מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ו

מוגלגים

מפיומיצ'ינו רומא טסנו לשדה התעופה בקטניה, סיציליה. 

זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי צ'ק אין מקוצר של טייסים, בלי תור ועם בידוק מינימלי. כשהערתי לו בשקט שלא אכפת לי שנעשה צ'ק אין רגיל יחד עם כולם, פבריציו רק העווה את פניו בזעזוע מופגן ופלט שהוא שונא "להיות בבאנו". 

"בבאנו" מסתבר - זה מוגלגים באיטלקית. בעולמה הקסום של ג'יי קיי רולינג הכוונה היא לאותם אנשים נטולי קסם, בריות פשוטות, עם הארץ. פבריציו "פוטר" (בשבילכם) תיעב פשטות, הוא לא רצה להיות כמו כולם - ואבוי שייחשב ככזה עוד במגרש הביתי שלו. הוא היה טייס גאה והוא לא התכוון להצניע עובדה זו בעד שום הון בעולם. 

אפילו במטוס עצמו פבריציו הקפיד לחלוק עמי את סודות המקצוע. 

בחיוך מעט יהיר וממתיק סוד גילה לי שכל מי שמצהיר בפני הדיילות שהוא מתנדב לתפעל את פתחי היציאה במטוס במקרה חירום זוכה למושבים בסמוך אליהם, שתמיד הם בעלי אקסטרה מקום לרגליים. כך מצאנו את עצמנו מתרווחים במושב המלכים שלנו ומתעפצים אחד על השני בכייף ובנינוחות, מתענגים על הפריבילגיות הקטנות שבלהיות טייס. 

קטניה

בשעת לילה מאוחרת נכנסנו עם המכונית של פבריציו לעיר קטניה. 

גם בחושך - קווי המתאר של העיר, בנייניה המתפרקים והזבל ברחובות הכו אותי בתדהמה. העיר דמתה יותר לסלאמס של הוואנה בקובה מאשר לעיר אירופאית מהודרת - רק בלי הבתים הצבעוניים שהצליחו לשוות לעוני הקובני מראה עליז יותר במקצת. הייתי בהלם, לא כך דמיינתי אותה. 

כשהגענו, למרות היום הארוך והעובדה שהיינו הרוגים, פבריציו רצה לפגוש את אחד מחבריו היקרים וזוגתו שגרו בקטניה ואני נעניתי בשמחה. 

"את בטוחה שאת לא עייפה מדי?"

שאל בדאגה, "כי אני יכול לוותר".

"אני טיפונת עייפה, אבל עירנית מספיק וחוץ מזה אני אוהבת לפגוש אנשים חדשים, בייחוד אם הם חברים שלך" אמרתי בעליצות, מתכוונת לכל מילה. 

פבריציו היה מבסוט, הוא צהל וחייך בהכרת תודה ורק ביקש בקריצה שלא אקנא בקשר הקרוב שיש לו עם חברו נינו, שהוא הדוק עוד מהימים שעבדו וגרו יחדיו כפרחי טיס צעירים.

קשר שכלל צ'אפחות גבריות על הגב, ירידות הדדיות וגם - פליקים ידידותיים על הטוסיק מדי פעם, כשנחה עליהם ההשראה ורוח השטות הגאייזית. 

בחצות נפגשנו בבר יפהפה על דק עץ התולה מעל הים. 

הייתה שם בריזה נהדרת ואווירה נינוחה וטובה. שם, על הים, קטניה נראתה יותר נעימה ומסבירת פנים מרחובותיה החשוכים. 

גם נינו ומרגריטה התגלו כזוג מקסים. הם גרו ביחד, גידלו כלב וניהלו מערכת יחסים רצינית כבר שש שנים. ראו שהם הכירו אחד את השני כמו את כף ידם, בעוד אני ופבריציו היינו על תקן הזוג הטרי והמאוהב.

בכל זאת פיטפנו כמו שני זוגות שמכירים זה את זה שנים, צחקנו והתלוצצנו עד שהתעייפנו והיה כבר ממש מאוחר. כבר הכרתי חלק מחבריו של פבריציו בשיחות הווטסאפ, אבל פנים מול פנים זה היה אחרת לגמרי - הרגשתי שייכת, חשתי שהוא מכבד אותי מול חבריו ומסמן להם שאני יקרה לו וזה חימם את ליבי. 

