מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יא

השקט שלפני הסערה

לאחר שעזבנו את המצפור המיסיונרי רכבנו על האופנוע לאורך קו החוף הדרמטי של האי. לבראנץ' עצרנו אצל טאנו לקבל את מנת הסם החדש והממכר שלי - גרניטה צוננת עם קצפת ובריוש. ובצהריים לקחנו את הגוצ'טו ושטנו לאי וולקנו, כדי ליהנות מחופיו ולסייר בו מעט. 

וולקנו היה אי תיירותי לחלוטין. 

בניגוד לליפארי - בוולקנו, שפעם היה הר געש פעיל מאוד, התגוררו מעט אנשים כאשר רובם התפרנסו מתיירות. על האי היו מעט מלונות, דירות נופש, מסעדות וחופים מוסדרים - עם שורות שורות של כיסאות חוף ושמשיות. במקום בו ביקרנו תיירים רבים השתזפו על החוף ושיכשכו במים, אך לא היה אף נמל או מזח בנמצא ולכן עצרנו את הסירה במרחק קצר מהחוף ושחינו עד אליו. שמחתי - סוף סוף חוף חולי באיים האיאוליים!

אך במהרה תשומת ליבי הופנתה מהחול הנעים לכיוון אחר ואפי התעקם בסלידה. 

הריח העז שהיכה באפי היה כשל ביצים סרוחות. מקור הסירחון, כך התברר לי אחר כך, היה אתר מעיינות חמים ואמבטיות גופרית ובוץ ששכן לא הרחק מהחוף. יעני חמת גדר של דרום איטליה. כשהצצתי לתוך האתר ראיתי בעיקר מבוגרים עם כרס וקשישות שדופות מורחים בנדיבות בוץ על פניהם וגופם החשוף. הם התהלכו מסביב לבריכות, מזיעים בחום הנורא, בתקווה שהצחנה וסגולותיה ישיבו את זוהר נעוריהם לעורם הקמוט. כשפבריציו התעניין אם אני רוצה להיכנס, השבתי לו שאוותר על התענוג המפוקפק. אם אי שם יש גיהנום - אולי הוא אינו נראה כמו חמי געש, אך וודאי הוא מריח ככה - כמו ריקבון מיוזע וחמוץ. 

במשך שארית אחר הצהריים, הסתובבנו קצת בשדרת חנויות הפיציפקעס והמזכרות לתיירים ואז חזרנו לבלות בחוף עם המים החמימים והחול הרך. הערב, פבריציו בישר לי נרגש, הוא לוקח אותי למסעדה האהובה עליו באיים - מקום ביתי ומשפחתי בוולקנו שמגיש אוכל מקומי, טרי ומצוין.

הוא סיפר לי שרצה לקחת אותי לשם עוד בערב הראשון, אולם מכיוון שהמקום היה כה מבוקש ופופולרי, היה צריך לחכות ולהזמין לנו מקום מראש. 

לקראת ערב, אחרי יום שלם תחת השמש הקופחת היינו עייפים.

החלטנו שבטרם הארוחה נחזור לבית לנוח קצת, להתקלח ולהתארגן ונצא שוב לפני השקיעה. 

בבית, כבר מקולחת ולבושה, שקעתי בנינוחות לתוך הספה המפנקת. 

בזמן שפבריציו התקלח ובעודי נמרחת על הכריות הרכות, הבחנתי בנייד של פבריציו ששכב מולי על השולחן בסלון. הושטתי את ידי ולקחתי אותו, בכוונה לנצל את הזמן ולהעביר אליי את התמונות שלנו שצילם עד כה.

ריפרפתי בין התמונות כשחיוך מוקסם תלוי על שפתותיי - מהופנטת מהחיוכים שלנו, מכל הרגעים שבקרוב מאוד יהפכו לזכרונות קסומים.

בזמן שדיפדפתי מעלה, בטעות הרחקתי לכת מדי. אך כשעמדתי לחזור אחורה פתאום לכדה את עיני תמונה שהייתה לי מוכרת. גם בגרסה המוקטנת בגלריה כבר זיהיתי את מחשב הטיסה ובלב מתרחב מנוסטלגיה פתחתי את התמונה, בציפייה לראות על המסך את שמי. 

רק ששמי לא היה שם על המסך - על מחשב הטיסה היה מאויית שם אחר - 

היה כתוב שם ביאטריצה. 

הקומדיה האלוהית

ליבי צנח ונלפת בכאב ועיניי נפערו בתדהמה, לרגע לא יכולתי לנשום. 

ראשי הסתחרר - משהו פה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, זו וודאי טעות. 

