מי פנוי ברוטשילד, פרק 6 | סילבסטר בפיג'מה - חלק א

סיבה למסיבה

בערב השנה האזרחית החדשה - 2019, ישבתי משועממת וחסרת מעש בבית, תוהה אם לרחם על עצמי שאין לי תכניות או דווקא לטפוח לעצמי על השכם.

אחרי הכל זה לא סוד שמסיבות הסילבסטר בישראל הן תמיד אכזבה יקרה להחריד.

הנוהל הוא שעבור היכולת להתרברב בפני עמיתיך הממורמרים לעבודה שהתקרחנת כל הלילה ובתמורה לריקון הנדיב של ארנקך - תזכי לחלוק כיסא על הבר עם בלון ענק בצורת סיפרה, להסתנוור מקיטש וקונפטי זול שמנצנץ מכל פינה ובעיקר להעמיד פנים כמו כל שאר האנשים המיוזעים והשיכורים, הדחוסים איתך באותה קופסת שימורים אפלה, שאתם "הווינג דה טיים אוף יור לייף".

בגדול, בעשור הרביעי לחיי, הגעתי לגיל שכבר הייתי מוכנה לוותר על התענוג המפוקפק ולהרגיע את שד הפומו בכמה כדורי שינה טובים, שלא יתעורר המניאק ויכניס לי רעיונות גרועים לראש - כמו לצאת לחגוג רחמנא ליצלן.

החריג לכלל

הכלל הוא שאין נהנים בסילבסטר.

עם זאת, לכל כלל יש חריג לכלל והחריג הזה התרחש לפני עשור בדיוק, בקצה השני של העולם.

השנה הייתה כמעט 2010.

המקום: סידני אוסטרליה.

אני וחברתי לטיול אחרי צבא יוצאות נרגשות ומהודרות למרכז העיר שוקק החיים, העמוס במקומיים שמחים ותיירים קולניים.

בסירקולר קיי, בשעה תשע בדיוק, ניתן האות למופע האורות הכי מרהיב שראיתי בחיי.

עשרות זיקוקים בשלל צבעים ניתזו מהסירות העוגנות במפרץ ומהגשר המפורסם, כך שהמוני האנשים שגדשו את הרחובות אף טיפסו על עצים כדי להיטיב לראותם.

לאחר מכן כל המרכז הפך למסיבת רחוב אחת גדולה. אנשים צחקו, רקדו וחיבקו זרים כאילו הם דובוני אכפת לי.

עד היום בכל ערב שנה חדשה הזיכרון המתוק מעלה בי חיוך מלנכולי וגעגועים, כשל קשישה המתרפקת על ימי עלומיה ותהילתה, בזמן שהיא מצ'תעממת למוות מול הטלוויזיה.

סדרה של צרות

אולם החריג לכלל רק מעיד על הכלל - ולי ולאדון סילבסטר יש היסטוריה ארוכה ומורכבת וחשבון מתמשך. זוהי מערכת יחסים שאפשר לתאר בארבע מילים: ביש מזל אחד גדול.

למשל, בגיל שמונה עשרה, כשיכולתי חוקית להרים כוסית או שתיים לכבוד השנה החדשה לראשונה - במקום לרקוד עד אור הבוקר ולסחוט את מעיין הנעורים עד תום, הייתי בדיוק אחרי עקירה כפולה עם כאבים וחום. הלחיים שלי היו תפוחות והפה אדום ונפוח - דבר ששיווה לי מראה מלבב בערך כשל אווז מפוטם ואומלל או אביבית בר זוהר אחרי עיבוי שפתיים מפלצתי שיצא מכלל שליטה. גם לו רציתי לצאת לא יכולתי מהבושה. וכך בסילבסטר ההוא סקס, סמים ורוקנרול הפכו ל- תה, דייסה ואקמול. וזו חברים, הייתה רק יריית הפתיחה.

ערב סילבסטר אחר, בזמן התואר, אני וחברותיי נתקענו בחצות בעיר הקודש על אוטובוס ריק.

טוב, כמעט ריק. היינו רק אנחנו וחבורת חרדים שתקעו בנו ובחצאיות המיני הקצרות שלנו מבטי 'אוי גוועלד' סקרנים וחרמנים, שהעידו בבירור שעד כה העזו לנשק בחצות - אולי רק מזוזה.