בשתיים וחצי לפנות בוקר החזרנו את מרגריטה ונינו לביתם ויצאנו לדרכינו הארוכה לכיוון מילאצ'ו. שם פבריציו הזמין לנו מלון ללילה, כדי שניקח את המעבורת לאי שלו ישר על הבוקר. באותו לילה ארוך פבריציו סיפר לי שנינו צפוי להציע בקרוב נישואין למרגריטה, שהם בונים כבר בית, וכן שהיא עברה בשבילו מצפון איטליה לחור הזה המכונה קטניה - כי הוא הוצב שם כטייס ושהיא מחכה להצעה זה זמן מה. 

מה רבה הייתה הפתעתי ואכזבתי לגלות לאחר חודש, כי אותו נינו שנראה כי אהב אותה מאוד, בעצם בגד בה כמה חודשים עם אישה אחרת.

כמו שמוקים רבים אחרים הוא עזב אותה לאנחות, לאחר שנתנה לו את שנותיה היפות ביותר. 

מרגריטה העדינה הייתה לצידו, נאמנה ואוהבת, בזמנים הקשים - בלימודי הטיס המפרכים ולאחר מכן כאשר נאבק להשיג תנאים יותר טובים, שכר הולם ומעמד. 

כעת כאשר השיג את כל אלה - כאשר יכלו סוף סוף לנוח על זרי הדפנה - מישהי אחרת תקצור את הפירות.

כאב לי הלב על מרגריטה המסכנה, הזדהיתי איתה מאוד. הבנתי את הסבל שהיא וודאי עוברת, כי ראיתי בה את עצמי ומבבאותו של נינו השתקף לי אדר. כל הסיפור היה מוכר עד כאב. החיים לפעמים לא הוגנים, הרהרתי בכעס ובעצב וחשבתי לעצמי כמה מראה עיניים יכול להטעות ולשקר. 

עיר הנמל, מילצ'ו

בארבע לפנות בבוקר, אחרי נסיעה מפותלת וארוכה בחושך מוחלט שמרטה את עצביי, הגענו למלון רצוצים אך בחיים. זה היה נס שהגענו בחתיכה אחת וכעת נותרו לנו רק ארבע שעות לישון לפני הצ'ק אאוט.

המלון היה יפהפה, מתוך קורי השינה שהדביקו את עפעפיי הכבדים זה לזה - עדיין הצלחתי להבחין בכך ולהתפעם. הייתי בטוחה שפבריציו יזמין לנו איזה מוטל זול ללילה, אבל כרגיל הוא פינק בהגזמה. זה היה תענוג להיכנס לחדר הרחב והמבריק שהתהדר בנוף למפרץ המנצנץ תחת אור הירח הכסוף, להתכסות בסדינים הרכים וליפול לשינה עמוקה - נטולת חלומות, חבוקה בזרועות האיטלקי שלי. 

בבוקר התעוררתי למזג אוויר שמשי ומושלם ולנוף עוד יותר יפה של המפרץ, המשובץ בבתים עתיקים וכנסיות מעוגלות צריח ומתחת לאפינו אפילו הייתה בריכה מזמינה.

"חבל שאנחנו לא יכולים להישאר פה", נאנחתי בצער בעודי לוטשת מבט עורג בבריכה ובנוף.

"שטויות, אל תצטערי!", פבריציו הצטרף אליי למרפסת וחיבק את מותניי.

"בקרוב תראי נוף הרבה יותר יפה מזה, אני מבטיח" הוא נשק לצווארי בעליצות. 

וכך נפרדנו מהמלון עוד בטרם הספקתי להתרגל אליו והגענו למזח. 

מילאצו הייתה עיר יפה מקטניה, יותר אירופאית, יותר נקייה. 

היא התקשטה ברחובות צרים ובניינים עתיקים בני 2-3 קומות, שממרפסותיהם המטופחות השתלשלו שרכים ירוקים ועציצי פרחים צבעוניים וכמובן בים כחול עז. 

בלעתי את המראות בעיניי בשקיקה ולפני ששמתי לב הגענו למזח העמוס תיירים ורוכלים. פבריציו מיהר לאסוף את כרטיסי המעבורת ואני נותרתי עם המזוודות, לאחר שהזהיר אותי כמה פעמים לא להסיר את עיניי מהן ולו לשניה ולשמור עליהן קרוב קרוב.

