מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק טו

הנחיתה למציאות

"לא הבנתי תום.." אמרה באיטיות גליה, חברתי הנשואה והרווקה ההוללת לשעבר, תוך שהיישירה לעברי מבט מבולבל.

"תזכירי לי למה לא התחתנתם?" היא ביקשה, ספק בהלצה ספק בתדהמה, בעוד היא חוטפת לי את הנייד, כדי להתבונן מקרוב בתמונות החופשה מנקרות העיניים שלי ושל פבריציו ובחיוכי מיליון הדולר שהתזנו לכל עבר.

"לא.. תביטי בו!" היא נדה בראשה כלא מאמינה, צקצקה בלשונה ושילחה בי מבט נוזף ותמה.

"הוא ממיס!" היא פסקה מתמוגגת, מדפדפת בין התמונות פעורת פה ועיניים. 

"את מוכנה להביט בו רגע??! הבחור ממתק!" היא צווחה אליי בקול גבוה, מפנה לפרצופי את הנייד עם תמונתו של הטייס שלי קורן ושופע גומות וחן, עומד זקוף ומאושר על הסירה שלו - נראה כדוגמן של מדור החיים הטובים במגזין. 

היא הביטה בי המומה וכמעט שהטיחה את המכשיר בהפגנתיות בפניי. 

הנהנתי בהסכמה, תוך שהעפתי מבט מלא חיבה בתמונתו של פבריציו ורק חייכתי אליה ומשכתי בכתפיי בשתיקה. ידה נשמטה והיא החזירה לי את הנייד במפרק כף יד מרושל ורפוי, אוחזת בראשה כאילו הוא כואב. 

"למה לא התחתנו?" הדהדתי את שאלתה, כמו ממלמלת לעצמי.

"מה אעשה באי באיטליה? מה רצית? שאגדל עיזים בזמן שהוא יבגוד בי עם דיילות?!" פלטתי מתגוננת. 

"למה אתם חייבים לגור שם?" היא הקשתה, מעסה את רקותיה בחוסר סבלנות.

"הוא טייס כפרה! כל העולם פתוח!" קראה גליה, כמעט צועקת בשטף התלהבותה. 

"אם הוא היה בא לגור פה אולי המצב היה אחרת", אמרתי בשקט. 

"אויש נו, תגורו בניו יורק ותבגדי בו עם טייסים.." היא הניפה את ידה בביטול, ציחקקה וקרצה בשובבות. 

לגליה היה מענה לכל דבר.

היא הייתה אישה מלאת חיים והומור, חזקה, דעתנית ובעיקר בעיניה רוב הדברים היה נון אישיו. 

לכל היה פתרון מניח את הדעת - גם לעיזים, גם לבגידות וגם לדיילות. 

במהרה מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק יחד איתה.

"אוח היית אוהבת אותו גליה", נאנחתי בחיוך קטן, אחרי שנרגעתי והשבתי לעצמי את נשימתי.

"הוא ממש חמוד, יש לו חיוך חבל על הזמן והוא מפנק. כל הזמן מביא לי מתנות קטנות ומדבר איתי מלא.. ", הוספתי בעיניים בורקות ומבט חולמני.

"בדוק", היא הנהנה בהסכמה, "הוא נראה מותק".

"אבל.. הוא מפסיק לעבוד בישראל בקרוב", נשפתי בעצב.

 "מה אני יכולה לעשות?" משכתי בכתפיי ברפיון, "אני לא בעד לעבור בשביל אהבה", הרכנתי את ראשי מעט ושמטתי את ידיי בחוסר אונים על שולחן בית הקפה. 

"לא נורא, נשמה שלי..", היא ליטפה את ראשי בנחמה. 

"לפחות הייתה לך חוויה מדהימה, היה לך בחור אקזוטי הורס - שלקח אותך לראות עולם. ובינינו..", היא הנמיכה את קולה ועיניה התלכסנו בחיוך ערמומי רב משמעות, "אני מקווה שראית איתו גם את הכוכבים בתקרה, אם את מבינה למה אני מתכוונת", לחשה, תוך שפרצי צחוק רכים התגלגלו מבטנה והתנגנו מגרונה.

"חחח בהחלט", זקפתי את ראשי וחיוך רחב וקצת נבוך התפשט על פניי.

"אמנם לא הגעתי למאדים, אבל לירח הגעתי וחצי", קרצתי לה בחזרה. 

"וכידוע גם זה - צעד גדול מאוד לאנושות", הוספתי בטון כאילו רציני בארשת מבודחת ולאחר צחקתי מכל הלב וחיבקתי אותה בחום.   

