מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ז

וילה אדריאנה

שביל כניסה ארוך התעקל בהר לעבר בית לבן בוהק שניצב על צלעו, מרומם ומרוחק משאר הבתים בסביבה.

חצר גדולה ירוקה ורעננה הקיפה את הבית, שהתהדר בפטיו עם מטבח חיצוני מסוגנן ובוהק ומרפסת רחבה בסגנון הלניסטי. המרפסת הייתה גולת הכותרת של הבית ומושא גאוותו.

היא  נתמכה בעמודי אבן גליליים לבנים והשקיפה לנוף מדהים של המפרץ, האי הסמוך וולקנו ואף האיים התאומים המעוגלים והקטנים - אליקודי ופיליקודי, שנראו בבהירות ביום טוב.

כך ניתן היה לצפות בארבעה מהאיים האיאוליים, ששמם נלקח מכינויו של אל הרוחות היווני המיתולוגי- איולוס, ממרפסת משיבת רוח אחת. 

הבית שנקרא על שם אדריאנה, אמו המנוחה של פבריציו, היה מהמם ביופיו ובמיקום משגע. 

צבע קירותיו היה לבן בוהק ותריסיו הונציאניים נמשחו בצבע כחול עז. בחיצוניותה, וילה אדריאנה, הזכירה לי את בתי סנטוריני מהגלויות הישנות של פעם. בכלל, העיצוב כולו היה על טהרת הים וצבעי הכחול והלבן כיכבו בגאון. כך משטחי השיש במטבח ובשירותים ברקו בגווני כחול, טורקיז ותכלת ולמרצפות הרצפה נבחר הדפס עדין בצבעי כחול ולבן. 

לא הייתה בבית פינה אחת שקופחה ביופי ולא הושקע בה. על התקרות הגבוהות קובעו קורות עץ מבריקות לקישוט, במראה כפרי מעודן שהזכיר מזח ובטנה של סירות. 

המנורות היו מעוטרות בחבלים עבים ומחוספסים, שדמו לחבלי העוגן של הספינות. 

גם הכריות על ספת הבז' הרכה נבחרו בקפידה וציפיותיהן הודפסו במוטיבים של ים, ולהשלמת הלוק על המזנון לצד התמונות המשפחתיות ואוסף היינות - נחו פסלים של דגים ופוסידון אל הים ועל הקירות נתלו קישוטים בצורת צבי ים ודגי חרב. 

הכל היה מסודר, נקי, מבריק, מזמין וביתי ושידר טוב טעם. בחיי לא ראיתי מקום כה נעים שניכרה בו חשיבה כה מעמיקה על כל הסמול דיטיילז -  הייתה בו מעין פשטות מתוחכמת, סגידה לאסתטיקה, משהו שקשה להסביר. 

הסתובבתי בבית זמן רב, מתרשמת עמוקות וסופגת את המראות בשקט. 

אולם, היה זה הפה - שנותר פעור במשך דקות ארוכות, המסרב להיסגר ומזמין זבובים לסיור עששת - שהסגיר את מחשבותיי ופליאתי, ביתר קלות. פבריציו שהציץ בי בסקרנות וקלט זאת, חייך מאוזן לאוזן - הוא לא יכול היה להיות יותר גאה. 

"נו, מה את חושבת?" גישש בסיפוק, בולע את הבית בחיוכו הרחב. 

"מי עיצב את כל זה?" שאלתי חסרת נשימה, לא מסוגלת להתיק את עיניי מחפצי הנוי והחן שנחשפו מולי בכל מבט, כמו בצל המתקלף שכבות שכבות. 

"אני ואבא שלי" השיב פבריציו בעליצות.

"שנים חלמנו לקנות פה בית וידענו שיום אחד זה יקרה - אז אספנו פריט לפריט, שיפצנו חדר אחר חדר. היה לנו זמן רב לתכנן כל פרט קטן".

"אתה אומר לי .. ששני גברים - לבד! בלי מגע יד אישה, עיצבו בית כזה מדהים?!" פלטתי בהלם, חצי מזועזעת, כשכל התפישות המגדריות הסטריאוטיפיות שלי קרסו בזו אחר זו כמו מגדל קלפים. פבריציו הנהן בתשובה לשאלתי ומשך בכתפיו בחיוך מרוצה. 

איך זה ייתכן? תהיתי מעט מובסת. 

חשתי אפילו מעט בושה שעד כה ההגדרה שלי לעיצוב פנים הסתכמה בקניית עציץ זול מפלסטיק בהום סנטר והנחתו במיקום אסטרטגי על השולחן. 

יותר מכך, בכל פעם שמבטי היה נופל על העציץ הנ"ל - הייתי טופחת לעצמי על השכם בסיפוק, מבסוטה על עצמי ועל ההברקה הגאונית. 

המומה, הפנמתי שלא יזיק לקבל מפבריציו ואביו איזה שיעור או שניים בעיצוב וסטייל. 