גם אתמול כשהלכנו לאסוף את המכונית של פבריציו בחניון של שדה התעופה הוא התפלל שהיא לא נפרצה או נגנבה, כפי שכבר אירע לצערו לא פעם. 

לפעמים כשפבריציו דיבר על סיציליה היה נדמה לי כי הוא מתאר ג'ונגל מטונף של חיות מורעבות, מקום מושבם של ערפדים צמאי דם, שבתפריט שלהם הייתה מנה אחת בלבד - התיירים וכספם. ואולי אין זה מפתיע - הרי אחרי הכל מדובר במקום לידתו של הקוזה נוסטרה - המאפיה הסיציליאנית הידועה לשמצה, שהעניקה השראה לדמויות מזרות אימה כמו הסנדק. 

היה קשה לדמיין את מילצ'ו היפה כעיר רוחשת פשע ורשע כפי שפבריציו היטיב לתאר את ערי האי הדרומי, המהביל והשוקק חיים. עם זאת, לא הייתה לי שום כוונה וואט סו אבר להתגרות במזלי ולא לשעות לאזהרותיו של פבריציו המקומי שהכיר את הסביבה של ביתו היטב ולכן נותרתי דרוכה לכל מקרה שלא יבוא.

ואמנם לא הרחק משם - מרחק שעה בלבד ברחפת, שכן לו עולם אחר לחלוטין - בטוח, רגוע, שלו - האי ליפארי. 

ברוכה הבאה ל-ליפארי

כשירדנו מהמעבורת לנמל שטוף השמש באי הים התיכוני הקטן, שני גברים עמדו על המזח ונופפו לנו בשמחה. אלו היו אביו של פבריציו סילביו ואחיו הצעיר אנטוניו, שמסתבר שגם הצטרף לחגיגה.

סילביו היה גבר זקוף, נעים וחייכן בסוף שנות ה-60 לחייו. הוא לבש חולצה לבנה מחויטת, מוקסינים ומשקפי שמש אופנתיות. גבר איטלקי טיפוסי גאה. אחיו של פבריציו, אנטוניו, שהיה קטן ממנו רק בשנתיים - היה בחור גמלוני, ממושקף, מעט ביישן אבל טוב מזג. שערו השופע שהיה טיפה פרוע והטי שירט הבלויה שזרק על עצמו יחד עם מכנסי הדגמ"ח - שיוו לו מראה מעט מפוזר, שונה בתכלית מהמראה האלגנטי המוקפד של אביו ואחיו. 

אנטוניו, היה בחור עדין ורגיש, הוא דיבר בשקט והיה לו חיוך גופי תמים על שפתותיו דרך קבע. הוא נאבק כבר שנים לסיים תואר במשפטים שלא עניין אותו ולא התאים לאופיו, באוניברסיטה בצפון. אבל כעת החליט לקחת הפוגה מהקרב המתיש, לסחוב עמו את הכלבה המשפחתית של אמם המנוחה - גוש שיער קטן, מתוק ומדובלל שעקב אחריו לכל מקום וענה לשם צ'ופי - ולרדת דרומה לעבוד כמלצר בבית המלון גאטו פארדו, הצמוד לנמל.

פבריציו, שבתור אח בכור דאג לאנטוניו, שהתקרב לגיל שלושים וטרם היה סגור על עצמו - לא נהג ברכות עם אחיו, אך כעת היה מאושר לראותו.     

האב, הבן והאח -

השופט, הטייס והסטודנט.

השילוש הקדוש ובתווך אני -

מככבת בתפקיד הגלגל החמישי, הבחורה הישראלית הלא קשורה, הפולשת הלא רצויה.

במקום חופשה רומנטית מצאתי את עצמי בעיצומו של פאמילי ריוניון - הרהרתי לעצמי משועשעת ומעט נבוכה, בזמן שהם הלכו לקראתנו ואנו קרבנו אליהם עם המזוודות. עם זאת, להקלתי הרבה, המבוכה התפוגגה מיד יחד עם כל חששותיי. סילביו ואנטוניו קיבלו אותי בחום, בנשיקות על הלחי, בסבר פנים יפות ובחיוך לבבי. הופתעתי כמה מהר הרגשתי כבת בית, אפילו שהייתי לגמרי זרה. 

