מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק ט

גאוות הקפטן 

אחר הצהריים עזבנו את סלינה ושטנו חזרה לכיוון ליפארי לאסוף את אנטוניו וצ'ופי הקטנה לשיט בין ערביים.

לא אכחיש שנהניתי לצפות בפבריציו מתפעל את הסירה. מדי פעם הייתי מציצה בו בפליאה - בקפטן שלי שלוקח פיקוד - ומיד מסתירה את הסומק שעלה בלחיי.

לא יכולתי לשלוט בכך, זה היה בעיניי סופר גברי ומושך. מלבד הגאווה הזו שגאתה בי כל פעם שהבטתי בו מנווט, מסדר ומוריד את העוגן, שמתי לב שלצידו חשתי בנוח פשוט לשחרר ולהניח לו לקחת אותי לאן שהרוח תישא אותנו. 

תחושת הביטחון הזו ליוותה אותי באופן יחסי בכל כלי רכב שצי'רו נהג בו. אולי זה נבע מחישוב שכלתני קר - לפיו הגיוני שטייס יהיה מוכשר ואובר קוולפייד בתחום, אך ייתכן שזו פשוט הייתה התחושה הנינוחה והלא מתאמצת שתמיד השרה מסביבו וכמובן אהבתו לדבר. 

אך לא רק בלב ים הסכמתי לסמוך עליו ולהוריד את המגננות, אלא אפילו על האופנוע - הידוע ככלי די מסוכן - הצלחתי בזכותו ליהנות ולהתלהב. לפעמים אף חיכיתי בציפייה להחזיק בו, לכרוך את ידיי סביב מותניו בזמן שרכבנו, כששערי מתבדר ברוח והאדרנלין זורם בעורקיי.

אולם, למרות שרוב הזמן נהניתי, פחות חיבבתי את העובדה שהיה טועה לעיתים לחשוב שהאופנוע הוא מטוס סילון או כשהיה עוקף בחוסר סבלנות כמו חוליגן. כל אימת שהיה מפריז במהירות ובדאווין, גורם לקצב ליבי להאיץ עם המנוע ולנתר בפראות עם כל מהמורה - תחושת הביטחון והגאווה שלי בו הייתה מתערערת. מהפחד הייתי אוחזת בו חזק בציפורניי, מתפללת בלב שנשרוד את הנסיעה ונוזפת בו בכעס שאין לו מה להוכיח ובטח שאין לאן למהר. בכל זאת טייס או לא טייס - כל היבריס עלול לעלות ביוקר - גם אם אתה לא אדיפוס או אנטיגונה.

כלבת ים

על המזח המתינו אנטוניו וגוש פרווה קטן, לבן וקופצני. 

ברגע שהסירה נגעה בדק העץ שממנו יורדים לסירות, אנטוניו העביר לי את צ'ופי המקשקשת בזנבה בהתלהבות ומיהר לקפוץ למים. בבהילותו ניכר שעבר עליו יום עבודה ארוך וקשוח עם אורחי המלון הטרחניים והמעצבנים, כזה שהרגיש צורך לשטוף מעליו כמה שיותר מהר. 

תמכתי בצ'ופי הרועדת, בזמן שזו ניסתה לסגל לעצמה שיווי משקל על רצפת הסירה המטלטלת. היא לא ייבבה ולא ויתרה, אלא רק התנשמה והתנשפה בקול ולשונה השתלשלה החוצה בריכוז מפאת מאמציה.

כשאנטוניו אהוב ליבה שיכשך במים ונעלם מטווח ראייתה, צ'ופי הואילה להתייחס לשאר האנשים בסביבתה. כעת היא נבחה בשמחה לעבר פבריציו, שהיה ללא ספק הסקונד בסט אחרי אחיו. היה ניכר שרצתה להגיע אליו בכל מאודה, אך כל ארבעת רגליה שקשקו בכוח והיו ממוסמרות לרצפת הסירה. פבריציו, שקלט זאת אסף את צ'ופי לזרועותיו ועירסל אותה בחום. הוא ליטף בחמלה את ראשה ואזניה של הכלבה, שהשתדלה בכל מאודה להיות כלבת ים ולמרות זאת נותרה אך כלבת יבשה.