כעת, אחרי שראיתי את הבית, הבנתי את פבריציו ומדוע התגעגע לבית הזה ולאי הזה, גם בשעה שטייל במקומות האקזוטיים בתבל. לא האשמתי אותו, גם לי התחשק פתאום לעשות רילוקשיין ולגור פה לנצח. 

לגופו של עניין - נאלצתי להודות בפני פבריציו וגם בפני עצמי - שהוא זכה בהתערבות פייר אנד סקוור.

אכן, דבר כזה עוד לא ראיתי מימיי. מזל שהתערבנו רק על מנת פתיחה, הרהרתי לעצמי בהקלה משועשעת - הייתי יכולה בקלות להפסיד פה את המכנסיים. 

הגוצ'טו

אחר הצהריים אחרי שפרקנו את המזוודות ונחנו קצת, לבשתי את בקיני הסטרפלס הסקסי שלי וכובע רחב שוליים ויצאנו לפגוש את הג'וצ'טו. 

בין יאכטות וסירות מהודרות נחה בשקט הג'וצטו של פבריציו, מתנדנדת קלות בין אדוות הגלים שנכלאו במעגן.

הגוצ'טו הייתה כינוי החיבה של פבריציו לסירה הקטנה שלו, שהייתה יותר כמו חסקה בהשוואה לסירות המפוארות האחרות ששכנו לצידה. בעיניי היא כלל לא הייתה פשוטה ולא היה לו במה להתבייש, אבל ככה זה גברים שמשווים גדלים - אין עם מי לדבר. 

הגוצ'טו הייתה סירת מנוע לבנה, אורכה 3 מטרים ורוחבה 2 מטרים. 

אמנם לא היה לה ממש סיפון או הגה ולא מפרש, אבל היה בה מרחב מגניב ומרופד לעבוד על השיזוף ולי זה בהחלט הספיק. פבריציו עזר לי לעלות על הסירה ובזמן שהוא הכין אותה לתזוזה, התניע אותה והחל לתמרן מחוץ למעגן - אני התרווחתי בקדמתה. פרשתי את רגליי החשופות והלבנות שיתפסו קצת שמש, נשענתי לאחור על מרפקיי והתענגתי על אוויר הים המלוח והמחייה.  פיזרתי את שיערי והנחתי לו להתבדר ברוח המתגברת ובלעתי במבטי את החופים המתרחקים, מערות הסלע והצוקים הנישאים, מבעד למשקפי השמש האופנתיות שלי. 

לראשונה בחיי הרגשתי כאילו השתייכתי לעשירון העליון. 

"יכולתי להתרגל לזה" צעקתי לפבריציו צוחקת, מנסה להתגבר על רעש המנוע.

"זו פעם ראשונה שאני שטה ככה על סירה וזה ממש נחמד", הסמקתי. 

"רק נחמד?" התעקש פבריציו בחצי חיוך ממזרי. 

"אוקיי, אוקיי" נכנעתי צוחקת, "ממש ממש כייף" תיקנתי בעיניים נוצצות. 

מעז יצא מתוק 

ראשון מבין האיים שטנו אל וולקנו - האי הקרוב ביותר לליפארי, שכשמו כן היה, אי געשי. במרחבים האינסופיים של הים הרגשתי כאילו אנחנו לגמרי לבד - מגלים יבשות אבודות, כמו הנרי מורטון סטנלי או דיוויד לווינגסטון בערבות היבשת השחורה. 

שם, בפינת חמד נסתרת - בסמוך למערה שפבריציו הכיר, פתאום ראינו מחזה מוזר - באמצע שום מקום חוף סלעי עמוס ומאוכלס. לתדהמתינו, לא היו אלה תיירות איטלקיות חינניות, שפקדו את החוף - בחיפושן אחר ספוט להתחרדן בו תחת השמש ולעבוד על השיזוף - אלא דיירות מקומיות מזן אחר, מעט יותר פרוותי. 

האי שרץ בעיזה פזיזה וחברותיה - מעלות הגירה המזוקנות. 

מטרים ספורים מאיתנו התנהלה ה"עז-ג'ויה" ללא מפריע - חינגת עיזים על החוף. עיזי הבר שתו מים, קיפצו מסלע לסלע, התגודדו בחבורות ובעיקר התעלמו במופגן מקיומינו. אמנם אין זה היה נדיר לראות עיזים בסביבת האיים באיטליה. הרי גם שם האי האיטלקי קפארי נגזר מהמילה capra שפירושה עז, בדיוק מהסיבה הזו. גם פבריציו ידע זאת ולמרות זאת היה מופתע לפחות כמוני, שכן שמעולם לפני כן לא חזה בהן כל כך קרוב לשפת המים. 

"סך הכל הגיוני", גיחכתי משועשעת לעבר פבריציו, "לנו יש חתולים, בארצות הברית סנאים ובאיטליה - עיזים, כל מדינה וחיות הרחוב המועדפות עליה", משכתי בכתפיי בנחירת צחוק. 