אבל הנה התמונה - שחור על גבי לבן - ועל המסך שאינו משקר כתוב בבירור: "ד"ש לביאטריצה" ולא לתום.

הייתי חייבת לדעת.

ידעתי שאסור לי, הבנתי שאני עומדת לעשות דבר שלא ייעשה - אבל הייתי מוכרחה. 

נכנסתי לווטסאפ שלו ובידיים רועדות הקלדתי ביאטריצה, מתפללת שאגלה שמדובר בבת דודה או ידידה. אולם, השיחה - אפילו שהייתה באיטלקית ולא הצלחתי לפרש מילה - לא הותירה מקום לספק. בת דודה לא שולחת תמונות שלה בהלבשה תחתונה.

בחנתי את ביאטריצה בזעזוע, בצער, בתחושת נחיתות נוראה. היא הייתה בחורה איטלקיה צעירה, יפהפיה, חטובה, שזופה, עם עיניים תמימות, כחולות וגדולות וחיוך פתייני. מרוב ההלם, כמעט הפלתי את הנייד. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לבכות.

פגועה עד עמקי נשמתי, התכנסתי לתוך עצמי בראש מורכן וכתפיים שמוטות. 

איזו טיפשה היית !! - נזפתי בעצמי בכעס - שהעזת לחשוב שהוא מאוהב בך עד מעל הראש. 

מה חשבת לעצמך?! - הלקיתי את עצמי בתוכחה - שהיית כה בטוחה שהוא שבוי ברשתך, שהוא כרוך אחרייך ומלבדך אין, שהוא רק שלך ולכן רומז לך שרוצה שתהי רק שלו?!

הרגשתי כל כך מטומטמת על כל הפעמים בהן חשתי אשם - על שאיני מאוהבת בעוד הוא "כבר מאוהב", על שרצה יותר ממני, על שתיכנן עבורינו רחוק יותר ממה שהסכמתי לראות. כעסתי על עצמי על שנמנעתי מלהיפגש עם גברים אחרים, רק משום שנתן לי את התחושה שאני היחידה ושאינו יכול לחשוב על אף אחת מלבדי ולא פעם רמז לי שקינא לי. 

חשתי נבגדת ומרומה. האם ייתכן שבסופו של דבר הטייס, הג'נטלמן, המאהב העדין - פבריציו שלי - הוא רק עוד שמוק טיפוסי במצעד הדושיאדה האינסופי בחיי?  

ניסיתי לדלות עוד רמזים בבהילות נמהרת. ידעתי שכל רגע פבריציו עלול להגיח מהמקלחת ולא רציתי שיתפוס אותי על חם. בהרף עין הפכתי לאותן נשים שמעולם לא חשבתי שאנהג כמותן - נשים רכושניות שמחטטות בקודש הקודשים - נוברות בנייד של בני זוגן, אכולות חשד וקנאה.  סקרתי את התאריכים בהם שוחח איתה, מנסה נואשות לחפש מעט נחמה. 

פבריציו וביאטריצה הסתמסו כשלושה שבועות. כעסתי כשגיליתי שהוא שיתף עימה את אותן התמונות מסין שחלק איתי. אבל זה היה כאין וכאפס לזעם שחשתי, כשהבנתי שאת התמונה של מסך הטיסה - החצוף שלח לה ביום הולדתי. באותו היום שבו שלח לי זר פרחים ענק עם הקדשה מרגשת, בה הוא מודה לי שהפכתי את השנה שלו לבלתי נשכחת ומיוחדת ומבטיח שישתדל לעשות את אותו הדבר עבורי. רתחתי - איך בנאדם יכול להיות כזה דו פרצופי? לחזר כך אחרי שתי נשים במקביל ועוד ביום הולדתי? איך הוא העז?!

גיליתי שהוא הפסיק לדבר איתה לפני כשבועיים - שבוע וחצי לפני החופשה. נתליתי בעובדה הזו כגלגל הצלה שהושלך לעבר אדם טובע בים סוער. ועם זאת לא יכולתי שלא לתהות האם הקשר נשאר רק בגבולות הנייד?

או שמא פבריציו נפגש איתה גם פנים מול פנים, בזמן שהיינו ביחד?

לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו - היא צרבה בי כברזל מלובן. 

אך עד כמה שהתאמצתי לא הצלחתי לסלק את דמותה של ביאטריצה ממוחי. 

כמו דנטה - ביאטריצה רדפה את מחשבותיי, רק שבמקום להלך עימי בגן עדן היא העבירה אותי שבעת מדורי גיהנום. 

