מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק י

ריקוד מושחת

אחרי שסיימנו את הארוחה ופנינו את הכלים, פבריציו חיבק את מתניי ולחש באזני: "חשבתי שנלך היום לרקוד, מה את אומרת?" 

ראשי נפנה הצידה בהפתעה, פי נפער קמעה ועיניי בהו בפבריציו בתמיהה.

לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב.

"אבל.. אתה לא אוהב לרקוד", הזכרתי לו מעט מבולבלת ועיניי צומצמו לחרכים בחשדנות.

"נכון..", הוא הודה באיטיות, "אבל את כן! ואני רוצה להוציא אותך לרקוד!" הוא פסק ושלח לעברי חיוך מיליון דולר. 

"באמת?!" קראתי נרגשת במאור פנים. 

איני יודעת אם הוא ידע, אבל עבורי זו הייתה מחווה שערכה לא יסולא בפז. בייחוד לאור העובדה שהאקס לא הציע שנצא לרקוד - אפילו פעם אחת, במשך כחמש שנים.

"כן באמת", הוא הדגיש, כאילו נעלב על עצם ספקנותי וצחקק בנדיבות.

"עכשיו לכי תתארגני מהר, כי כבר הודעתי לחברים שלי שאנחנו מגיעים", הוא טפח על ישבני בקריצה והצביע לכיוון האמבטיה. קיפצתי למקלחת בדילוגים שמחים. מדהים עד כמה קל לעשות אותי מאושרת - חשבתי - רק צריך לדעת איך. 

במשך שעה ארוכה שהיתי באמבטיה. עשיתי מקלחת חמה וארוכה, התאפרתי בקפדנות ובחרתי את האוברול הקצר הסקסי בגוון בורדו. 

"נו תום - את מוכנה?" קרא פבריציו כאשר סבלנותו פקעה.

"כן, כן אני יוצאת", קראתי בקול, בעודי פותחת את דלת האמבטיה וממהרת לעבר נעלי העקב.

"יופי סוף סוף!" נאנח פבריציו בתיאטרליות וגילגל את עיניו לתקרה.

"מאז שהכרנו שלושת רבעי מהחיים שלי אני מבזבז בלחכות לך - זה זמן שלא יחזור!" הוא קיטר בנימה מבודחת והמשיך להתגרות ולהקניט עד לשניה שבה מבטו נח עליי. 

באותו הרגע הוא השתתק, הרצין והניד ראשו מצד לצד בנשימה עצורה. 

"גאד דאם, מיה בלה תום, כמה שאת יפה!", התנשף ועיניו נצצו בהערצה. 

עד שהגענו למקום, חברו אנריקה, בת זוגו ועוד זוג חברים שלא זכרתי את שמם - כבר חיכו לנו בתוך הדאנס בר.

הבר, שהיה הגרסה האירופאית המהודרת למועדון הקלרה בתל אביב, שכן בלב העיר העתיקה של ליפארי, על טרסה עם נוף לים. לשמחתי, התנגנו בו מיטב שירי המיינסטרים וכבר לא יכולתי לחכות להתחיל לרקוד. אולם רחבת הריקודים נותרה עצובה ושוממת. סקרתי את המקום הריק בדאגה ונשכתי את שפתיי בתסכול. פבריציו שקלט את עיניי המתרוצצות הרגיע אותי שפשוט הגענו מוקדם מדי ובקרוב מאוד המקום יתמלא במבלים רועשים. 

כעבור שעה - קצת לאחר חצות, כמובטח, שתי הרחבות אוכלסו בצפיפות בבנות פלרטטניות ובנים חרמנים לעייפה. עד אז החבורה תפסה שולחן במיקום אסטרטגי ועשינו היכרות על כוס יין. פבריציו שהשוויץ בי מול חבריו, זכר להיות מנומס ולהחמיא גם לאנריקה על חברתו החדשה. אנריקה מצידו, לא נשאר חייב ופירגן בחזרה גם לחברו וגם לי - בכמה מבטים מלאי זימה. 

יש לי חולשה לרקדנים

לדאבוני, פבריציו וחבריו לא מיהרו לשרוף את הרחבה. 

