מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק טז

לקבל ולתת

מספר ימים לאחר פגישתנו הקודמת נפל הפור סופית. 

חברת התעופה של פבריציו הודיעה כי החל מחודש הבא תפסיק לטוס לישראל. אם במקום מסוים בליבי קיוויתי שתהיה לנו האפשרות להתראות שוב, כעת הבנתי לא רק כי הסיכויים לכך קלושים, אלא גם שפעם הבאה שנתראה תהיה הפעם האחרונה. 

גם אלמלא בשורה זו, ימים רבים התלבטתי ביני לביני מה עליי לעשות. 

המרחק בינינו הכביד עליי יותר ויותר מיום ליום. הטיול שלי למזרח היה קרוב מתמיד ועדיין השתוקקתי לצאת אליו כרווקה חופשיה, נטולת מחויבות או דאגות ופנויה רגשית. יותר מכך, ככל שהפכתי בדבר - לא הצלחתי לראות עתיד ריאלי לזוגיות כשלנו. 

מאידך, היה לי כואב מדי לוותר על החיוך של פבריציו. 

החיוך הזה, הרחב המדבק, שכל אימת שראיתיו - ישר חייכתי גם כן. 

גם ידעתי שאתגעגע לקול שלו - המרגיע, העליז, המשמח עם המבטא המצחיק שגרם ללבי להתרונן.

אולם, הייתי משוכנעת שאין ברירה אחרת. ביקשתי הרפתקאה מופלאה עם סוף ידוע וזה בדיוק מה שקיבלתי. חשתי אסירת תודה כלפי פבריציו על רומן הקיץ שלנו והבנתי שזה הזמן לשחרר את שנינו - שהגיעה השעה לומר שלום. 

פבריציו עמד להגיע לישראל שבוע הבא - כאמור בפעם האחרונה. 

הייתי אחוזת אמוק, במרדף מטורף אחר הזמן. התרוצצתי בעיר בין חנויות לחפש לו מתנות פרידה שימצאו חן בעיניו. רציתי לגמול לו על התקופה המדהימה שחווינו ביחד ועל מחוותיו המרגשות. ומאחר והתאהבתי בקונספט של מתן ספר עם הקדשה החלטתי לעשות לו גם כן, על אף שכביכול זה לא היה מקורי. 

לאחר מחשבה מרובה בחרתי שני ספרים באנגלית - הראשון היה 'שתיים דובים' של מאיר שלו. בחרתי בו מפני שהיה מהאהובים עליי וגם מאוד ישראלי בכתיבתו ובעלילתו. לכן קיוויתי שיוכל לפתוח לפבריציו צוהר לתוך הישראליות שלנו ולנבכי נפשי, בתור משהו שריגש אותי ואני חולקת עמו. לספר השני חיפשתי ספר פילוסופי בסגנון האלכימאי שקנה לי.

היו לי כמה אפשרויות בראש, עם עדיפות ל'באדולינה' של גבי ניצן, אך בסוף מכולן הצלחתי למצוא באנגלית רק את 'הנסיך הקטן'. 

הנסיך הקטן הוא סיפור קצר אך מלא משמעות  על קורותיו של טייס שהתרסק במדבר סהרה.

בלב הציה פוגש הטייס צעיר משונה, שהגיע מעולם אחר שבו שלושה הרי געש ושושנה אחת יחידה במינה. דרך סיפורו חושף הנסיך הקטן בפני הטייס, בפשטות ובנאיביות ילדותית - אמיתות חשובות על החיים ועל אהבה, שמבוגרים כבר הספיקו לשכוח. 

אמנם הייתי בטוחה שפבריציו מכיר את הנסיך הקטן, בתור קלאסיקה עולמית וגם כספר שנכתב על ידי טייס, שנפל במלחמת העולם השניה.

אולם, עדיין ייחלתי שיתרגש לקבל ממני ספר זה - שכה התאים בעיניי לדרך חייו ואופיו, עם הקדשה ממני. 

בנוסף לכל זה הזמנתי לטייס שלי במיוחד דגם קטן ומעוצב של מטוס וינטג' יפהפה ותכלכל לאוסף המטוסים המיניאטוריים שלו וכן ביקשתי שיחרטו לו הקדשה האומרת: 

"אין מקום שהוא רחוק מדי". 

מאחר וההקדשה גם היא הייתה לקוחה מהנסיך הקטן המתנות השתלבו בעיניי יפה זו בזו. יתר על כן, היא נראתה לי מספיק פואטית ובעלת משמעויות רבודות - המרמזות על הגשמת חלומות, על חייו כטייס ואפילו על מערכת היחסים שלנו שהתגברה לתקופה על המרחק וקיימה את המנטרה היפה הזו, שהיכן שיש אהבה למקום או לדבר באמת אין מקום 'שהוא רחוק מדי'.

הסעודה האחרונה

ערב הפרידה הגיע. 

פסעתי מבעד לדלתות המלון נרגשת ועמוסה בשקיות, גדושות במתנות שהבאתי לפבריציו וביניהן גם אחת לסילביו אביו - יין ישראלי משובח, להודות על נדיבותו הרבה כלפיי בליפארי. כגבר לארג', מפנק וצנוע שרגיל לתת מתנות ולא לקבל, פבריציו קרן כשהבחין בחבילות העטופות, שהמתינו לו בלובי. התרגשותו דמתה להתלהבותו של ילד, שחש כאילו חג המולד הקדים להגיע השנה. 

הוא נפעם מהמטוס התכלכל (שקיבל מקום של כבוד על השידה ליד מיטתו בביתו שבאיטליה) ושמח מאוד על הספרים ועל היין. 

