ממתינה לפבריציו, תוהה כמה זמן ייקח לו להגיע ולמצוא אותי. 

במבטא האיטלקי הכבד והעולץ - לא היה ניתן לטעות. 

הבהלה שאחזה בי התחלפה מיד בשמחה אמיתית, קורנת, כזו שלא ניתן לזייף ושפתיי התעקלו לחיוך שלא היה לו סוף. 

"פבריציו!" קראתי צוהלת. 

וכמו לפי אות הוא הסיר את ידיו מעיניי, סובב אותי לעברו ושנינו נפלנו זה לזרועות זו בחיבוק אמיץ וארוך.

רק אז קלטתי כמה באמת התגעגעתי. 

כל המחשבות שהיו לי שאצטרך לזייף רגשות - הכל התעופף מחוץ לחלון, כאילו מעולם לא היה.

בשניה שראיתי אותו שוב מחייך אליי, ברגע שבו פניו השזופות והמוארות היו מולי סוף סוף במרחק נגיעה - הבנתי כמה מגוחכת הייתה סערת רוחי.

פתאום זה היינו רק אני והוא - בדיוק בזמן ובמקום שהיינו צריכים להיות בו. 

לאחר דקה או שתיים שהבטנו ואחזנו ידיים, כמו מוודאים שמי שמולנו אינו אשליה אופטית אלא מציאות בשר ודם, פבריציו ניגש בחביבות למוכר וירה כמה משפטים באיטלקית מהירה. 

ניסיתי לתפוס מילה פה, מילה שם, אבל אוצר המילים האיטלקי שלי היה דל - מורכב משתי קללות עסיסיות ועוד כמה מילים בנאליות ספורות כמו: שלום (צ'או), בסדר (וובנה) ובוקר טוב (בונז'ורנו כמובן).  

בכל זאת מכיוון שאני מבינה ספרדית ואיטלקית גם היא שפה לטינית - הצלחתי להבין מההקשר וגם משפת הגוף שפבריציו חיפש ספר מסוים ולא מצא. התרגשות עיקצצה בי כשקיבלתי את הרושם הקל שאולי הוא מדבר עם המוכר גם עליי, שכן סימן לעברי וקולו ועיניו נטפו חיבה. כשהתעניינתי למעשיו כשחזר ושילב את זרועו בזרועי, מסמן שהגיע העת ללכת, הוא רק חייך כממתיק סוד ונאות לומר שהדבר שהוא מחפש הוא עבורי ויותר לא הסכים לומר דבר.  

במגרש הביתי שלו

כמה אהבתי לשמוע אותו מדבר איטלקית. זו הייתה שפה מתנגנת, יפה, מיסתורית, אפילו קצת חצופה. 

בכלל - זה היה קסום בעיניי לראות את פבריציו מתנהל בשפה שלו, עם בני העם שלו, במדינה שלו, בשדה התעופה שהוא לו כמו בית. ראו שהוא חש בנוח, מהלך לו זקוף באצילות וביטחון, מכיר כל אבן וכל פינה - כמו דג במים, כמו ציפור בשחקים.

תחת חסותו הרגשתי תיירת, אך לא זרה. כאילו שהשהייה במחיצתו העניקה לי הילה מיוחדת, חותמת וי איי פי בדרכון, גישה למועדון חברים אקסקלוסיבי, תחושת שייכות לא מוכרת אך מתוקה. 

מעט לפני טיסת ההמשך לסיציליה, התיישבנו בבר בטרמינל והרמנו כוסית של אפרול שפריץ (קוקטייל אלכוהולי איטלקי כמובן) לחיי החופשה שלנו.

צילמתי אותנו, לתעד את הרגע - האושר על פניי ופניו היה גלוי לכל. 

בהקלה עצומה הודיתי לאל שהקללה הוסרה -

פבריציו לא עשה לי 'הקיץ של אביה' ומקרה הספרדי לא חזר על עצמו.

"הכל בסדר", כתבתי זורחת ושלחתי בוואטסאפ את התמונה למשפחתי וחברותיי :

"הוא הגיע, הוא כאן".