האמת היא שלי לא הייתה שום בעיה עם עיזים - אפילו להיפך. 

כל עוד אף אחד לא הפיל עליי עז - אני והעיזות הסתדרנו בסדר גמור. 

כך בהינו בהן זמן מה - מרותקים, מוקירים את הטבע הפראי הזה שהזכיר לנו שאנו אורחיו ולא אדוניו ואז נפרדנו מהן לשלום לטובת שנרקול קצרצר וחביב.

הראשון שמעז

ראשון במים היה פבריציו, הוא קרא לי להצטרף אליו ואני היססתי. 

חששתי לקפוץ פנימה - פתאום נזכרתי כמה הפתיעו אותי בעבר מי הים התיכון, שטעיתי בהתיימרותי לחשוב שכבר הכרתי ככף ידי. בארץ תמיד היו המים כה חמימים ונעימים - כנראה הודות לשמש הישראלית הקופחת, לזרמים הטבעיים בים וגם לזרמים הטבעיים פחות שמקורם בילדים ופעוטות שהשתכשכו להם בקרבת מקום. אף על פי כן, בניגוד מוחלט לטמפרטורת הג'קוזי האחידה השוררת בחופי הארץ, בקוס שבאיי יוון המים היו פשוט קפואים.  

כעת, בהנחה שכך נוהג הים התיכון בארצות אירופה הקרירות או במקומות נטולי ילדים מעצבנים עם שלפוחית רגיזה, ציפיתי לאותו עקצוץ לא נעים בזמן שאהפוך לנציב קרח - ולמען האמת לא הייתי בטוחה אם מתחשק לי. אולם, להפתעתי הנעימה באיים האיאוליים המים לא היו קרים כלל. אמנם הם היו מעט יותר מלוחים מהרגיל, אבל זכים וצלולים ובטמפרטורה מושלמת.

יותר מזה - לא יכולתי לבקש. 

שנירקלתי סביב האי תוך שחקרתי בסקרנות את קרקעית הים האיאולי. 

לדאבוני, לא יכולתי שלא להבחין כי הוא לא הצטיין במגוון אלמוגים או זני דגים כמו הים האדום, האהוב עליי.

זאת אף על פי שעצם ההשוואה לא הייתה הוגנת כי כמעט תמיד - לא היה מה שישווה לעושר הימי מעורר הקנאה של ים סוף. עם זאת, כל ים ואוצרותיו - ופבריציו ,שהכיר את הים שלו היטב, צלל עמוק והצליח למצוא ולהביא לי כוכב ים אדום יפהפה ומושלם, שכמותו עוד לא זכיתי לראות. לאחר שהשבנו אותו בזהירות למקומו, השתעשענו עוד קצת במים והתייבשנו מעט בסירה שטנו בין עמודי הסלע היפים שהתנשאו מהים. 

פבריציו אפילו הגדיל לעשות וניווט את הג'וצטו הקטנה שלו היישר לתוך מנהרה מקושתת, שיצרה מעבר טבעי בסלע. כאשר הגחנו מהעבר השני חזרה לאוויר הפתוח התרברב בפניי פבריציו שלתעלול בו חזיתי מסוגלים רק הדייגים הותיקים והמנוסים ביותר בליפארי. רק הם והוא - כמובן.

כך ציין כבדרך אגב בחיוך זחוח שמלא מעצמו ומעל הכל מבסוט. 

והיום איננו כלה

לאחר הסיבוב המשגע בסירה טיפסנו בחזרה באופנוע לביתו - בדיוק בזמן לצפות מהמרפסת בקרניים האחרונות של השמש השוקעת בים.

בדממה הבטנו השמימה.

משיחות מכחול של כחול עמוק ואדום רך צבעו את קו הרקיע, כשמסביב הכל הלך והחשיך. קווי המתאר החדים של היום היטשטשו, התערבלו והתמזגו עם האופק המואר קלושות.

ברגע התפאורה שמולנו נהפכה ממציאות ריאליסטית לאמנות אימפרסיוניסטית - לציור של מונה. 

רעד קל חלף בגווי כשחום היום הכבד פינה את מקומו לבריזה צוננת. 

פבריציו שהבחין בכך התקרב אליי מאחור ועטף את כתפיי בזרועותיו. 

"צ'או אה.." הוא לחש בחיבה באזני, נשק לצווארי וניער אותי משרעפיי.

"אני כל כך שמח שהגעת לפה..", אמר ברכות ופניו קורנות.

"אני כל כך מאושר שאני יכול לחלוק את זה איתך". 

הסתובבתי אליו, ליטפתי את שערו הסתור ולחיו בעדינות ונשקתי לו - 

טועמת את מליחות הים על שפתיו. 

לא האמנתי שהבחור המדהים הזה מודה לי, כשאני זו שאמורה להודות לו. 

נאלמתי - כמה מזל יש לי, חשבתי לעצמי, המומה. 

כל כך הרבה מזל שהייתי צריכה לצבוט את עצמי, רק כדי לוודא שאני לא חולמת.