הגרניטה של טאנו

שמנו את המזוודות על הג'יפ הקטן ונסענו ישר לארוחת צהריים.

אחרי הכל, אוכל טוב ורביצה הגונה במסעדה היה הבילוי המועדף על האיטלקי המצוי.

הגענו לפינה האהובה על פבריציו ומשפחתו - הבר של טאנו, ששכן על הטיילת בסמוך לחוף הים. 

טאנו היה טיפוס עליז, גדול ושמן עם פנים מחוטטות ואף רחב. היו לו את הגלידות והגרניטות הטובות ביותר באזור ולכן המשפחה פקדה את המקום שלו בנאמנות כמעט דתית. עם זאת, מכיוון שהיינו רעבים לטיפה יותר מקינוח תיכננו לשבת קודם במסעדה הצמודה, שמגישה אוכל מקומי טעים ואז לסיים אצל טאנו. 

כשחנינו, פבריציו שרק לפני רגע הזהיר אותי בסיציליה לשמור על חפציי מכל משמר - קפץ ברעבתנות מהרכב והפקיר את דבריו יקרי הערך זרוקים בג'יפ הפתוח, קורצים לכל עובר אורח שרק יבוא וייקח. כשהבחין בהבעתי המבולבלת והטרודה, צעק אליי בחדווה: "פה זה בטוח, אף אחד לא ייקח לך דבר". 

מהיפוכונדר עירוני הוא הפך בן רגע לקיבוצניק יהיר, מנסה לשכנע אותי שליפארי היא הגרסה האיטלקית לסדרה קרובים קרובים - שפה הכל פתוח ובטוח.

אולם אני, שניחנתי בשילוב הקטלני של חשדנות וסקפטיות, נצמדתי לתיקים שלי כאילו אין מחר, משל היו מחוברים אליי בחבל הטבור. לא חס ושלום! זה לא שלא סמכתי על תושבי ליפארי הצדיקים או על התיירים הרבים, שאלוהים יודע מאיזה חורים הם הגיחו - הסברתי לפבריציו  - זה פשוט שבעיקר העדפתי לסמוך על עצמי. 

האוכל היה אלוהי, בדיוק כפי שפבריציו תיאר והבטיח. 

אמנם ישבנו בשולחנות פשוטים מכוסים במפות הפיקניק "האיטלקיות" המשובצות אדום לבן, שתמיד נדמו בעיניי כקלישאה הכי זולה ונדושה שיש, אבל מה שהלך על השולחן - היה יוצא מגדר הרגיל.

חציל קלוי על מצע גבינה מותכת, לזניה מפוארת רבת שכבות ומאכל סיציליאני קלאסי בשם ארנצ'ינו - שזה בעצם כדורי אורז ענקיים, מצופים ומטוגנים, הממולאים בשר או תרד וגבינה. "ארנצ'ינה" תיקן אותי פבריציו בפה מלא אורז.

"בדיאלקט הסיצילאני של פלרמו מעדיפים להתייחס לכדור הנשגב הזה כאל אישה - והאמת אני מבין למה", צחק פבריציו, בעודו מתענג על הארנצ'ינו שלו. 

לאחר מכן קינחנו, כמובטח אצל טאנו - עם הקינוח המקומי הכי פופולרי במחוזותיה של סיציליה והאיים - גרניטה ובריוש. הגרניטה היא ברד קפוא וסמיך שניתן לבקש במיליון ואחד טעמים, כגון: תות, לימון, מנדרינה, וניל, שוקולד, קפה ועוד. לרוב, היא מגיעה בכוס גלידה רחבה, עם קצפת מעל למושחתים מבינינו - ואוכלים אותה עם כפית לצד בריוש נימוח ורך.

ברעבתנות משתוקקת עקבתי אחר תנועותיו של פבריציו שהזמין גרניטה בטעם פירות יער וכבר התענג על הקינוח שלו, במומחיות וטבעיות השמורה רק למקומיים. בשקט חיקיתי את פעולותיו באיטיות - בצעתי חתיכה מהבריוש החם שלי, שמתי עליו מעט מהגרניטה לימון שבחרתי והכנסתי לפה. זה היה ביס מתוק, מלוח, מרענן, חמצמץ - הכל ביחד. 

אורגזמה של טעמים שהתפוצצה בפי והשאירה אותי בקרייבינג מטורף לעוד.