"צופ'י בניקוואה! (בואי לכאן)", קראתי בקול ופרשתי את ידיי לעבר היצור המתוק, המיטלטל בגלים כעלה נידף ברוח, בעודי מפגינה את מעט המילים שקלטתי עד כה בשפה. 

צ'ופי שידעה איטלקית טוב ממני, על אף היותה יצור מהלך על ארבע, הבינה מצוין. לכן אזרה אומץ ועשתה מספר צעדים רועדים וגמלוניים לירכתי הסירה היציבים יותר בהם ישבתי, היישר לזרועותיי המושטות. 

"בראבה!" קרא פבריציו במאור פנים, גאה יותר במאמץ שלי לדבר את שפתו מאשר במאמציה הכבירים של הכלבה. מבסוטה, הרמתי את צ'ופי בידיי במחוות ניצחון, גם על המילה החדשה וגם שרכשתי את אמונה של בת המשפחה הקטנטנה. עם זאת, כשאנטוניו עלה ספוג במים, בלוק חינני כשל כלב רטוב, צ'ופי השתחררה מאחיזתי באחת, רצה וזינקה עליו.

ככה שכחה אותי יחד עם מחלת הים שלה - מוכיחה שידעה טוב מאוד מי אבא ואמא שלה, מאיזה צד של העצם מרוחה החמאה ומי היד ששומרת, מלטפת ומאכילה.  

ברתולו הקדוש

היום השני שלי בליפארי היה גם יום ברתולומאוס הקדוש - יום חגו של פטרון האי, שנחגג כבר במשך מאות שנים. לפי הברית החדשה, ברתולמאוס - שהיה אחד משניים עשר השליחים, מת על קידוש הישו והוצא להורג בדרך אכזרית במיוחד - עורו הופשט והוא נצלב במהופך. 

ככל הנראה, לאחר מותו של ישו, צליבה רגילה הייתה יותר מדי אובייס. היה צורך לשדרג את דרכי העינוי והמיתה - למשהו קצת יותר מטיל אימה, משהו שישדר שיק גותי מעורר פלצות, משהו שיגיד: "תאמינו ואל תכפרו באל אור אלס תגמרו כברווז מרוט עם ראש מהופך מטה". 

בכל מקרה, האגדה מספרת כי שרידיו של הקדוש המעונה מצאו את דרכם לליפארי, בארון קבורה שנסחף לחופי האי - כמו גרסה מורבידית ומעט מבחילה למכתב בבקבוק.

עם זאת, כמובן שבני האי מאוד שמחו לקבל קדוש מעונה משלהם - מצרך נדיר ומבוקש מאוד באותם ימים.

על כן הם מיהרו לבנות סביב הקבר כנסייה ולהכריז עליו כמגנם של בני האי, מכל חולירע וצרה שלא תבוא. מאז, דורות על גבי דורות, תושבי ליפארי חוגגים את יום ברתולומאוס הקדוש ב-24 באוגוסט בזיקוקים ומסיבות ראוותניות. בנוסף, רבים מבני האי נקראים ברתולו - על שמו, בתקווה שגורלם יהיה טוב יותר משל הקדוש המעונה, שככל הנראה סבל מספיק בשביל כולם. 

אולם, מאחר שברתולומאוס הקדוש עניין את פבריציו בערך כקליפת השום ובכללי הוא היה גבר טיפוסי שסבל מאלצהיימר לתאריכים חשובים - כלל לא היינו מודעים לכך שמדובר ביום חג. יתרה מזאת, היות שבילינו את כל אחר הצהריים בשחייה עצלה בין הצוקים והמפרצים של ליפארי - היינו בכלל מנותקים מהמתרחש ולא ידענו שעלינו להזמין מקומות לארוחת ערב, אחרת יהיה טו לייט.  

עד שהגענו לעיר וקלטנו את הסיטואציה - כל המסעדות כבר היו בתפוסה מלאה. בצר לנו חשבנו אולי למצוא דוכן אוכל מהיר ולסיים עם הסיפור. 

