מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יב

שחר של יום חדש 

בשעה מוקדמת, מעט אחרי הזריחה, ישבתי לבדי במרפסת - על ספסל האבן, הצמוד למעקה החיצוני. כה שקט היה - שנדמה היה לי שאפילו הציפורים טרם התעוררו, לנער מכנפיהן הרדומות את דממת הליל. רעד קל חלף בי.

בחוץ עדיין היה קריר. 

הגוף אותת לי לחזור פנימה, לתוך הבית. הוא התחנן בפניי לשוב למיטה המנחמת והחמה. תחת זאת קיפלתי את רגליי קרוב לחזי, בתנוחה עוברית ועטפתי את ברכיי בזרועותיי - משתבללת בתוך עצמי ומסרבת להיכנע לקור. נזקקתי לכך - רעננותו הצוננת של הבוקר סייעה לחשיבתי להישאר חדה. הים התכול, הטבול באור רך של שחרית - נפרש בפניי, משתרע עד אופק. לטשתי בו מבט נוגה. שאפתי את האוויר הצח עמוק לריאותיי וקיוויתי שמוחי יהפוך צלול כמותם - שאהיה מסוגלת לדלות משהו בעל ערך מהבאר הרגשית, שנפערה אמש בתוכי. 

כבר אתמול בלילה כשפבריציו נרדם, התהפכתי במיטתי. 

הייתי חייבת לספר למישהו על הגילוי המפתיע והמדכא שלא נתן לי מנוח, לחלוק את רגשותיי ולנסות לפזר את מסך הבלבול שעירפל את מחשבותיי. 

צוות התמיכה והסיוע שנבחר היו שתי חברותיי ליאן ואלה ודודתי שבארצות הברית. השיחות עמן חידדו לי פרספקטיבה ופרשנות אחרת שעלתה כבר בדעתי, אך רגשותיי הפגועים מנעו ממני להעניק לה יחס רציני ומשקל.

על כל פנים, ידעתי שתמיד מומלץ לקחת מרחק מהסיטואציה ולהביט עליה מהצד בעיניים אחרות, על מנת לחשוב ביתר היגיון. כעת ריכזתי את מבטי באופק ועיכלתי את כל מה שאמרו לי יקירותיי בלילה - בתקווה שאגיע לכדי החלטה. 

חבר טלפוני

אלה, לדוגמה, חברתי הטובה עוד מימי הגן, מאוד הבינה לליבי והזדהתה עם האכזבה המרה שחשתי. עם זאת, העירה לי בעדינות שעליי לזכור שגם אני לא הייתי הכי כנה עם פבריציו. 

כמו כל בחורה, אלה ידעה שאישה פגועה זקוקה יותר מכל - לדברי ליטוף וחנופה, מאשר לכל האמת העירומה בפרצוף.

משכך היא ניצבה בפני הדילמה האולטימטיבית של כל חברה טובה. האם רק לתמוך ללא סייג - להיות שם בשבילי, לנחם, ללכלך על הבן אלף שסרח ולהאביס אותי בשקרים לבנים ומתוקים כאווז מפוטם? או לנקוט בגישה בריאה וכנה יותר של טאף לאב (אהבה קשוחה) ולהעמיד לי מראה מול הפנים, למרות כל הכאב והרחמים העצמיים?  

"אבל תום.." כתבה לבסוף בהיסוס מה, "לא תיכננת להישאר נאמנה לו בנסיעה הקרובה שלך. אפילו שקלת אם לסיים איתו את הקשר לפני שתטוסי.. אז אולי.. במקום מסוים.. זה מאזן את חוסר הכנות מצידו?" היא הציעה בזהירות רבה ובדריכות, כמהלכת על חבל דק. 

אלה לא דיברה בעלמא.

היא הסתמכה על שיחות ארוכות מאוד, בהן חלקתי את הלבטים הכמוסים והמבישים ביותר שלי עימה. לבטים שליוו אותי במשך חודשים - בהם התייסרתי בין האהבה שחשתי כלפי פבריציו לבין הרצון הבלתי מתפשר שלי להישאר חופשיה. 

במהלכם לא ידעתי כיצד להתמודד עם הפחד שלי להתחייב למול העובדה, שכנגד כל הסיכויים, מצאתי את עצמי בקשר שהיטיב עמי, אך היה גדול עליי במובנים רבים. 