המלכוד

הנחתי את הנייד במהירות כאשר שמעתי רחשים מכיוון האמבטיה. 

מה אעשה?? נשכתי את שפתיי חסרת אונים. הנה אני באיטליה, תקועה בביתו - רחוקה אלפי מיילים מביתי וממשפחתי - ממקום בטוח לברוח אליו - ונותרו לי עוד יומיים לחופשה. מריבה הייתה הדבר האחרון שרציתי עכשיו ועשיית סצנה לא הייתה מובילה אותי לשום מקום טוב.  

עצובה ומבולבלת בהיתי במבע ריק בחלל. 

אולם, כשההלם החל לשקוע - מחשבות אחרות צפו לתודעתי. 

אולי התגובה הראשונית שלי, אותנטית ככל שהייתה, אינה התגובה הנכונה? 

אולי בכלל עליי לחוש הקלה? 

הרי כעת אוכל ליהנות מהחופשה הזו בלב שלם וגם לצאת בעוד חודש להרפתקה שלי במזרח בדיוק כפי שתיכננתי - כרווקה חופשיה, עם מצפון ממורק. 

מלבד זאת, ידענו שלקשר שלנו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להחזיק מעמד. 

זו הסיבה שנמנענו עד כה להגדיר מהו - שהתרחקנו כמו מאש משאלות מהותיות על בלעדיות, על העתיד ועל אהבה. אז איך אני יכולה להאשים אותו בבגידה אם לא דיברנו על זה? 

אם כל שהייתה בינינו זו הסכמה שבשתיקה רק ליהנות מהרגש ולשים את הציפיות בצד? 

האם כעת היה הזמן לפתוח את תיבת הפנדורה? 

חששתי מה ייצא ממנה, פחדתי שאשמע דברים שלא רציתי לשמוע או לדעת. 

החלטתי להשאיר את המנעול על התיבה ועל פי ולעכל את הדברים לאט. 

צרות בגן עדן

פבריציו יצא מהמקלחת מחויך ונינוח, מפזם לעצמו מנגינה במתיקות חסרת דאגות. אולם, שירתו פסקה כשנתקל בפניי הקפואות והחתומות.

פבריציו לא היה עיוור, כגלאי ססמי - חושיו קלטו מיד את רעידת האדמה שהתרגשה עליי. 

הוא נעצר מולי, קימט את מצחו בדאגה ושאל בזהירות אם קרה משהו או אם עשה דבר מה שפגע בי. הכחשתי נמרצות, מיאנתי להסגיר את רגשותיי. 

אמרתי לו שנפל עליי מצב רוח מוזר ושאני מעט טרודה ומבולבלת ולא יודעת להגיד למה, אך קולי היה אפאתי וחסר רגש. כגבר המנוסה בנשים שתקניות, פבריציו ניסה לדחוק בי עוד כמה פעמים לספר לו מה קרה.

"אם עשיתי משהו לא בסדר בבקשה אמרי לי" התחנן, אבל אני נותרתי מבוצרת בשתיקתי.

"זה רק מצב רוח, זה קורה, זה יעבור" אמרתי חרש. 

כששטנו למסעדה, הוא ניסה לחבק אותי, אך איבריי היו קשיחים למגע ידיו. בדממה מחיתי את הדמעות, שזרמו כמו מעצמן, מעיניי הנפוחות והאדומות - שהקשו עליי להסתיר את ייסורי ליבי. פבריציו היה שקט וחסר אונים, הוא לא הבין מה השתבש ולא ידע מה לעשות. ככה שטנו בשתיקה, בלי לדבר. אני מנסה לשווא להעמיד פנים שאני מתרכזת בנוף והוא נראה שקוע במחשבות ואומלל, סובל באורח כמעט מעורר רחמים. 

השקיעה באותו ערב הייתה מרהיבה במיוחד. השמש בערה עגולה, מרשימה וגדולה בשמיים בהירים, וכמה ענני נוצה בהקו בצבעי ורוד, כתום ואדום רכים. הצוקים של וולקנו שהקיפו אותנו, מתנשאים מעל הסירה הקטנה שניתרה על הגלים - כוסו בצל צהבהב, כאשר החמה השוקעת הקרינה עליהם מאורה האחרון. 

במיוחד תמונה אחת נחקקה בראשי - צללית מגדלור על קצה אי חשוך, עטוף בפלטת צייר - קשת של גווני שקיעה עזים - תכלת, ורוד, כתום, אדום וצהוב - שנשפכו אל האינסופי הכחול העמוק מתערבבים ולאט נבלעים. 

היופי הנדיר, המפעים הזה, החד פעמי - הצליח לחדור מבעד ענני הסערה שהשתוללה בנפשי.