אולם, הואיל ובעיני פבריציו כל משבר הוא גם הזדמנות פז - הוא מיהר לדחות את הרעיון על הסף ולהכריז שהוא יבשל לנו ארוחת ערב בבית.

כשאני ואנטוניו התחלנו לגמגם בספקנות, הוא נשבע שהארוחה תהיה כל כך טעימה שבסופה נלקק את האצבעות ואפילו נבקש עוד. 

"פפפ.. מי צריך מסעדה בכלל?!" הפטיר פבריציו בזחיחות, בעודו מכוון אותנו לעבר הרחוב הראשי לקנות מצרכים. 

"אנחנו נאכל טוב היום" הצהיר בביטחון מלא, מבסוט שהצליח להערים על הקדוש, שכשל ב"ניסיונותיו" להרוס לנו את הערב. 

"תאכל את הלב ברתולו!" צחקק פבריציו בעונג כבוש, עוטה חיוך ניצחון.

פשה מעופש 

הבעיה הייתה שכיוון שיום ברתולומאוס הקדוש אחרי הכל היה יום חג - גם כל החנויות היו בנוהל שבת ונסגרו מוקדם. בדכדוך מה הבנו שכבר מאוחר מדי אפילו לקנות מצרכים בסופר, בשוק או במעדניה. עם זאת, עם יותר מזל משכל מצאנו "טיב טעם" איטלקי - מעין מעדניית רוסים קטנה כזו, שנותרה פתוחה כשהכל מסביב נסגר ושם גירדנו כמה מצרכים בדוחק. לאחר מכן איתרנו סוחר קרוב לרחוב הראשי, שמכר דגים ומאכלי ים ופבריציו, שהיה אסיר תודה על שמצא אחד בשעה כה מאוחרת, קנה ממיטב סחורתו "הטריה" במיטב כספו.

חזרה בבית, פבריציו הנלהב עטה על עצמו סינר שף והחל בבישולים.

הוא פיזם לעצמו בעליצות במטבח הפתוח בפטיו ופיזר ניחוחות של דגים ופסטה בכל הבית - תוך חיסול בקבוק יין, כפרס על עמלו. 

האווירה בבית הייתה עליזה וכקוקטייל פתיחה אנטוניו הכין לנו מוחיטו טרי מעלי נענע בגינה ואלכוהול משובח. היינו רגועים ומאושרים אחרי הים - היה לנו מזג אוויר חמים ומושלם, משקה מרענן ביד וכעת נותר רק לחכות לאוכל. 

להפתעתו המרה של פבריציו עם הבישול החלו לעלות גם ריחות אחרים - פחות תקינים, שגרמו לפבריציו לעקם את האף באי שביעות רצון. 

"משהו לא בסדר עם הדג הזה.." הוא מילמל מודאג וביקש מאחיו שיבוא ויטעם. 

"אני מבין מה אתה אומר", אישר אנטוניו בכובד ראש, "הוא לא מרגיש הכי טרי".  

מסריח מהראש

"קאצ'ו!" פלט פבריציו בעצבים ולפת את סינרו באגרופו הקפוץ.

"הסוחר - הפיליו די פוטאנה הזה - מכר לי דג מקולקל!" הוא זעם וקילל את הרוכל באבי אביו.

הוא רתח על שבכלל הייתה לו החוצפה להעז לרמות אותו ובעיקר על שהרס את הארוחה המפוארת שתיכנן. 

"לא נורא", קרבתי אל פבריציו וליטפתי את גבו בניסיון לנחמו, "אני בטוחה שזה עדיין יהיה טעים", חייכתי אליו באהדה. 

"זה לא יהיה קרוב למה שזה היה אמור להיות!", הוא ילל בעצב, מובס ומושפל. 

הפסטה לא הייתה נוראית למרות הכל - היא הייתה בהחלט אכילה. 

אני ואנטוניו שכחנו מתקרית הדג ישר אחרי ששבענו, אבל פבריציו לא התכוון לשכוח ובטח שלא לסלוח. כאשר איש מבני האי היה עושה קטע מסריח לבן ליפארי אחר - זה היה עלבון שאין לעבור עליו בשתיקה. 

