מי פנוי ברוטשילד, פרק 6 | סילבסטר בפיג'מה - חלק ג

שתיקת הכבשים

ככל שהערב התקדם הבנתי שדייט לא יהיה פה.

ניר ישב לידי בולס המבורגר אחרי המבורגר בשתיקה, בעוד אני שקועה בשיחות פיצוחים עם חבריו. היו רגעים שחשתי אשמה על שגבי מופנה לדייט שלי ואין בינינו שיח בכלל,

אך ניר לא עשה דבר לשנות את המצב.

ניסיתי לקחת אותו לרקוד בשלב מסוים, אך הוא רק דמה יותר ויותר לדג מבוהל המפרפר מחוץ למים ולכן שבנו למקומנו ליד חבריו בכניעה.

דקות לפני חצות קשרתי שיחה עם אחת מידידותיו.

בשלב מסוים היא התעניינה : "מה הקשר שלך אל ניר?"

"לא תאמיני" צחקתי במבוכה "אנחנו בדייט ראשון".

"מה?" הבחורה התפלצה "הוא לקח אותך לחברים שלו בדייט ראשון?!" אמרה כלא מאמינה.

"כן" אישרתי ומשכתי בכתפיי "גם אני הייתי קצת מופתעת" הודיתי, מודעת לאבסורד שבדבר.

דה פיינל קאונטדאון

כשהחלה הספירה לאחור הבורגרפלצת כבר ישב לידי עם הבירה השלישית או הרביעית שלו הערב. הבטנו אחד בשני במבוכה ולא ידענו מה לעשות.

מצד אחד אנחנו בדייט ולכן נשיקת חצות היא לגיטימית ואף מתבקשת

ומצד שני הדייט היה בעיקר על הנייר - כמעט ולא העברנו מילה כל הערב.

ידידתו שהייתה נבוכה לא פחות מאיתנו ניסתה להבין אם להתנדף ולתת לנו פרטיות

או להישאר במקומה ולחסוך מאיתנו את ההתלבטות ועוד מבוכה.

עשר, תשע, שמונה, שבע..

כל הזוגות מסביב כבר כרכו ידיים זה סביב זו והתכוננו.

בהיתי בו, עיניו היו מקובעות לרצפה.

תנשק אותי גאד דמיט.

תהיה גבר ותנשק אותי כבר!

שש, חמש, ארבע..

"טוב אני נשארת" הכריזה הידידה כשראתה שניר לא עושה שום צעד בכיוון.

שיט, שיט, נלחצתי, עוד לא מאוחר.

"שלוש, שתיים, אחת.."

לא! קול בתוכי מחה ברוגז. לא יכול להיות שזה קורה!

אבל נאדה, ניר כמו אשת לוט התאבן - פשוט לא זז.

"Happy new year"

כולם צעקו והתנשקו בשמחה, בעוד הלב שלי צנח באכזבה.

ישבתי לידו והשפלתי את מבטי כמוהו, בולעת את העלבון המר.

לא הצלחתי להבין איך התכנית שלי השתבשה.

הרי העסקה הייתה סגורה - מה הסיכוי שאצא מדייט בסילבסטר בלי נשיקת חצות?!

המחשבות בראשי הסתחררו - מי אשם פה? זו אני? זה הוא?

כולה מה בחורה ביקשה? נשיקה בחצות! פור גאד סייק! לא חופשה במלדיביים..

האם זה יותר מדי לבקש??

כבר הייתי מוכנה להתפשר על הכל! -

על האישיות הפרווה שלו, על הטרנינג, על חוסר הביטחון והיעדר האסרטיביות, על הבר השכונתי הקטן ועל שהכיר אותי לחבריו לפני שהכרנו אנחנו.

הכל בשביל נשיקה אחת קטנה ומסכנה!

שנת הבונבוניירה

זה מה שנקרא - האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

גם כשאת חושבת שאת יודעת מה הולך לקרות - חשבי שוב, לעיתים יש הפתעות.

"החיים הם כמו קופסת שוקולד" אמר פורסט גאמפ, "את אף פעם לא יודעת מה את הולכת לקבל".

ואכן פעם זה דון ז'ואן חרמן ופעם אחרת זה שפנפן שבמקום ביצים יש לו מקושקשת.

זה רק צחוק הגורל שבפעם היחידה שהייתי זקוקה לראשון, קיבלתי דווקא את השני.

על כל פנים, נראה כי מרפי לא חוגג סילבסטר ואף לא נובי גוד, כי בלילה ההוא -

מרפי עבד שעות נוספות.

לא רק שלא קיבלתי נשיקת חצות, אלא אפילו פרס ניחומים לא היה לי.

חכמת הזברה

בסוף הערב עוד סירבתי להרים ידיים סופית.

כשהחלטנו להתקפל החלה לנבוט בי המחשבה שבנסיעה חזור בטח תהיה לנו שיחה אינטימית שעשויה להניב נשיקת פרידה.

לפיכך, אולי אוכל לכופף קצת את הכללים ולהחשיב אותה כנשיקה שלה חיכיתי כל הערב.

אבל בדיוק כשהתחלנו לצאת, הלא צפוי היכה שנית.

משום מקום צצו והתעלקו עלינו שני טרמפיסטים הזויים,

שלא רק שהרסו לי כל סיכוי למעט פרטיות, אלא גם לא הפסיקו לברבר כל הנסיעה.

כשניר הוריד אותי מהאוטו אפילו חיבוק לא היה שם, בקושי שלום.

באותו לילה ראשון של השנה החדשה, כאשר הלכתי לישון במיטה החמה,

חשבתי לעצמי שאולי לא הכל היה לשווא -

למדתי מניר לקח שאין לכמתו בכסף, שאותו יישמתי בלב שלם השנה.

זהו שיעור לחיים שהוא פרייסלס, החוסך לא מעט מזומנים, עוגמת נפש וכאב ראש.

והוא שאין שום דבר רע בלהיות כמו ניר ולעשות סילבסטר בפיג'מה.

רק פעם הבאה - בבית.