רק אז משהו בשיריון שלי נסדק, משהו החל שוב לנשום והנחתי לפבריציו לחזור אליי אט - להתקרב, לאחוז בידי, ללטפה ולנשקה בכניעה, בתחינה, בעדינות. 

כשעגנו במזח החשוך בסמוך למסעדה, ניסיתי להניח לרגשות הקשים שהציפו אותי. ביקשתי לשחרר, למצוא את החיוך שבתוכי ולאפשר לעצמי לחזור וליהנות. אך בזמן שהנפש התאמצה להתעלות, הגוף המשיך להערים קשיים. רעדתי - קור אחז בליבי ועצמותיי.

מלבד העובדה שהיה זה לילה קר והיינו סמוכים לים - הייתי בעיקר תשושה ממאבק האדירים שהתחולל בראשי והפך את קרביי. פבריציו החרד לשלומי, הניח את מעילו על כתפיי המשקשקות ועזר לי לטפס החוצה מהסירה.

הוא פסע לצידי, מחבק אותי קרוב אליו, כל הדרך למסעדה - כאילו מפחד שאתפרק, שאברח. אולי חשש שאלך ממנו שוב למקום ההוא - אליו נעלמתי.

מסעדת הדייגים

מסעדת הדייגים שכנה במרפסת של בית קטן וישן, ממש על המזח. 

מלבד המסעדה לא היה שם דבר ולכן היא בהקה כמגדלור באור יקרות - בים החושך השחור והקטיפתי מסביב.

אולי דווקא מפני שהייתה כה מבודדת, הייתה לה - למסעדה - הילה אינטימית מיוחדת, המשדרת אווירה ביתית וחמה. ריח התבשילים, קרקוש הסכו"ם העדין ונעימת השיחות העליזה והשקטה בין הסועדים - כל אלו הזמינו את האורחים להיכנס - משכו אותם פנימה כחבלי קסם. 

המסעדה עצמה לא הייתה מפוארת. כמה שולחנות פשוטים מכוסים מפות כחולות, עליהן כוסות יין הממתינות בסבלנות להתמלא ומסביבם כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות כמה תמונות משפחתיות של בעלי המסעדה ואורחיהם ולצידם פסלים ואיורים קצת קיטשים במוטיבים של ים. החלון היחיד שהיה במרפסת, שהייתה מקורה אך פתוחה כולה לים, צפה היישר למטבח הצנוע - שבו סודרו צלחות, סירים ומחבתות בצפיפות - צמודים זה לזה. 

בעודינו מטפסים שלובי זרועות את שתי המדרגות המובילות למרפסת - הבעלים של המסעדה, גבר איטלקי צנום ושזוף באזור גיל ארבעים, הבחין בבואנו ודאג לנו לקבלת פנים חמה. 

"ברוכים הבאים!" הוא קרא לעברינו במאור פנים. 

ניכר היה שהכיר את פבריציו ומהמבט הסקרן אך המרוצה שהעביר מפניו לפניי, נדמה היה ששמח מאוד לראותו מלווה בבת זוג. 

יחסו האדיב של הבעלים השתקף מיד בחיוכו החמים של פבריציו, כאשר זה מיהר ללחוץ את ידו ולשאול בנימוס ובדאגה כנה לשלומו ולשלום אמו, שניהלה את המסעדה לפניו עד שהפכה תשושה וחולה. פניו של הבעלים התכרכמו מעט כשפבריציו הזכיר את אמו. 

בעיניים מושפלות הוא בישר בעצב כי אמו זה מכבר הלכה לעולמה ושהוא נשאר לנהל את המסעדה המשפחתית, להמשיך את מורשתה ומעל הכל להתגעגע. זיק של הזדהות וצער מהול בהשלמה חלף בין השניים - בין פבריציו והבעלים - שני בנים יתומים שאיבדו את אמהותיהם הנערצות בטרם עת. 

"ומי העלמה?" כיחכח בגרונו הבעלים וזרק לעברי חיוך נוצץ, מנסה לשנות נושא ולהשיב את האווירה הקלילה על כנה. פבריציו התנצל והציג אותי בפניו בתור חברתו היזרעאליאנה (על משקל איטאליאנה). בימים כתיקונם הפדנטית שבי תמיד השתנקה למשמע הגייה שגויה, שפה קלוקלת או טעות כתיב. בעבר עוד ניסיתי לתקן את פבריציו שבאנגלית לא אומרים יזרעאליאנה, אלא יזרעאלי. אך מאחר שראיתי שהערותיי לא הועילו כהוא זה, הרמתי ידיים ואף למדתי לחבב את הטעות - שברבות הימים הפכה בעיניי לסלנג מתוק, לביטוי שמזכיר לי אותו. 