יכולתי לכעוס על אלה או להיעלב שהיא לא תומכת בי ללא עוררין, אבל לא כעסתי. ידעתי במאה אחוז שהיא רוצה בטובתי ולכן אפילו מעט התביישתי, כי במקום כלשהו היא צדקה. זה נכון שלא יצאתי עם גברים אחרים. עם זאת, כן דיברתי עם כמה - פה ושם. בעוונותיי גם אני התכוננתי ליום שאחרי הרומן שלנו. 

לכן פתאום נפלה עליי ההבנה שציפיתי מפבריציו לסטנדרט, שאני בעצמי לא ממש עמדתי בו. 

האמנתי שהוא צדיק וטוב יותר ממני - שהוא מאוהב עד הגג ונאמן לקשר יותר ממני ומה שגיליתי אתמול - פשוט פגם בתדמית חסרת הרבב הזו שטיפחתי לגביו. 

הבנתי שיותר משכעסתי על פבריציו ויותר משרגשותיי נפגעו - שוב היה מדובר במשחקי אגו.

כעסתי על עצמי שהייתי כזו נאיבית ותמימה - שכל הזמן חששתי לפגוע באחרים ואיכשהו בסוף תמיד נפגעתי בעצמי. הרי אני בעצמי נמנעתי מלהגדיר את היחסים שלנו. התחמקתי מתיאום ציפיות - בין אם משום שפחדתי או כי זה מה שהתאים לי באותו הרגע - אז לדבר במונחים של כעס ובגידה היה לא במקום ולא הוגן. 

השאלה האמיתית

דודה שלי חידדה היטב את המוסר הכפול שלי - כאשר הציעה לי לקחת את מה שקרה כהזדמנות לשוחח על נושא האקסקלוסיביות של היחסים שלנו, ממקום של סקרנות ופתיחות ולא של האשמה. 

"העניין הוא שלא רציתי לפתוח בעצמי את הנושא", אמרתי בלחש והתכווצתי בכלימה.

"עם זאת, הייתי בטוחה שזה לאן שהוא מכוון, כי הוא היחיד שאמר שהוא מקנא לי", הוספתי מתגוננת. 

"אוקיי..", המהמה דודתי בהבנה, "רק שבמוקדם או במאוחר תצטרכי לקיים את השיחה הזו, בטח בקשר לא קונבציונלי כשלכם", ייעצה באמפתיה מתובלת בחכמת חיים.

"זו לא שיחה קלה והיא יכולה להוביל למקומות טובים או רעים, אבל את מה שראית - את הרי לא יכולה להוציא מהראש", היא הוסיפה ובצדק. 

"הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה..", ייבבתי באומללות. 

"תביני, הרבה זמן לא הרגשתי ככה עם מישהו. מה שיש לי עם פבריציו מזכיר לי את מה שהיה לי עם אדר וזה נפלא אבל גם מפחיד באותה נשימה..", הודיתי והמשכתי נסערת.

"ואני מבולבלת, כי מצד אחד אני לא רוצה להתחייב עדיין וגם לא חושבת שהקשר שלנו יעבוד עם כל עניין המרחק ומצד שני כשראיתי את ההתכתבות עם הבחורה השניה לא היה לי נעים". 

"אני מבינה אותך מותק", היא אמרה בקול רך מלא חמלה.

"אבל עדיף שאת תובילי את החיים שלך, במקום שהם יובילו אותך. ככל שעובר הזמן איתו את נקשרת ואז יהיה יותר קשה לעזוב. אם מראש את יודעת שזה לא יעבוד כי הוא שם ואת פה, אז זה הנושא לטפל בו. ההתמקדות באם הוא נאמן לך או לא היא קצת הסחת דעת. השאלה האמיתית היא: האם את שוקלת לבנות מערכת יחסים אמיתית איתו או שלא?". 

כשחשבתי על זה הבנתי שלא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. 

לפעמים אנחנו נוטים להתמקד בזבוב מעצבן וקטן, רק כדי להתעלם מהפיל הגדול שבחדר.

לכן כאשר גיליתי בתוכי את התשובה לשאלה שהיא הציבה בפניי, גם תפסתי שעליי להניח לאגו בצד ולהגיד תודה על הרגע ועל מה שיש. 