הכימיה שבינינו

גליה צדקה, הרומן שלי ושל פבריציו באמת היה חוויה ואפילו שזו הגיעה לתוויה האחרונים -

דה פאט ליידי טרם פצחה בשירת הברבור - ואנחנו עוד לא אמרנו את מילתינו האחרונה. 

עם זאת, לאחר החופשה החלומית שלנו נותר עוד חודש בלבד עד הטיסה שלי למזרח, ואילו לפבריציו נקבעו בישראל שתי עצירות ביניים בלבד. 

ייתכן שהיה מדובר במקרה קלאסי של מזל מחורבן במיוחד, אבל הרוסטר (לוח הטיסות) של פבריציו מעולם לא נראה יותר אנטישמי. פבריציו בעצמו נשבע לי שבמשך השנה וחצי האחרונה, היה מגיע לארץ כל שלושה ימים ושוהה בה בערך שבועיים כל חודש. 

סך הכל זה היה הגיוני מאחר שהבסיס שלו מחוץ לאיטליה היה בישראל. 

אולם, למן הרגע שהכיר אותי הטיסות שלו לישראל פחתו דרמטית, כאילו מרפי עצמו שימש כמלאך חבלה לסידור העבודה שלו - במטרה לנחס אותנו בהגזמה. בנוסף, התרוצצו לאחרונה שמועות עקשניות שהחברה שלו עומדת להפסיק לטוס לישראל בשל קשיים כלכליים. המשמעות הייתה שכל מה שנותר לנו לפני הטיול - זה שני מפגשים קצרצרים. בלית ברירה התחלנו להפנים שהפרידה קרובה מתמיד. 

לא היינו תמימים - ידענו שבמוקדם או במאוחר יבוא היום, אך אולי קצת קיווינו כי יידחה מעט. אולם דווקא משום כך ולמרות הצער השלמנו עם המצב כמו בוגרים וגמרנו אומר לנצל את הרגעים הספורים שלנו יחד כמיטב יכולתינו - עד טיפת הזמן האחרונה. 

בפגישות הבאות שלנו, בניגוד להתחלה בה הרומן שלנו הוצנע בין מסדרונות המלון - פבריציו כבר הציג אותי בפני עמיתיו לעבודה בגאווה ובגלוי. בשלב הזה, כבר כמעט הייתי חברה שלו לכל דבר ועניין והתהלכנו במלון ומחוצה לו - למסעדות ולים, זקופים ושלובי ידיים. 

הוא לא חשש יותר שמא ירכלו עליו שהוא לא מקצועי מספיק או שהוא 'טייס זיין' עם בחורה בכל מדינה על פני הגלובוס. מאזן הכוחות השתנה. הביטחון שלו בי ובקשר התחזק ונותר עוד כל כך מעט זמן שדבר לא היה חשוב יותר מזה.  שיגידו מה שיגידו - אנחנו ידענו את האמת ולא התביישנו בדבר.

בפגישתנו הראשונה לאחר החופשה פבריציו רצה שנלך למסעדה עם אוכל ישראלי אותנטי. לקחתי את המשימה על עצמי ובחרתי מסעדה חמודה על רמה, לא הרחק מהמלון שלו. 

ברור שהרבה פעמים כשחושבים על אוכל ישראלי, המחשבה הראשונה שעולה היא איזה פלאפל שוחה בשמן או חומוס גרגרים טוב. 

אולם, מכיוון שפבריציו היה בחור עם קלאס - השתדלתי למצוא כזו שהגישה אוכל מקומי טוב, אך לא הייתה חומוסייה או שווארמיה שכונתית. ריחמתי על נפשו האירופאית העדינה וניסיתי לחסוך ממנו את התענוג הישראלי המפוקפק שבהצטופפות עם ערסים קולניים, שבולסים עם הידיים והטחינה נוזלת להם בחינניות מהפה. 

לשמחתי המסעדה התגלתה כבחירה מוצלחת. נהננו מאוד מהאווירה, האוכל ואחד מהשניה. באמצע הארוחה פבריציו הפתיע אותי עם מתנה. אמנם כבר התרגלתי לקבל מפבריציו מתנות רבות כגון: תכשיטים, בגדים או אוכל, אך הפעם המתנה הייתה שונה ומרגשת במיוחד. 

פבריציו שלף משקית כהה חבילה דקה ומרובעת עטופה בסרט והגיש לי אותה בביישנות וציפייה. 

קרעתי את העטיפה בהתרגשות - זה היה ספר בעברית - האלכימאי. 