לרגע או שניים התעכב על הנסיך הקטן.

הוא אחז וליטף אותו בכפות ידיו המחוספסות בחרדת קודש, בשקט, בחיוך מלא משמעות.

"זה הספר האהוב עליי", לחש בהתרגשות.

הוא שיתף אותי שבמשך שנים רבות נהג לשאת אותו איתו ממקום למקום ומדי פעם לחזור ולקרוא בו. בנוסף אמר לי שאף תיכנן לעשות קעקוע בהשראתו בקרוב ועמד לקנות את הספר גם באנגלית. הופתעתי מאוד ממה שסיפר - הרי לא היה לי מושג קלוש, אך בלבי שמחתי שיד המקרה הובילה אותי לקנות לו דווקא את הספר הזה. 

לאחר עוד כדקה של שקט שבה בחן את הספר הבחין בהקדשה. 

עיניו ברקו בציפייה. הוא אחז בידי ובחיוך מעט מבוייש ביקש את רשותי לקרוא אותה - כשיהיה על המטוס בדרך חזרה הביתה. מאחר שהבנתי שהוא חפץ לתת לקריאה את מלוא תשומת ליבו וכעת הוא מעוניין להעניק אותה לי - הסכמתי באהבה.

בערב הלכנו ברגל יחדיו למסעדת סושי מעולה, הרמנו לחיים בפעם האחרונה ואחרי ששבענו חזרנו לאיטנו למלון - אוחזים ידיים ומושכים את הזמן.

"פבריציו?" עצרתי לפתע, מפרה את דממת הליל ומישירה לעיניו מבט רך ובוחן. פבריציו שכף ידי השתחררה מידו, נעצר גם הוא והפנה לעברי מבט שואל. 

"למה אתה מחבב אותי?" לחשתי מעט מסמיקה. פתאום הרגשתי שהשאלה בוערת בי מבפנים ונורא דחוף לי לדעת. 

"למה אני מחבב אותך?" חזר פבריציו על שאלתי מעט מופתע, לא בטוח כי שמע היטב ואולי תוהה על הבהילות שבקולי ועל התזמון. 

הנהנתי בשתיקה מבוישת. 

הוא הרהר כדקה במצח קמוט, אצבעותיו מתופפות על פיו כשחשב.

"אממ.. אני מחבב אותך - כי את מכשפה", אמר לבסוף וציחקק בארשת פנים שובבה, בעודו מושך את ידי לחיקו כמבקש שאהיה קרובה אליו, כמו מתחנן שאכשפו שוב - שיהיה שבוי בקסמיי לעד. 

לדאבונו, התשובה הזו לא ממש ריצתה את המכשפה - וזאת בלשון המעטה. 

יתרה מזאת, אילו באמת הייתה מכשפה אמיתית - יש מצב שבזה הרגע היה נהפך למטאטא או עכבר או נבלע בשלמותו בתהומות מבטה. 

כשהבחין בכך פבריציו צחק במבוכה וקילוחי זיעה דקים וקרים החלו מטפטפים במורד מצחו וגוו. 

הוא כיחכח בגרונו פעמיים, מנסה להחליק לתחתית גרונו מעין גולה דמיונית ואז בלע את רוקו, חייך באומללות וניסה שוב. 

"אני לא יודע איך לנסח זאת.. ", נאבק בלשונו המסורבלת ונאנח מהורהר.

"זה כמו שאדם אוהב אופרה מסוימת שעושה לו משהו בלב - והוא לא יודע להסביר מה, למה ואיך.. כמו.. כמו שאני אוהב לעוף", אמר בקול רך ומבויש.  

"ובכל זאת?" התרככתי מעט והמשכתי להתעקש בעפעוף ריסים פלרטטני - דורשת ממנו לחפור פנימה, לספק את יצר הסקרנות שלי, מסרבת להרפות. 

הוא חייך לעברי בהבנה, חשב רגע או שניים ונדמה היה שהשתדל לשלות מתוכו את המילים הנכונות. 

"אני מחבב אותך, כי את שילוב של הרבה דברים", פנה אלי לבסוף וליטף את לחיי.

"את מתוקה, אבל גם חכמה. את רגישה ואמפטית, אבל גם קצת סטרונצ'טה לפעמים", קרץ לעברי וצחק בחום. 

"אני אוהב שאת מראה שחשוב לך מה שחשוב לי ואני יודע שזה כי את מקשיבה באמת וזוכרת את מה שאני אומר - וחוץ מזה..", קולו דעך, תוך שהניח את אצבעו על סנטרי בעדינות והרים אותו מעט מעלה, כך שיכול היה להביט היישר לעיניי.

"חוץ מזה..", חזר והתנשף בשקט, "את כל כך פאקינג יפה", פלט בהערצה. 

נשימתו נעתקה, כשעיניי התכולות פגשו בעיניו וזרם חשמלי חלף בינינו - כאילו ראה אותי שוב לראשונה. 

זו הייתה אחת התשובות המחמיאות, הרומנטיות והיפות ביותר, שקיבלתי מגבר מעודי. באותו רגע הרגשתי מינימום כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" והסמקתי עד שורשי שערותיי.

גלים של חמימות נעימה פשטו באיבריי ולא הצלחתי להחליט אם להתנפל עליו בנשיקות או להרכין את ראשי במבוכה. פבריציו שקלט את הסיטואציה, הצמיד אותי לגופו ונתן לי להתאושש בין זרועותיו ואז נישק אותי באהבה וצחק בחיבה. כשהלכנו מחובקים כגוף אחד בעל שני ראשים, בדרך חזרה לחדרו, חשבתי לעצמי שאזכור את הצחוק הזה כל חיי.