למשמע המילה ישראל - גל אדיר של התלהבות שטף את תווי פניו של הבעלים ועיקל אותם לכדי חיוך רחב, שהתפשט עד לפיו ועיניו. 

"אני אוהב את ישראל" הוא הכריז וקולו רטט ברגש. 

"אני מעריץ את הצבא שלכם..", התנשף.

"במיוחד את המוסד..", הנמיך את קולו בחשאיות וקרץ לעברי ברוב משמעות, משל הייתי בעצמי סוכנת סמויה שבדרכה להתנקש במחמוד אל מבחוח מספר שתיים ולחנוק אותו עם עצמות דג. 

כך לחץ את ידי באקסטזה במשך שעה ארוכה בעודו מפגין בקיאות להוטה על ישראל עד שנרגע.

"אני מקווה שתהני פה מאוד הערב ושתאהבי את האי שלנו ואת האוכל שלנו", הביע בפניי את תקוותו הכנה והוביל אותנו באדיבות לשולחן שקט בפינה אינטימית. 

"ליידיס פירסט", חייך פבריציו ומשך את הכיסא מעט אחורה בג'נטלמניות, על מנת שאתיישב ורק אחר כך התיישב לצידי. הוא אחז בכף ידי בשתי כפות ידיו ושאל בנימה פייסנית איך אני מרגישה. השבתי שטוב יותר, הצבע שב בהדרגה ללחיי ונראה שהוקל לו. 

"את יודעת.." רכן לעברי ולחש בביישנות "את האישה היחידה שהבאתי לפה, מלבד אמי - והראשונה אחרי שהיא נפטרה". צל של עצב חלף על עיניו בזמן שאמר זאת, אבל גם חיוך קטן הפציע בזוית פיו, מחפש אישור בפניי - מבקש איזה בדל חיוך בחזרה.  

הגילוי הזה עודד מעט את רוחי ולכן הרשיתי לעצמי להתרכך כלפיו והנחתי לו להמשיך לאחוז בידי. האווירה הנעימה, בריזת הים והאוכל המדהים הצליחו להשכיח ממני ולו לשעתיים את תחושת נבגדותי ובדידותי. 

למנה ראשונה קיבלנו את אנטיפסטי הבית - טעימות קטנות של סלטים ומז'טים צבעוניים, שמקורם במתכונים איאוליים והכל ממרכיבים טריים ומתוצרת המקום. למנה עיקרית טעמנו פסטה שהושחרה על ידי דיו הדיונון, קלאמרי עסיסיים וכן מעין סיגרים של דג חרב ומלכת הים עטופים בבצק דק ופריך. לקינוח הזמנו קנולי עם מלית וניל, קצפת ופיסטוק. 

המטעמים והיין רוממו את רוחינו וקירבו בינינו שנית. אולם, ברגע שעזבנו את רחמה המנחם של המסעדה המוארת אל חיק הים השחור והקר -

שוב רוחי נעכרה.

השיט חזרה הביתה היה הקשוח ביותר שהיה לי מימיי. שכבתי על גבי, פרושה על המזרון בקידמת סירת המנוע ואיבריי רעדו ללא שליטה. 

בהתחלה עוד ניסיתי ליהנות מהשמיים הבהירים וזרועי הכוכבים ולהתרכז בהם. אך הקור שהזדחל לעצמותיי - בין אם מרוח הים שהיכתה ללא רחם בסירה, שדהרה במים הכהים ובין אם מתשישותי הנפשית או בשל התייבשות - גרם לי סבל בל יתואר. בהיתי בשמי הלילה ורק התפללתי בליבי חזק שתסתיים כבר הנסיעה.

בחילה אחזה בגרוני ופחד לא מוסבר כיווץ את ריאותיי בכל פעם שהסירה שעטה וקפצה בין הגלים, מתיזה עליי רסס ים מלוח.

כל דקה הרגישה כמו נצח.

שיניי נקשו ושריריי רטטו בפראות, כחולת פרקינסון מתקדם.

אולם פבריציו, שהיה אמון על הגעתינו הביתה בשלום, לא שם לב לדבר.

מעולם לא הרגשתי כל כך לבד בחיי. 

כשסוף סוף הגענו הביתה, אמרתי לפבריציו שאיני חשה בטוב ובפנים חיוורות כסיד נכנסתי למיטה. משכתי את השמיכה מעל לראשי ונרדמתי לשינה טרופה ורדופת שדים וחלומות.