נצמדנו אחת לשניה שחס ושלום לא ייכנסו להם רעיונות טריפה לראש, בעודנו מתבאסות על הסיטואציה הלא כשרה בעליל ועל שפספסנו את שעת הסינדרלה.

ואם זה לא מספיק - היות שהגענו באיחור כל המסיבות כבר היו מלאות ומוזמנות מראש. מתוסכלות וקופאות מקור החלטנו לסיים את הערב בקפה ג'ו, לא רחוק מחבורת אמריקאים צעירים, מטומטמים ושיכורים, שהחליטו לפתוח את השנה החדשה ברגל ימין -

כלומר לבעוט אחד בשני, להשתולל, להשליך כיסאות ובין היתר להבריח אותנו.

במקרה נוסף - שנים לאחר מכן, בסוף דצמבר, ביקרתי את חברתי הטובה ליאן שלמדה בחו"ל ושתינו הזמנו מראש כרטיסים למסיבת סילבסטר מטורפת, בעיר שאינה מחכה לאף אחד.

הפעם הייתי בטוחה שצפוי לי לילה מדהים ומיוחד, שאולי יתקרב למה שחוויתי בסידני, אך בתזמון אומלל מאוד חטפנו קלקול קיבה אימתני יום לפני כן. מצבנו היה "בקיא רע" ולפיכך הכרטיסים נותרו מיותמים ואת הזיקוקים ראינו רק בנייד בין בחילה להקאה. לאור האירועים הנ"ל למדתי בדרך הקשה שאת הסילבסטר עדיף לחגוג בבית עם סרט טוב ומגש חם של פיצה. גם ככה אומרים שסילבסטר, יימח שמו, היה נוצרי אנטישמי.

יש לך הודעה

בעודי משחזרת אירועים אלה בראשי ומשלימה עם גורלי, הטלפון רטט - קיבלתי הודעה.

"יוצאת היום?" כתב ניר, בחור בלונדיני חביב מהטינדר שהכרתי לא ממזמן.

"האמת שלא" הודיתי בכנות "לא ממש תיכננתי שום דבר".

"באמת??" שאל מופתע "תיכננת להישאר בבית?"

"בערבי שנה חדשה הכל עמוס ובדרך כלל מאכזב" הסברתי תוך ציון האובייס.

"בא לך לצאת איתי? למקום לא עמוס ומאכזב?" מיהר לכתוב וצירף סמיילי, כשזיהה את ההזדמנות שנפלה לפתחו.

האמת שאני מאוד מחבבת בחורים יוזמים וספונטניים, שלא מושכים אותי בשיחות סרק שנמשכות אל האינסוף ומעבר לו. בנוסף, בהינתן הכלום המשמים, שהיה צפוי לי בהמשך אותו ערב, ההצעה של ניר הפכה להיות מפתה מתמיד.

למרות זאת, בהתחשב בניסיון העבר, היו לי חששות.

"אני מעריכה את הספונטניות" אמרתי לניר "אבל אתה בטוח שבא לך דייט בסילבסטר?

ומה אם הדייט יהיה לא טוב?"

"אז?" כתב, לא מתרגש כהוא זה "ואם הוא יהיה טוב?" התעקש.

"צריך לקחת קצת סיכונים בחיים" סיכם ניר בגישת מקסימום זה יצליח.

"צודק" השבתי בחיוך ובלב קיוויתי שהסיכון הזה יתגלה כהימור מוצלח.

חתום בנשיקה

דקה אחרי שניר סיים לכתוב נדלקה בראשי נורה - יש! הלילה אני הולכת לקבל נשיקת חצות!! צרחתי בלב בשמחה ועשיתי ריקוד ניצחון קטן בחדר.

נכון, לא עפתי על ניר ולא ציפיתי לדייט חלומותיי, אבל בשורה התחתונה זה ממש לא הזיז לי.

הייתי חדורת מטרה בשביל הקלישאה השחוקה שלי והיא לגמרי קידשה את כל האמצעים.

מבחינתי הדיל היה סגור, חתום, נעול.

כשהספירה לאחור תחל -

בשלוש, שתיים, אחת - אני אהיה כמו כולם.

אחתום את השנה החולפת ואקבל את החדשה - בנשיקה.

-המשך בפרק ב'-