גם כאשר התלהבתי שהשמיעו את "סולדי" - השיר האיטלקי מהאירוויזיון שהפך ללהיט עולמי - הם רק גלגלו את עיניהם ונחרו בזלזול שהם שונאים את השיר המטופש הזה. 

הם שתו ובירברו זמן רב על נושאים, שעניינו לי פחות או יותר את הביצה השמאלית (אילו הייתה לי) ולפי המבטים הנואשים של חברתו של אנריקה נראה שהיא חלקה איתי את אותה התחושה. השתעממתי, הרגליים עיקצצו לי ורציתי לרקוד - לכן ברחתי מהם וסחבתי איתי את חברתו של אנריקה, כשותפתי לפשע. 

ברגע שהבנים הבחינו שחברותיהם נעדרות - יצר הבעלות והקנאות דחף אותם לעבר הרחבה. פבריציו הגיח מאחוריי במפתיע וסובב אותי אליו בהבעה מתגרה.

"תראי מה זה", הוא ציקצק בלשונו, "את - מקבלת את מה שכולן רוצות - בחינם - ועם זאת את לא מעריכה.." הוא לחש באוזני, מזייף נימת האשמה מתקתקה כלפי "כפוית הטובה" שמולו.

"מי פה לדעתך עוד יוצאת עם טייס - חוץ ממך?" הוא החווה בידו בתנועה מעגלית לעבר הבחורות ברחבה.  

"ייתכן, ייתכן..", זוית פי התרוממה בממזריות והינהנתי בהסכמה.

"אבל מי פה לפי דעתך יוצא עם ישראלית לוהטת שיודעת להתנועע ככה?!" לחשתי בחזרה וקרצתי לעברו בטיזריות. התנתקתי ממנו והרחקתי לתוך הרחבה, מפגינה כמה מצעדי הריקוד החושניים שלי, שתמיד סובבו את כל הראשים ברחבה. 

לסתו של פבריציו נשמטה. 

הוא נכנע מהר מששיערתי, כל פאסון הטייס המאצ'ואיסטי שניסה להקרין עליי נזל ממנו יחד עם הצבע שבפניו. הוא מיהר להיצמד אליי ולסמן טריטוריה ככלבלב מבוהל. חושש שמא יגנבו לו את העצם העסיסית - שמפזזת לה בפתיינות על הרחבה, מפזרת עננת סקס אפיל ופרומונים, שמשכה את כל הזאבים שבסביבה.

מאותו רגע ולמשך כל הערב פבריציו רקד איתי. גם כאשר היה בטוח כי הסכנה חלפה, הוא לרגע לא נתן לי להרגיש שלא בנוח או שכפיתי עליו דבר שלא רצה. היה מכמיר לב ומקסים לראות עד כמה השתדל עבורי. אף על פי שלא ידע לזוז ולא אהב לרקוד - הוא היה לצידי כל העת, מהופנט - נותן לי תחושה שהוא זה שזכה בנערה הכי יפה וסקסית - במועדון, באיטליה, בעולם. 

לקראת סוף הערב אחרי שהתפרענו והוצאנו אנרגיות, רקדנו לאט ביחד - צמודים. 

לרגע הסתכלנו זה על זו וצמרמורת חלפה בשנינו - כאילו עבר בינינו רגש חזק, שלא ניתן להסביר במילים.

כמו פולס חשמלי, רק במבט. 

"תראי מה זה תום..", לחש פבריציו בחיבה ועיניו בורקות.

"כעת שנינו נראים כמו דגים מטופשים מאוהבים!", הוא צחק ברכות וטמן את ראשו בשקע כתפי. השענתי את ראשי עליו בחזרה וחיוכי קרן מהלב עד לכוכבי השמיים. 

בארבע לפנות בוקר עזבנו את המועדון - שני "צעירים" בני שלושים שרקדו כל הלילה וקרעו את העיר.

"הרבה זמן לא יצא לי לבלות עד שעה כזו!" צחק פבריציו במבוכה, מסגיר את העובדה שזה היה החריג לגילנו ולא הכלל. הוא שקע במחשבות לרגע ופתאום עיניו נדלקו. 

