מי פנוי ברוטשילד, פרק 18| הרומן האיטלקי - חלק יד

על גאווה וגרניטה קפואה

בבוקר היום החמישי והאחרון, כשעתיים לפני יציאת הרחפת מהנמל - נפרדתי בחוסר רצון מאחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם בחיי.

בפעם האחרונה בהחלט סרקתי בעיניי את הבית ושאפתי לקרבי את הנוף עוצר הנשימה מהמרפסת. משכתי את הרגע - ניסיתי לחקוק בנפשי את המראה - קווי מתאר של צוקים, מערות ואיים קטנים, כפטריות בשדה כחול של ים מנצנץ. 

נשענתי על העמוד הגותי בראשי וידי ליטפה את האבן הלבנה באין משים. 

רק כעת שמתי לב לראשונה לשלט שיש פרחוני שהוטבע בבסיס עמוד האבן ועליו נכתב :

"אני רוצה שביתי יהיה פתוח לשמש ולרוח, קול הים יינשא אליו כבמקדש יווני ואור, אור, אור - בכל מקום!"

חייכתי בליבי, חשבתי לעצמי שלא הכרתי מימיי בית שקיים את חזונו, כפי שהבית הזה קיים. לא רק שהיה פתוח לאור, לאוויר ולים, אלא היה גם מזמין ומואר - מואר בחום, שמחה ואהבה ולא רק בקרני החמה המסנוורת. 

את ארוחת הבוקר האחרונה שלנו בליפארי עשינו אצל טאנו כמובן - מתמוגגים על גרניטות פירותיות ומפנקות עם קצפת ובריוש חם. 

עד היום כשאני חושבת על ליפארי הטעם החמצמץ והקפוא של הגרניטה, הפוגש בנימוחות הבריוש, עולה על לשוני ומעלה עמו זכרון חי מתקתק. 

במשך כל החופשה פבריציו לא הניח לי לשלם על דבר. אולם הפעם רציתי אני להזמין את פבריציו ואביו סילביו כמחוות תודה אחרונה ולכן חמקתי בשקט ובתכסיסנות לתוך המסעדה. 

טאנו הביט בי בספקנות ועיקם את פיו למראה השטר שהפצרתי בו שייקח.

כבוד היה מעל הכל עבור גברים איטלקים ולכן לא יעלה על הדעת שאישה תשלם בעבור גבר.

מה גם שטאנו הכיר את המשפחה שנים וחש הערכה וכבוד רב כלפי סילביו ופבריציו. 

"פרגו" (בבקשה באיטלקית), התחננתי בפני טאנו עב הבשר, ועיפעפתי בריסיי לעברו בחן. לבסוף הוא התרצה - חייך לעברי בחזרה והסכים לקבל את התשלום הצנוע. הייתי שבעת רצון. האמנתי שאולי היה זה הניסיון המגושם שלי להרשים אותו עם האיטלקית המשובשת שרכשתי בעמל רב, ששיכנע אותו. אך, ככל הנראה, מה שהכריע את הכף לטובתי - היה כשקלט מאחורי גבי את ההנהון של פבריציו שסימן לו שזה בסדר. לפבריציו הטייס הייתה ראייה שש שש ויותר מכל - לא היה מטומטם. הוא קלט מהר מאוד מה אני זוממת והבין שאם זה חשוב לי - טוב יעשה אם יניח לי לשלם פעם אחת ויחידה ויודה לי בחיוך אצילי. 

אפשר להגיד שזה היה הבילוי האחרון חביב שלי בליפארי, כי עשר דקות לאחר מכן - בנמל, אני ופבריציו נפרדנו בחיבוקים מסילביו וצ'ופי הקטנה והקופצנית ועלינו על הרחפת - מתחילים את המסע הארוך הביתה. 