אי לכך, לכל אורך יום המחרת דאג פבריציו להכפיש את שמו של הסוחר הנבל בקרב כל מי שפגש, כעונש הולם על בוגדנותו. זה שירת שני עקרונות מהותיים בחייו של פבריציו: הראשון הצורך שלו בצדק והשני תחביבו המושבע לקטר ולהתלונן.

לפיכך, פבריציו לא פסק מלדבר על כך ולא נרגע עד שכל האי שמע על המקרה ואני שאמנם לא הבנתי איטלקית כבר ידעתי את הסיפור כמעט בעל פה. 

הייתי בטוחה שבאי כזה קטן, שבו השמועות עוברות במהירות של סיב אופטי, הסוחר כבר יקבל כגמולו לפני שיספיק להגיד ג'ק רובינזון (ואם כבר אנחנו על אי אז אולי מוטב רובינזון קרוזו). במקרה הטוב - אף אחד לא יקנה ממנו יותר, במקרה הפחות טוב - ג'ובאני כבר דאג להאכיל אותו לדגים. 

התנועה לשחרור הגבר

בכל אופן אני סברתי שהייתה לנו ארוחה נהדרת. זה היה אפילו מוזר עד כמה חשתי בבית עם פבריציו ובני משפחתו, כאילו היו משפחתי שלי גם. 

האווירה תמיד הייתה נעימה, פתוחה ומלאת הומור. חשבתי לעצמי - שלעולם לא ארצה לעזוב. 

למעשה, האווירה הייתה כה קלילה - שפבריציו הרגיש בנוח לחלוק דברים אינטימיים ביותר איתי ועם אחיו, למשל שאתמול בלילה בלי כוונה חמקה לו לידי - נפיחה. 

למען האמת שמעתי את תרועת השחרור, אבל התנהגתי כמצופה מבת זוג במצבים מביכים - פשוט העמדתי פנים שכלום לא קרה. 

"אהבה אמיתית היא שמפליצים אחד ליד השניה בחופשיות!" הכריז פבריציו בשכנוע עצמי עמוק, עליז, סמוק ומבושם מאלכוהול. משועשעת, תהיתי, אם זו דרכו להצהיר על אהבתו אליי והודיתי ביני לבין עצמי שזו אכן דרך מאוד לא שגרתית לעשות זאת. 

היה מצחיק לייחס לנאד משמעות פילוסופית שכזו, אבל האמת היא שבמקום מסוים הסכמתי עם פבריציו. כי על מנת לתקוע נאד בפני מישהו - היה גם להניח להעמדת הפנים, לשחרר את הזיוף, להסכים להתגלות בפניו כאנושיים - כאנשים עם פגמים, שרחוקים מלהיות מושלמים. 

יש שיאמרו שהניסיון להעריך מערכת יחסים על קוצו של פוק הוא עסק מסריח ומגוחך מעיקרו.

ייתכן שהם צודקים. 

אך בעיניי ובעיני אחרים כפבריציו, זהו מדד לכנות קשר שאינו נחות ממבחנים אחרים. זאת משום שאם לאחר המבוכה, האחר עדיין שם - אתה יודע שהוא מקבל אותך ואוהב אותך, כפי שאתה באמת.

וכך במשך דקות ארוכות, בזמן שפבריציו המשיך לפטפט את עצמו לדעת, מחשבתי נדדה.

נסחפתי לתאוריית הנאד. ניתחתי את הצהרתו של פבריציו בהליך כירורגי מורכב, משל הייתה טקסט שייקספירי ולא נפיחת פה רנדומלית של איטלקי שיכור. 

כמובן שאת מסקנותיי לא חלקתי עמו - אולי זה היה מוקדם מדי בשבילי. 

אולי אני - בניגוד לפבריציו - עוד לא חשתי עד כדי כך נינוחה לידו כפי שחש לידי. כמתבקש רק צחקתי בקול והעמדתי פני ליידי מזועזעת. 

אבל בפנים - עמוק עמוק בפנים חייכתי.