"את יודעת מה היינו עושים תמיד אחרי מסיבה שהסתיימה קרוב לזריחה?", שאל בחיוך. 

"לא", נדתי בראשי צוחקת, מחכה שיגלה לי את התשובה.

"היינו הולכים למאפיה מעולה, שבדיוק נפתחת בשעות האלה ויורדים על מאפה חם, שרק יצא מהתנור", הוא נזכר בערגה.

"את רעבה??" שאל נלהב. 

"למאפה?!" וידאתי, כובשת חיוך של שמנמנה בארון. פבריציו הנהן בתקווה. 

"תמיד!" פרצתי בצחוק מתגלגל ופסקתי בנימה של "כאילו דה". 

פבריציו עוד לא ידע, אבל הייתי סאקרית של לחם, חלות מתוקות ומאפים עתירי קלוריות מכל סוג.

הייתה לי חולשה בלתי נשלטת אליהם ולכן השאלה שלו כמעט הייתה רטורית בעיניי. 

"נהדר!", התמוגג פבריציו, "התחנה הבאה - המאפיה!" צהל בשמחה.

כך מצאנו את עצמנו בארבע בבוקר מנשנשים ברעבתנות מאפים חמים, רכים ונימוחים כמו שני מסטולים עם מאנץ' לילי או שבעצם הייתה זו ארוחת בוקר מאוד מאוד מוקדמת. 

קרוב לחמש, כאשר סוף סוף נסענו הביתה, דאגתי שמא פבריציו עייף או שיכור מדי כדי לעלות על האופנוע, בטח במהירות האור שבה נהג.

"נו באמת?!" הוא עיווה את שפתיו ביהירות ופטר את חששותיי כלאחר יד.

"עליי להזכיר לך גברתי שאני טייס?!" סנט בי, מעמיד פני נעלב.

"אני אקסלנט דרייבר - אני יכול לעשות את הנסיעה בעיניים עצומות אם אצטרך!" נחר בזחיחות. 

עיניים עצומות או לא, מה שבטוח שלי היו קרועות לרווחה במשך כל הנסיעה.

ובסופה הודיתי לקב"ה, לישו, לאללה ואפילו לסנט ברתולומיו הקדוש שסייעו לי ולטייס הרברבן שלי להגיע הביתה בשלום ובבטחה.  

פיקי דה אינדיה

יום למחרת התעוררתי לפני פבריציו, שהיה עוד שקוע בשינה עמוקה. 

קמתי באיטיות, נזהרת לא להעיר אותו והתענגתי על השקט של הבית, שלרגע הרגיש לי כמו אי בודד - רחוק שנות אור משאון הכבישים, מנותק מרעש המכוניות והמולת האנשים. 

את שני הצעדים מקצה המיטה עד לויטרינה פסעתי על קצות האצבעות - מצפה להתייחד שוב עם הנוף, שלא ידעתי ממנו שובע. 

כה מהופנטת הייתי על ידי הים שנצץ באור השמש, שכלל לא הבחנתי בפבריציו שהתגנב מהמיטה, שקט כנמר המשחר לטרף, עד אשר שמעתי את רחש נשימותיו ממש מאחוריי. 

ידיים חמות הקיפו את מותניי באיטיות, מקרבות אותי אל גוף מוצק. קול פעימות ליבו, הצמוד אליי, העביר בי רעד. בזמן שנשק לצווארי ברכות, בעדינות החל להוריד את רצועת חזייתי מכתפי החשופה. סוף סוף היינו רק אנחנו בבית - בלי אביו ואחיו. 

רק שנינו, מוקפים בים של שקט ושלוות ציוצי ציפורים. חשבתי שדבר לא יפגום בנירוואנה שחשנו - אך זו נפרמה בגסות ובטרם עת. 

"בונז'ורנו פבריציו! קומו סאי?" קול בריטון גברי רעם לפתע בגינה. 

למשמע הקול פבריציו נאנח בכבדות, תוך גלגול עיניו השמיימה, כביכול אומר לריבונו של עולם: למה אלוהים? למה עכשיו? 

"בונז'רונו!" האדם בחצר הגביר את קולו וצעק שנית בקול רם, רק למקרה שמישהו מאיתנו פיספס. 