רייר על כתפי

רגע בטרם הטיול קרב לסיומו המצער ניסיתי ללקט עוד רגעים יפים ונופים לא מוכרים. בשאטל, שיצא מהנמל במילאצ'ו לכיוון קאטניה, זכיתי לראות עוד קצת מהאי הגדול הזה סיציליה - ממפרציו הכחולים ויישוביו העתיקים הטובלים בצמחיה ים תיכונית מוכרת.

לנסיעות באוטובוס יש נטייה להרדים אותי, זה היה כך עוד מימיי "העליזים" כחיילת. שתי דקות במושב וכבר הייתי נמרחת בפה פתוח ומרייר וראש מיטלטל בחופשיות על החלון.

קצת בדומה לנודינג דוגס (הכלבים המהנהנים) שפעם היו שמים על לוח המחוונים של הרכב.

אולם, תמיד כשהיה משהו בעל ערך לראות מבעד לזגוגית, ניסיתי בכל כוחי להשאיר את עיניי פקוחות - למרות הפיתוי לשקוע בשינה חטופה ומערסלת. 

כך ניקרתי לי במהלך הנסיעה, נלחמת בעיניי הנעצמות, מנסה לתפוס עוד קצת חו"ל, שניה לפני שנגמר. בטרם אצעד לתוך העולם הסטרילי, הממוזג והמצוחצח של שדות התעופה - שהוא כפרוזדור המעבר בין החלום למציאות. 

לעומתי, מי שנכנע בהתמסרות למתיקות השינה היה הטייס שלי. 

הוא הניח את ראשו על כתפי ופשוט - נרדם. 

זרקתי מבט לעברו מדי פעם, בזמן שהטלטלנו בדרכים - בחנתי את פניו השלוות, את נשימותיו השקטות, את חזהו עולה ויורד. כמה טבעי הרגשתי בתנוחה הזו, כאילו משהו מתום הישנה נעור בי באחת. 

בזמן שתהיתי על כך בחולמנות, במדקרת שמחה המהולה בכאב - נזכרתי בראש אחר שפעם היה מונח על כתפי ובמבטים אחרים מזמנים רחוקים - שהיו מלאי אהבה וחמלה כלפי גבר, שפעם היה חלק ממני והיום הוא רק זיכרון ישן. 

למרות זאת נעמה לי הקרבה הזו בינינו, המחווה הזו שהראתה שהרגיש כה בנוח איתי. 

האמת שזה לא היה הדבר היחיד.

היו עוד דברים פחות פוטוגניים שהעידו על האינטימיות הגוברת בינינו.

למשל לפני יומיים פבריציו הראה לי פצע מוגלתי ברגלו והתייעץ איתי מה לעשות.

ללא שמץ היסוס בחנתי את הפצע, בשלוות נפש ונתתי לו איזו משחה אנטיביוטית שתקל עליו. בזמן שהוא מרח את המשחה, פבריציו צחק שאנחנו מתנהגים כמו זוג שנשוי כבר עשרים שנה, שאנו לא מתרגשים או נגעלים מכלום. חייכתי מהורהרת - במובן מסוים הוא צדק באבחנתו. 

אלו צדדים שלא נהוג להתפאר בהם בזוגיות - אך כשם שקופים פולים כינים זה מגבו של זה במחווה של כבוד ואהבה - אני זוכרת שאני הייתי אוהבת לתלוש לאדר זיפים בפינצטה והוא רק חיכה להוציא לי שחורים. זה אולי דוחה, אבל לרצון הזה - להתקרב למישהו גם כשהוא לא זוהר ובמיטבו - יש משמעות מרחיקת לכת. 

מחשבות מודחקות חילחלו אליי פנימה כמי תהום חמקניים, חודרות את חומות הגנתי דרך חגווים נסתרים - האם אני חשה כך כי זו אהבה? 

האם משהו בי עדיין כמה ומתגעגע לזוגיות אמיתית, על אף ניסיונותיי העיקשים להתכחש לכך ולדחות מעליי כל אפשרות לקשר? 