את האלכימאי של פאולו קואלו כבר הכרתי מילדותי. בכיתה ד' ניסיתי את כוחי בקריאתו. כמובן שאז, בתור ילדה, הכל נראה לי כמו גיבוב של שטויות שלעולם לא אוכל להבין.  סיימתי אותו בתסכול, כאילו אולצתי לקרוא ספר בסינית מדוברת והנחתי אותו בבושת פנים בחזרה בארון - נסתר מן העין מאחורי שאר הספרים, כאבן שאין לה הופכין. 

אמנם עוד מגיל צעיר נחשבתי כילדה בוגרת וחכמה לגילי ולכן הרהבתי עוז מלכתחילה להתמודד עם ספר שכזה. אך רעיונות פילוסופיים כשל האלכימאי היו נשגבים מבינתה של כל בת עשר, עם תמימות ילדותית וניסיון חיים דל - בוגרת ואינטיליגנטית ככל שתהיה. 

עם זאת, ידעתי שיום יבוא ואשוב לקרוא אותו ולגלות את סודותיו, שהיו נעולים בפניי בצעירותי. 

"חיפשתי את הספר הזה כבר שבועות", פבריציו אמר בקול רך ובעיניים נוצצות, מביט בי בתשומת לב בשעה שבחנתי את הספר בפליאה. 

"נכנסתי לחנויות רבות בשדות תעופה שונים, בכל פעם שהייתה לי הזדמנות. פשוט רציתי שיהיה לך אותו בעברית, כדי שתוכלי להינות ממנו בשפה שלך", גומותיו העמוקות חייכו אליי, ממתינות בסבלנות לתגובתי. 

בעודי מדפדפת בספר נזכרתי בחנות הספרים בה נפגשנו בשדה התעופה ברומא, כאשר פבריציו ניגש למוכר בהבעה מלאת תקווה ושאל אותו משהו באיטלקית סתומה. 

משפת גופם קלטתי אז שהמוכר השיב בשלילה - מתנצל בחיוך ובמשיכת כתפיים בפני פבריציו המאוכזב. אולם כשסקרנותי התעוררה והתעניינתי מה שאל, פבריציו לא גילה דבר.

כעת סוף סוף הבנתי מה עשה ופניי אורו. 

"זה מקסים", השבתי לו בהערכה עמוקה והסברתי לו על העבר שלי עם הספר.

"באמת הגיע הזמן שאקרא אותו שוב!", חייכתי אליו בחזרה במתיקות, מלאת הודיה. בלילה במיטה, כשפבריציו כבר נרדם בעייפות לצידי, נטלתי את הספר בשקט ועילעלתי בין דפיו, מנסה להיזכר לשווא בסיפור בו נתקלתי לפני יותר משני עשורים. 

כשעמדתי לסגור את הכריכה פתאום הבחנתי במשהו שלא שמתי לב אליו לפני כן - הקדשה.

איך פיספסתי את זה קודם? חשבתי בתדהמה, מעיפה בפבריציו הישן בשלווה, מבט אוהב.

"אנחנו נוודים במסע קוסמי.

אבק כוכבים מתערבל בבריכות האינסוף. 

החיים הם נצחיים. 

עצרנו לרגע לפגוש זה את זו -

להכיר, לאהוב, לחלוק. 

זהו רגע יקר, סוגריים קטנים בתוך האינסוף" 

 -פ.קואלו -

תום יקרה, אנחנו לא פוגשים אנשים סתם בטעות, דרכם אמורה להצטלב בדרכינו. 

אני כה אסיר תודה שדרכך הצטלבה בדרכי והייתה לי את הזכות לחלוק מסע בלתי נשכח איתך..

במחיצתך הקונספט של זמן הוא חסר משמעות. 

תודה לך מיי צ'יפ ביוטיפול מרמייד,

תמיד שלך,

פבריציו

נשימתי נעתקה, קראתי שוב ושוב את ההקדשה עם דמעות בעיניים, ואלו ירדו אט על לחיי ונקוו כמאגר קטן על עצמות הבריח בשיפולי צווארי. 

ההתרגשות מילאה והציפה כל תא בגופי, שמחה ועצב חגו בנפשי במערבולת רגשית סוחפת. 

הייתי אסירת תודה על הרגשות של הגבר הזה כלפיי, על רגשותיי אליו. 

עם זאת, משהו בהקדשה הזו הנכיח לי את הסוף בתוך האינסוף - את סיומו הקרב של הסיפור שלנו, שפתאום נהיה ממשי מתמיד.