"מי זה?" שאלתי את פבריציו בתמיהה, בהלם שמישהו הצליח לחדור לטירה המבודדת שלנו על ההר. אך פבריציו רק הידק את שפתיו וסימן לי להיות בשקט. 

"פבריציו, באתי לקחת פיקי דה אינדיה - אתה בא??" האיץ בנו הקול חסר הסבלנות.

"רגע אחד!" צעק פבריציו, שלרגע שקל להעמיד פנים שאינו בבית או להתחזות למת. בחוסר רצון מופגן הוא הרים את רצועת החזיה שלי חזרה לכתפי, תוך שקילל ורטן בלחש: "קאצ'ו! מה בנאדם צריך לעשות כדי לקבל קצת פרטיות?! ועוד בביתו שלו?! למי אכפת מהפיקי דה אינדיה המחורבן?!".  

"מה זה פיקי דה אינדיה?" שאלתי חרש. 

"סברס", ענה פבריציו קצרות, "יש לנו בגינה", הוא זקר את אגודלו לעבר הקקטוסים עמוסי הפירות.

"ברתולו כרגיל מצא את הזמן המושלם להגיע", הוא התמרמר בזעף.  

"פבריציו!" נהם ברתולו קצר הרוח בתרעומת. 

"וובנה, וובה, וונגו (בסדר, בסדר אני בא)!" פבריציו קרא בקול. 

הוא הטיח את אגרופו על ירכו בהפגנתיות מרירה ואז העביר את כף ידו בשיערו - תוך כדי ששיחרר נשיפה ארוכה וקולנית, בניסיון להירגע ולצאת החוצה קול. 

משועשעת מהסיטואציה וגם קצת מאוכזבת שהרגע האינטימי שחלקנו נקטע באיבו, צפיתי בו יוצא לגינה כמו ילד נרגז ומעוצבן ומיד הופך את עורו ועוטה הבעת שמחה מזויפת, כדי לברך לשלום את שכנו. 

ככה הייתה ליפארי - כמו קיבוץ מוקף ים. אמנם הבתים היו מבודדים ומרוחקים זה מזה, אבל כולם הכירו את כולם - וברתולו, שבמקרה גם היה אח של ג'ובאני המפורסם, קפץ לביקור לרחרח - ולא רק את הפיקי דה אינדיה. 

קח אותי לכנסייה

לאחר שברתולו עזב עמוס בפירות צהובים עסיסיים, אך נטול רכילות חדשה - עזבנו גם אנחנו את הבית והפעם להקיף את האי על האופנוע. זכינו בעוד יום שמשי וחם, שבו תענוג להתנייד עם האופנוע וליהנות מהרוח המצננת איברים. עברנו על פני כפרים פזורים, בתים מתפוררים, משקים חקלאיים ותיקים, כרמים מוריקים, מטעי זיתים ואפילו פה ושם עדרי כבשים.  נסענו עד שהגענו למקום התצפית האהוב על פבריציו - הכנסייה הישנה של קוואטרופאני (שנקראה על שם אחד הכפרים העיקריים בליפארי). 

הייתה זו כנסייה קטנה ופשוטה למראה, בעלת שלוש דלתות ובאר קטנה מכוסה שרכים מקדימה.

הייתה לה כיפה עגולה קטנה ולצידו גג משולש גדול, שבמרכזו צוהר עם פעמון מחליד ומעליו צלב. אולם, הדבר המעניין ביותר לא היה הכנסייה עצמה, אלא הפנורמה שנשקפה מין הרחבה הגדולה והמרוצפת שהקיפה אותה.

שם בקצה ההר ניתן היה לראות את האי סלינה במלוא תפארתו ואף את האיים הקטנים אליקודי ופיליקודי ביום עם ראות טובה. הנוף היה עוצר נשימה. פבריציו התבונן סביב בהתרוממות רוח, נלהב לחלוק איתי את אהבתו למקום ולהכיר לי עוד פינת חמד ונקודת תצפית טובה. 

לאחר שקפצנו לפה ולשם ואני תיקתקתי תמונות כאילו אין מחר, התיישבנו לנוח מעט על הספסל ברחבה הצופה לאיים. פבריציו הניח את זרועו על כתפיי בנונשלנטיות נינוחה, הצביע על הכנסייה מאחורינו ואמר: "את הכנסייה הזו אני מכיר עוד מהימים שהייתי ילד". 