הייתי מבולבלת וטרודה. 

לא הצלחתי להחליט האם אני אוהבת את העובדה שהקשר שלנו התקדם במהירות כזו או שלהיפך, אולי זה מפחיד אותי.

ואם זה מפחיד אותי אז למה? 

האם זה מפני שאיני רוצה במערכת יחסים או שמא אני מבועתת מהסיכון שאחווה שיברון לב נוסף? 

ראשי כרגיל סער באי שקט, אך שריריי נרפו ונרגעו - כשנהיו מודעים שנית לחום גופו של פבריציו על כתפי והבל נשימותיו השקטות. ליבו פועם בקצב איטי ומהפנט.

זה היה כאילו טבע קדום שטמוע בגופי מורד בי, מטיל וטו על החלטותיי, מודיע לי שיש לו רצון משלו - חופשי ועצמאי. 

נשמתי עמוק עמוק, הבטתי בפבריציו הישן בחיבה וחשבתי - 

לא משנה מה זה, לא חשוב אם אני מוכנה לאהבה או לא, 

שום דבר לא רלוונטי חוץ מזה שעכשיו זה מרגיש נכון וזה נוח ונעים וזה כל מה שאני צריכה לדעת. 

בשדה התעופה בקאטניה, אחרי חמישה ימים אינטנסיביים של ביחד נדיר ומופלא, דרכנו התפצלה. בעוד אני טסתי לאתונה לקונקשן ארוך ומייגע, שסידר לי מחיר סביר לטיסה, פבריציו טס מעט אחריי לכיוון ונציה לעבוד. 

הפרידה לא הייתה קלה.

עם זאת הידיעה שאראה אותו בעוד כיום וחצי בארץ - הקלה עליי והפחיתה מפוטנציאל הדרמה הטמון בסיטואציה. 

קצת לפני ההמראה ישבנו ושתינו קפה, נוהגים "כרומאים ברומא" - גם דקה לפני הסוף. מכבדים את המסורת האיטלקית של פבריציו, הסוגדת לקפאין והמשתחווה בפני הנוזל השחור והמר. 

כרוז הטיסות הכריז על בורדינג - המטוס שלי עמד לעזוב. 

פבריציו ליווה אותי לגייט ונפרד ממני לשלום בחיבוק חזק. 

"נתראה ממש בקרוב, תומינה שלי", הוא נטל את ידיי בין כפות ידיו החמות, הצמיד בעדינות את שפתיו לשפתיי ונשק לי.

"ואל תשכחי להתנהג יפה!", הוא קרא אחריי, "את יודעת שבגילי אני עלול לחטוף התקף לב, בייחוד כשיש לי בחורה יפה כמוך בקצה השני של העולם", הקניט מאחורי גבי בקול רם. 

נעצרתי, הנחתי את ידיי בהפגנתיות על מותניי והסתובבתי לעברו בגבות מורמות וחיוך שניסיתי להסתיר.

עוד פעם פבריציו והשטויות שלו, נאנחתי משועשעת. תראו אותו - "החתיאר" עאלק, בן השלושים, מזהיר אותי שהוא בקבוצת סיכון ועוד מעז לרמוז שאני הגורם המסכן. 

הנדתי בראשי לעברו בחיבה ובגיחוך, כאילו אומרת לו : 'מה יהיה איתך, אה?'.  פניו של פבריציו הוארו וחיוכו הקטן והמתגרה התרחב עד לגומותיו, כשהבחין במבט "ה-נו באמת" ששלחתי לעברו.

הוא חי עבור הרגעים האלו. 

הוא צחק בקול רך וקרץ לעברי בשובבות, כאשר התרחקתי לכיוון השער צוחקת. 

שניה לפני שנכנסתי לשרוול הצצתי בו מעבר לכתפי שוב - הוא עמד שם והסתכל עליי, עדיין מחייך ואז פניתי והוא נעלם.