כמו שחברתי ליאן אמרה : ייתכן שהוא פילרטט עם ביאטריצה, אולי הוא אפילו נפגש איתה - אבל אני הייתי איתו כאן עכשיו - באי שלו, בבית שלו ועם המשפחה שלו. אני ולא היא. 

ידעתי, מעבר לכל צל של ספק, שאני הבחורה הראשונה שפבריציו הכיר למשפחתו והביא לאי שלו, מאז האקסית המיתולוגית שלו ושבוודאי לא שיקר לגבי מה שאמר אמש - בנוגע לאמו המנוחה ולמסעדה. 

מלבד זאת, פבריציו אירח אותי בנדיבות ורוחב לב. הוא הפגין כלפיי הרבה כבוד ואהבה, התגאה בי מול משפחתו וחבריו ובכלל נתן לי להרגיש מיוחדת והתייחס אליי כאל בת זוג וחברה. ידעתי שיש לכך משמעות בעיניו - שזה אומר משהו. משהו שאלף מילים לא יצליחו לבטא אף פעם. 

לכעוס זה אנושי, למחול זה אלוהי

לפעמים ברגעי משבר כדאי לקחת צעד אחורה - לנשום, להסתכל על הדברים מזווית ראייה אחרת, להתייעץ ולשקול את הדברים ברוגע, במקום בלהט הרגע ובשיא סערת הרגשות. 

זה היה היום האחרון שלי בליפארי ואקורד הסיום לחופשה הרומנטית שלנו. בתוכי הבנתי שאני היחידה שאכריע אם יהיה זה טון הרמוני ונעים או חורק וצורם. 

פסק הזמן שלקחתי לעצמי בבוקר -

שם על המרפסת והתבודדותי עם הים והמחשבות, עזרו לי לקבל החלטה שהייתי שלמה עימה. באותו בוקר גמלתי בליבי להחריש, לא לספר לפבריציו על מה שראיתי ולהתמקד בליהנות מהיום האחרון באיים הקסומים האלה, ככל הניתן. 

נכון שהייתי סקרנית, אולי אפילו עוד טיפה פגועה. אך ככל שהפכתי בדבר, הבנתי שאין טעם אמיתי לפתוח את הנושא - בטח אם כל מה שרציתי היה רומן קיץ. הרי קיבלתי בול את מה שייחלתי לו. זכיתי ברומן קיץ יפהפה, שהתעלה על כל דמיון שאי פעם היה לי - עם גבר מקסים ושרמנטי, בונוס של חופשה מדהימה ותאריך תפוגה מאוד ברור. דיון על בלעדיות, מחויבות, עלבון ובגידה היה מיותר ועשוי היה להותיר טעם מר לסיפור שהיה עד עכשיו -

כל כך מתוק. 

כשפבריציו התעורר הוא ניגש לחבק אותי, מגשש בזהירות את דרכו אליי. 

הוא עטף אותי בזרועותיו, עדיין אפוף שינה והמבט שלו היה רך ושואל, למראה שאריות העצב שנותרו בעיניי. הוא היסס ואז שאל בלחישה מפוחדת ובארשת פנים כאובה -

אם נמאס לי ממנו? 

השאלה ניערה אותי והפשירה אותי מקיפאוני. תחינתו המבוישת עוררה את חיבתי אליו מחדש.

פתאום הפכתי יותר מודעת גם לסבלו שלו. הנדתי בראשי לשלילה ותווי פניי התרככו לחצי חיוך מעט עקום.

"מה פתאום שיימאס לי ממך.." לחשתי ברוך, משל היה טיפשון מאוהב וחרדתי שדיבר שטויות.  עצמתי את עיניי לרגע, שיחררתי את האוויר שהיה נצור בריאותיי ורפרפתי בשפתיי על לחיו.

"זה לא יקרה אף פעם", אמרתי בשקט - וידעתי שזו האמת.

בזאת פתחנו דף חדש - פרש סטארט. 

לעיתים, אני מודה, פיקפקתי ביכולת האנושית למחול ובכנות להתחיל טאבולה ראסה. 

עם זאת, עצם העובדה שיום זה היה אחד הימים היותר מהנים ומשוחררים שהיו לי בחופשה הוכיחה זאת וזה הפתיע אותי מאוד.

נדהמתי מעוצמת נחישותי לשכוח את שקרה (אפילו לזמן מה), להיות איתו ברגע ולהשאיר את הכל מאחוריי. 

בעיניי לא הייתה הצלחה מסחררת מזו.