"אני חושבת שהתאהבתי", לחשתי באזניו של פבריציו בעיניים צוחקות ופה מלא בריוש, דואגת למחות כל זכר מהגרניטה בתאוותנות חסרת רסן.  

המצפור הסודי

אחרי ששבענו ונחנו בעצלתיים ככלבלבים תפוחי כרס החלטנו שהגיע הזמן לנסוע הביתה, לשים את המזוודות ולהתכונן לטיול סביב האיים באזור. אבא של פבריציו ואחיו לקחו את הג'יפ ואנחנו קיבלנו את האופנוע. חבשתי את הקסדה הגדולה מראשי בשתי מידות, נאחזתי חזק במושב האחורי ובפבריציו והתחלנו לנסוע סביב האי בכבישים המפותלים, שעלו מן העיר העתיקה והים להרים. לאט לאט האי נפרש בפניי במלוא תפארתו. 

ראשונה נגלתה האקרופוליס - העיר העתיקה והצפופה עם החומה בליבתה, המקיפה מבנים עתיקים וכנסיות.

בעיני רוחי עלתה קינגס לאנדינג הבדיונית (ממשחקי הכס) - רק קומפקטית יותר ובלי אקשן, תככים ועריפות ראש. מאחורי האקרופוליס שהציתה את דמיוני ניבט ים כחול עמוק ומצדדיה גבעות מצהיבות עם צמחיה ים תיכונית דלילה - שדות קקטוסים, עצי זית עתיקים ומעט כרמים מוריקים.

ככל שטיפסנו מהעיר והתרחקנו מהאקרופוליס הגענו לכפרים קטנים ומנומנמים בשמש האיטלקית החמה. בתים מעטים, מעט מתפרקים ומתקלפים, היו פזורים פה ושם לאורך הדרך, אבל בעיקר הרבה טבע ושממה - מרחבים של שקט פסטורלי. 

לאחר כעשר דקות של נסיעה עקלקלה הגענו למקום תצפית, שאינו מסומן או משולט, שהיה אך מפרצון נעלם לצד הכביש. פבריציו עצר, טיפס על חומה קטנה והושיט לי יד לעזור לי לעלות. סקפטית ומעט מיוזעת אחזתי בידו וטיפסתי מעלה. אולם, מה שראיתי שם תפס אותי לא מוכנה וגרם לנשימתי להיעתק בפליאה. 

שרשרת של מפרצים יפהפיים נפרשה מתחתינו. הרי ליפארי המשתפלים שלחו זרועות חשופות ארוכות אל מים תכולים, הזרועים בסירות קטנות לבנות ובנציבי סלע המזדקרים משום מקום בלב ים. חשתי התרוממות רוח מול כל היופי הזה שנגלה לפניי במלוא הדרו, מול עיניו האוהבות של פבריציו שסקרו את פניי בציפייה ובהתרגשות של אב גאה - המציג לי את בנו בכורו לראשונה.

כשהבחין בתדהמתי וברושם שניכר בהבעתי ההמומה נמלא שביעות רצון ועליצות. הוא ניפח את בית חזהו בסיפוק כמי שקיים את דבריו והזכיר לי שיש לו עוד הבטחה אחת לקיים - להראות לי את ביתו, את המקום עליו שמעתי גדולות ונצורות, אך טרם זכיתי לחזות בו במו עיניי. 

"אין מה למהר" חייכתי, מתרפקת עוד קצת על הנוף.

"כבר ראיתי את הבית שלך", צחקתי.

"כבר הספקת לשכוח שהראית לי תמונות?" שאלתי בתמיהה משועשעת. 

"חחח כמובן שלא שכחתי!" צחק פבריציו. "אבל זה לא אותו הדבר", קבע בחיוך יודע דבר.

"אממ.. יודעת מה?" פלט פבריציו תוך שגירד בסנטרו באיטיות וקימט את מצחו בחשיבה,

"בואי נתערב!" חייך לעברי בממזריות של דביבון מרוצה ותחמן. 

"אם הבית שלי ייראה לך בדיוק כמו בתמונות, אני אזמין אותך היום לארוחת הערב. אבל אם תראי אותו ונשימתך תיעתק - את תזמיני אותי למנת פתיחה".

"מה אומרת?" שאל אותי במבט מתגרה,  "סגור?"

"סגור" לחצתי את ידו וצחקתי. 

_המשך יבוא -