"היא חמודה", מלמלתי בנחמדות, כמי שראתה כנסיות מרשימות ממנה והוספתי ביושר שהנוף מדהים.

"פה אני אתחתן", פבריציו העיר כבדרך אגב, בביטחון של גבר שהחליט זאת בליבו כבר לפני עשרים שנה. 

"בכנסייה?" הסתובבתי לעברו בחדות והבטתי בו מעט מזועזעת. 

היה לי מוזר שמי שהעיד על עצמו כאתאיסט גמור יחליט לקיים את הטקס החשוב בחייו דווקא בבית האלוהים.

זה היה כל כך אולד סקול, קתולי וקלישאתי. 

בעיני רוחי דמיינתי את פבריציו ביום חתונתו המיוחל. הוא - חנוט בחליפה ונרגש, יוצא מהכנסייה - שלוב זרועות עם בחירת ליבו. היא - בשמלת כלה צחורה שופעת בד ושובל נסיכותי ארוך. הם פוסעים לאט לעבר "הכרכרה המלכותית" בחיוכים לבנים, בעת שאורחיהם המהודרים משליכים על ראשיהם פתיתי אורז לבנים, ממש בכניסה לכנסייה שמול עיניי. 

"כן", השיב פבריציו מחייך והעיר אותי מחלומותיי בהקיץ.

"אני רוצה שכל הטקסים החשובים בחיי יהיו פה", שיתף אותי בעיניים בורקות.

ליבי נחמץ בקרבי למשמע דבריו.

מחד הבנתי שמדובר בחלום ילדות שלו. שהכנסייה הזו עם הנוף המשגע, אינה חשובה לו בגלל המשמעות הדתית שהיא מסמלת, אלא כי היא מזכירה לו רגעי אושר יקרים - רגעים שהיה רוצה להנחיל לאשתו לעתיד ולילדיו.

בנוסף, גם אם לא רציתי להודות בכך, היה משהו בי שהזדהה עם פבריציו - אותו המשהו שגרם לי לאהוב את ליל הסדר ועדיין להתרגש בבר מצווה או ברית מילה ולהזיל דמעה בחתונות יהודיות. היה זה המקום החם בלב למסורת - שמתגלה דווקא בצמתים משמעותיות, בהחלטות גדולות, בטקסים. זאת משום שהמסורת - עתיקה ואנכרוניסטית ככל שתהיה - מחברת אותנו לעבר שלנו, להיסטוריה, לשורשים. היא מאפשרת לחיינו הקטנים והזניחים להרגיש כשייכים לדבר מה גדול יותר, למשהו נצחי. 

מאידך, דווקא החלום הזה שירטט לי בבהירות כואבת את הפערים בינינו.

פערים שלפעמים כל כך רציתי לשכוח - תהום שמפרידה בין האשליה למציאות. 

הרי נגיד ואני אהיה האישה בת המזל שלה פבריציו ירצה להינשא - בחיים לא אסכים להתחתן בכנסייה.

עד כמה שאני חילונית אני עדיין יהודייה והמקסימום לו הייתי מוכנה זה להינשא בגן אירועים או על החוף - לא בבית כנסת, לא במסגד ובטח שלא בכנסייה. 

המשמעות הייתה שבהכרח חלומו הנאיבי של פבריציו היה מתנפץ לרסיסים וזה רק חידד לי שנית שבעתיד קשר כמו שלנו היה דורש משנינו ויתורים מפליגים וכואבים.

התעצבתי לחשוב על כך ולא רציתי להסגיר את רגשותיי. על כן התאמצתי לעקל שפתיי לכדי חיוך אוהד ולא אמרתי מילה. לא היינו זוג לפני ביסוס הקשר ובטח לא לפני חתונה.

במצבנו - חשבתי - אין טעם להעיר שדים מרבצם. למחלוקות כאלה לא היה מקום בין שני בני אנוש שהתכנסו יחדיו ליהנות מהשמש, מהנוף, מהים ובעיקר אחד מהשניה.